דמוקטטורה

דמוקטטורה

לאחרונה ניתן לשמוע בישראל יותר ויותר את הביטוי "דמוקטטורה", שבו משתמשים מתנגדי הממשל כדי לבטא את תחושתם כלפי מדינה הכופה עליהם אי צדק ובו בזמן מתיימרת לחופש – שהוא לרוב מה שאזרחי העולם המערבי מאמינים שהמושג "דמוקרטיה" מבטא. לכאורה מהווה הביטוי המשלב "דמוקרטיה" ו"דיקטטורה" סתירה אך איכשהו הקרקע הציבורית שהצמיחה אותו זיהתה כנראה שבמיוחד שכשמדובר בישראל אין סתירה גדולה כל כך בין השיטה הפוליטית הישראלית לבין זו של כל רודנות.

הבורות הציבורית היתה תמיד אמצעי רב-עוצמה בידי השמאל המקומי, שפעל לבססה. בורות זו מהווה מאגר שנוצר על ידי ממשלות ישראל (אשר רובן ככולן שימרו את מערכת החינוך השמאלנית, אשר בלמה את התפתחותו התרבותית של הציבור). היא יצרה ציבור עצום של נבערים, אשר חלק מהם (ה"עילית") מאמין שהוא משכיל בזמן שהוא לא; אמונה טפלה זו נשענת על דקויות פילוסופיות או, בדיוק גדול יותר, על אי ידיעת ההבדלים הפילוסופיים הדקים אך המשמעותיים הנוגעים לסדרי ממשל תקין.

דבר זה נוגע, בראש ובראשונה, למושגי היסוד של השיטה הפוליטית השלטת. "דמוקרטיה", למשל, היא מילת-סיסמה נפוצה בישראל, המציינת, בלי שום בסיס עובדתי אמיתי, את מצבה המדיני של מדינת ישראל (אשר היא, למעשה דיקטטורה), בלי שהמשתמשים הרבים במושג זה יודעים להבחין בין דמוקרטיה לדיקטטורה. אחת התוצאות של הבורות המתוכננת הזו היא אי הבנת העובדה שהבחירות הדמוקרטיות אינן מייצגות צורה של חופש מלא – כפי שמנסים אנשי הממשל להציגה לפני העם. מבחינה זו יש מקום לקרוא ליציר הכלאיים הישראלי בשם "דמוקטטורה".

נתונים נוספים