תשובות לשייך אויב

פרטים
עידכון אחרון ב-שישי, 26 אפריל 2013 09:54
כניסות: 934

 

תשובות לשייך אויב

 

בשבוע שעבר נאם השייך ראאד סלאח מעל בימה שניתנה לו באוניברסיטת תל-אביב. סלאח, דמות ידועה בחוגי הערבים הישראליים המתנגדים למדינת ישראל, נשא את דבריו בהקשר מבצע "עופרת יצוקה", כשהוא מקדיש את הדברים לשבחה של עזה, אותה הציג כגיבורה שנאבקה ב"רשע הכיבוש" הישראלי.

להלן תשובות-תגובות לכמה מהדברים שנשא השייך בנאומו:

 

1."לולא ניצחון ההתנגדות הפלסטינית בעזה, הסוגיה הפלסטינית בעזה הייתה אובדת." באמירה זו של השייך מופיעה המלה "התנגדות".

למה בדיוק מתנגדת התנגדות זו? הרי בד בבד עם היותה של עזה גורמת נזקים בנפש וברכוש לאזרחי ישראל, היא מציגה כמיהה קבועה לכסף, שירותים ושאר משאבים ישראליים, שנראה כי אין היא יכולה להתקיים בלעדיהם. מבחינה זו, יש למה שהשייך קורא "הסוגיה הפלסטינית בעזה" משמעות סמלית: היא אכן מייצגת את מהותה היסודית של הסוגיה הפלסטינית, שהיא תביעה לקבל ערכים ללא שום זכות או מוכנות לתשלום ראוי, כפי שמציגים תושבי עזה.

 

2."היש מולדת ערבית, היש מולדת ערבית שלא פולשים ללב ארצה? לכל הפחות באמצעות השגרירות האמריקאית! מספיק למזכיר השגרירות האמריקאית להתקשר לנשיא, על מנת לנכוח אצלו. זהו המצב שלנו. עזה באה על מנת לומר "לא" לאמריקה. "לא" לג'ורג' בוש הבן. "לא" לנושאת הכלים קונדוליסה רייס. "לא" למדיניות הטרור האמריקנית."

בדבריו אלה חושף השייך את הצורה בה מבין האיסלם הקיצוני את המושגים "פלישה" ו"מדיניות הטרור". הוא מאשים באמצעות מושגים אלה את המדיניות האמריקנית, בזמן שמדיניות זו מעולם אינה אשמה בפתיחה באלימות יזומה – וקל וחומר שכל מי שנמצא עם ארה"ב ביחסים דיפלומטיים מרוויח מקשר זה.

לאור דברים אלה נראה שאין, מבחינת הטרור האיסלמי, שום הבחנה בין יחסי שלום ומלחמה; הוא רואה בעצם קיומן של שגרירויות אמריקניות בארצות ערב צורה של כיבוש מלחמתי – ואת עצם רצונם של המדינאים המקומיים לתקשר עם מדינאי ארה"ב כבלתי לגיטימית עד כדי כך שהיא מצדיקה התייחסות עוינת.

את עזה הוא מציג, בהקשר זה, כתנועת סירוב כללית; משפט כמו "עזה באה על מנת לומר "לא" לאמריקה" יוצרת את הרושם שכל מי שנמצא בעזה מאוחד בדחיית ארה"ב. למותר לציין שמדובר בהתיימרות הכללתית לא מוסרית ומחוסרת כל תמיכה עובדתית.

3."הציונות העולמית רעה לכל העולם. אין מדינה בעולם שלא סובלת מהציונות העולמית. אפילו הדגים בים ואפילו העופות בקיניהם. אין מדינה בעולם שלא סובלת מהציונות העולמית."

את דבריו אלה אין השייך סלאח מוצא לנכון להסביר בדרך כלשהי. הוא אפילו אינו מספק לדברים דוגמאות להמחשה, כנראה מתוך הנחה שקהל שומעיו מסכים עם הדברים ומקבל אותם כאמת שאינה טעונה הוכחה. למותר לציין מה לקוי בעמדה זו, במיוחד כאשר היא נטענת בפורום שנתרם בידי הישות שאותה משמיץ השייך.

4."...לא מצאתי בכל ההיסטוריה ובכל הספרות טיפש יותר מהכיבוש הישראלי. לא מצאתי טיפש ממנו."

בהקשר זה מתייחס השייך להשלכות העתידיות של הפעולה הישראלית; הוא מציג אותה כהשקעה שתגרום בעתיד נזק לישראל, מה שמתנגש עם התועלת העכשווית שנובעת ממנה.

זוהי דוגמה להערה שיש בה תוכן הראוי לתשומת לב. כמובן שהתיאור המפליג לגבי הכיבוש הישראלי כ"טיפש ביותר" אינו ניתן להוכחה אמיתית ולפיכך אינו שווה בהתייחסות ישירה. אך הצד הרציני הכלול בגישה, זה המניח כי ישראל אינה נותנת את דעתה על התוצאות העתידיות של פעולותיה, הוא, כנראה, נכון.

הדבר בא לידי ביטוי מסוים יותר בסעיף הבא, שבו מתייחס השייך אל מה שיזכרו בעתיד ילדי עזה לגבי פעולתה של ישראל:

5."(יגיעו) ימים בהם ילדים אלו יגדלו. ימים בהם (הילדים הללו) ילמדו על קרב עזה אשר התרחש בסוף שנת 2008"

כאמור לעיל, מציג השייך את הנזק העתידי שתגרום ישראל לעצמה בתחום הזיכרון ההיסטורי השלילי של המבצע שביצע צה"ל בעזה. אך מה שנכלל באופן לא מפורש בדבריו אלה הוא השקר הגס שיהיה כלול בחומר הלימודים העתידי של ילדי עזה: אופייני לדרך שבה מקובל להציג את ההיסטוריה בארצות ערב בכלל ובתרבות הפלסטינית בפרט, שזו תהיה מעורבת בשקרים גסים. אלה יציגו את המלחמה בעזה בצורה שונה, מעוותת והפוכה למה שקרה באמת במציאות; במקום להציג את כניסתו של צה"ל לעזה כפעולה של הגנה עצמית מפני ההתקפות הרבות נגד אזרחי ישראל על ידי כנופיות הטרור, יוצגו הדברים באופן שקרי ובדיוני, כאילו מדובר במצור שהוטל על ידי ישראל הכובשת על עיר מאוכלסת בחפים מפשע תוך כדי טבח האוכלוסייה האזרחית מבלי לנסות ולהבחין בין נשים וילדים ללוחמים.

למעשה, אין צורך לחכות לשקרים הגסים של השכתוב ההיסטורי העתידי; הם קיימים כבר עכשיו בתודעה הערבית והציבורית הכלל-עולמית אשר נוצרת יש מאין בניגוד לעובדות האמיתיות – וחלק גדול מהם קיים כבר בדבריו של השייך עצמו, אשר נשמעו מעל הבימה באוניברסיטת תל-אביב.

למותר לציין כי מדינה אחראית שבה היה מתרחש אירוע כה מנוגד לענין הציבורי כמו הכינוס האקדמי שבו נשמעו דברים אלה, הייתה נוקטת בצעדי מניעה כדי שלא יתאפשרו – ואם לא הצליחה בכך, הייתה באה חשבון עם האחראים לכינוס, החל ממארגניו וכלה בדובריו.

 

נתונים נוספים