הליסטים החברתי

הליסטים החברתי

גזלנות כתפיסת עולם

כבר בעצם שמה של המגמה הסוציאליסטית מובנית הטעייה, כי משמעותה של המלה "סוציאלי" היא "חברתי" והדבר יוצר את הרושם שהרעיון שביסודה היא ראיית החברה כערך עיקרי. מכך מבינים רבים מהנתקלים בסוציאליזם כי האיכפתיות למספרם הגדולשל בני האדם ככלל היא עקרון מנחה יסודי הקיים בו מבחינה ערכית, מה שלדעת רבים מנוגד למקובל כאויב הגדול של החברה: היחיד.

את הבנת הדבר כהטעייה מכוונת ולפיכך כמרמה ניתן להסיק מהעובדה שמבחינה עקרונית ומעשית כאחד מכוון הסוציאליזם לדאגה לכלל המתבססת על פגיעה בזכויות האדם; בחברה הסוציאליסטית, תהיה אשר תהיה, נוסחת היסוד המופעלת על ידי הנהגתה היא הטבת מצבם של בני האדם שבחברה על ידי הוצאת משאבים מידי בני אדם מסויימים לטובת בני אדם אחרים – ואין כמעט צורך לציין כי הראשונים (אלה ש"יש להם") הם ה"עשירים" והאחרים הם ה"עניים" (כלומר: אלה ש"אין להם")...

כדי להבין עד כמה הסוציאליזם הוא רע, מוטעה ושגוי, כל מה שעל האדם לעשות הוא להתמקד בשני ההיבטים היסודיים של הופעתו במציאות: המוסרית והמעשית; מבחינה מוסרית, מגלמת השיטה הסוציאליסטית גניבה, גזל, ביזה ושוד (בחר את המתאים לך) שמשמעה פגיעה בזכויות האדם של מי שהצליח לייצר ערכים. ומבחינה מעשית בולטת אי הצלחתו של הסוציאליזם בכל צורה, מקום וזמן שבו ניסו אותו. מעולם לא הצליחה אידיאולוגיה זו לבסס את עצמה כפעילות קבועה, יציבה ויעילה מאותה סיבה ששום גנב לא הצליח מעולם להיות עצמאי.

בזמן שהאדם היצרני משיג את הצלחת קיומו על ידי התמודדות עם המציאות הטבעית ומפיק ממנה את הדרוש לקיומו – מה שניתן לעשייה כל העת על ידי כל מי שמציית לחוקי הקיום המציאותיים- הגנב תלוי תמיד בקרבנותיו. בזמן שהאדם העצמאי יכול להתקיים גם על אי בודד באמצעות ניצול המשאבים הטבעיים הקיימים בו, כמו החקלאות, הדגה והציד, אין זה שחי על חשבונו יכול לחיות מבלי שיוכל לקחת מבני אדם יצרניים את מה שהצליחו להשיג בכוחות עצמם.

הגזלן, השודד ופקיד החמס הממשלתי תלויים בעמלם של היצרנים כדי לחיות. מבחינה זו אין הבדל בין אדם יחיד המבסס את חייו על עמלם של אחרים, לבין קבוצה או שכבה חברתית המוצאת איך להתקיים על ידי ניצול מעמדות אחרים, לבין חברה שחיה על חשבונה של חברה אחרת. בעולם של היום, שרובו ככולו רואה את הסוציאליזם כצודק ומעשי, ניזון היחיד מחוקים המאפשרים לו לקבל מן המדינה את לחמו גם אם הוא אינו פועל באופן יצרני, בין אם נתמך על ידי מתת חסד שמוענק לו על ידי המדינה שבה הוא אזרח ובין אם הוא משתלב במנגנון השלטון של ארצו, המוציא מידי בני אדם יצרנים את הדרוש לו ומעניקו לו בזכות עבודתו בשירות כנופיית השלטון.

גם ברמת מדיניות החוץ של חברת זמננו יכולים אנו להבחין במדינות שלמות אשר תלויות בכלכלתן במדינות אחרות כמו, למשל, במדינות שהוכיחו חוסר יכולת קיום אמיתית כמו יוון וספרד, התלויות בחסדיהם הגזולים של משלמי המסים מהחזקות במדינות אירופה, רבות ממדינות אפריקה, ארצות הקומוניזם והעולם השלישי, אשר המערב מעניק להם תמיכה המגינה עליהם מפני רעב, או העמים הערביים – ובמיוחד אלה המסוכסכים עם ישראל – הזוכים לקבל עירוי קבוע של "דם חיים" מצד אירגונים בינלאומיים או תקמיבים אמריקניים המאפשרים להם להמשיך ולהתקיים אף אם אין הם מוכיחים כושר קיום עצמאי.

המסורת הסוציאליסטית, אשר דאגה להביא את הנתפסים לרעיונותיה לראות כיסוד מוסר את קיומו של מאבק מציאותי קבוע בין העשירים לעניים, השיגה גם את אחד מהמאפיינים האי-מוסריים החמורים ביותר בגישה המוסרית של חברתנו, שהוא ראייתם של בני האדם הלא מוסריים את המוסריים כלא מוסריים. לא זאת בלבד, אלא שלפי תפיסה זו האדם היצרני הוא האחראי למצבו של הלא יצרני – ופעולותיו הם שהובילו את הנהנה מחסדיו למצבו החלש מבחינה קיומית.

האדם החלש, לפי תיאוריה זו, אשר מצליח להתקיים בשל סיועו הקבוע של יוצר הערכים, לא רק שאינו מחונך להודות למיטיבו – וקל וחומר שהוא איננו רואה אותו כדמות הראויה להערכה ולתודה (כפי שהמציאות דורשת) אלא שהוא אף מניח כי את הערכים שהוא מקבל ממנו כדי להחזיק מעמד חייב זה שייצר אותם להעניק לו. ויתרה מזו, ברוח הסוציאליזם המציג עולם שבו מתקיימת מלחמת מעמדות בין ה"פרולטר" ל"קפיטליסט", נובע מצבו של ה"פרולטר" ישירות מפעולתו של ה"קפיטליסט" אשר רושש אותו. כך הופך המאמין בתיאוריה זו לפושע מושלם, ברעיון ובמעשה גם יחד, שכן לא די בכך שחייו מבוססים על ערכים שלא נוצרו על ידו אלא שמוסריותו מהווה גם גזל רוחני.

כך מתבטא הדבר גם במימד הפוליטי; אם, למשל, נבחן את מצבו של הפלסטיני, אשר חייו מבוססים על התמיכה הכלכלית המתקבלת מישראל, נוכל לגלות כי לא רק שאין הוא חש שום צורך להכיר בתרומתו של הישראלי, שבזכותה הוא מתקיים, אלא שהוא אף חש שהישראלי והאמריקני, אשר מעניקים לו תמיכה קבועה המאפשרת לו קיום, הם אויביו בשל כך שפעולותיהם גורמות לו להיות תלוי בהם. בשל היותו של האויב הפלסטיני לוחמני במהותו, דבר זה נראה לו באור הגיוני, כחלק ממגמת השפלה שמופעלת נגדו.

נוסחה דומה הופעלה מזה דורות בהקשר של יחסים בינלאומיים כמו אלה שהיו נהוגות ביחסי בריה"מ וארה"ב. במשך כל ימי המלחמה הקרה היתה ארה"ב מקיימת את בריה"מ בחיים באמצעות משלוחי תבואה שהיתה מעבירה לה – וזו היתה גומלת לה בסחיטתה ובאיום מתמיד במלחמה עולמית. סוטג כזה של יחסים מתקיים עד היום ביחסים שבין ארה"ב לעריצויות קמו קוריאה הצפונית, ובדומה לכך מוחזק כל האיזון שבין העולם המערבי לנתמכים בו על חוט השערה של היחס בין המשך התמיכה לבין אלימות.

במיוחד בעיצומם של ימי מחאות ה"צדק החברתי" בישראל יכול כל אדם לראות את הנחת היסוד של המפגינים הרואים לעצמם זכות לערכים שמעולם לא עמלו עליהם, מבלי שיפריעם הדבר למחות, לזעוק ולתבוע מן הממשל לספק להם ערכים אלה. דבר זה נובע קודם לכל מכך שרובם ככולם של אזרחי המדינה חשים כי מה שאינו שייך להם הוא קנינם – וכי אין לאיש זכות למנוע אותו מהם. בחברה אשר הגזלנות נתפסת בה כבר כאבן יסוד של ערכים זה היה רק שאלה של זמן מתי יתחילו העניים שבגזלנים להפגין על כך שלא די להם בחלקם בעוגת השוד, ושאין הם נחותים בזכותם לבצע זה מראשי הכנופיה.

ואכן, שומה עלינו להכיר בכך שכל עוד מהווים כולנו חלק מסדר חברתי שבו זוכים אלה שאינם עמלים לערכים שיוצרו על ידי אחרים, כפי שבני אדם יחידים, קבוצות ומדינות זכאיות אף לפרי עמלם של אויביהם – וקל וחומר לזה של עמיתיהם – תהיה זו רק שאלה של זמן מתי תהיינה כל החברות הקיימות בעולם כאלה שבהן יהיה מעמד זכויותיו של השודד לא נחות מאלה של היצרן.

כשהולך הליסטים החברתי וממשיך במסעו על פני העולם, הולך ונחלש מעמדו ומצבו של היצרן, כי לאט לאט הולך ונשמט מידו הטיעון-נימוק הראשי שלו לשמירת זכויותיו על קנינו. מצב זה לא רק מחליש את ה"קפיטליסט" אלא גם מטשטש את ההבדל בין בעלי זכויות הקנין בהקשר זה והופך אותם; בזכות כוח ההשפעה הגדול של הטיעון החברתי, המציג את עצמו ככזה שדאגת החברה לנגד עיניו, נראה יותר ויותר כי הגזלן העולמי הוא אציל הפועל לרווחת החברה ואילו היצרן אינו אלא "סתם" אדם המעוניין ברווח פרטי.

כך יורד באופן מתמיד האשראי שיש ליצרן וזכויותיו מקועקעות ונגרסות בשיני המפלץ הסוציאליסטי. עליות המסים וריבוי מידת ה"רגולציה", כלומר ההתערבות החוקית בייצור ובעשיה. הדבר גורם לכך שמספרם של הפיות הרעבים עולה למול צמצום בידיים העובדות של בני האדם בעולם החופשי, שכן העמלים נוכחים השכם והערב במידת היות פעולת העמל שלהם בלתי משתלמת – במיוחד ביחס לפעולת הפקיד הממשלתי הניזון מהשפע הבלתי מוגבל של משאבי הממשלה הלא יצרנית – ולמותר לציין מהו מקורו של שפע זה אם איננו מגיע מייצור אמיתי.

ואין הפגיעה החמורה הזו "כלכלית" בלבד, אלא רוחנית ביסודה; יותר ויותר אין האדם רואה את השכר שאותו מקבל זה היוצר, ברוח או בחומר, ויותר ויותר הוא מאמין כי אין קשר בין פעולותיו לבין מה שהן משיגות, כי יותר ויותר לא המציאות קובעת את מידת השכר אלא ההחלטה החברתית, אשר המדינה ממונה עליה מטעמים פוליטיים.

בהקשר זה עולים בקנה אחד מצבו המציאותי של הגזלן ותפיסת העולם הפוליטית שלו; שניהם מבוססים על פחדים קיומיים יסודיים, שהראשון מהם הוא זה שבו הוא חש אל מול היצרן, שבו הוא תלוי לצורך קיומו, והשני הוא זה שהוא חש מאלה שעלולים לפגוע בו אם לא יעניק להם את התמיכה הדרושה לצורך קיומם.

כך מתחולל בעולמנו חולה הרעה הסוציאליסטית מהלך מקיף שבו הפוליטיקאים מוציאים מידי היצרן את ערכיו ומעבירים אותם לידי החברות הלא יצרניות ואויביהם הסחטניים, ואין איש השואל בקול רם מה יהיה במצב שבו יעלה מספר הנזקקים בעולם הגזל הרעיוני המקיף על מספר היצרנים בו, במיוחד כשבלון הפקידות הריכוזית הולך ומתנפח ללא הגבלה בכל מדינות העולם.

ואולי כדאי שנשאל את עצמנו מה צריך לחוש בימינו אדם יצרני שמגדל את ילדיו במדינה סוציאליסטית, כאשר לא רק שילדיו אינם גדלים להיות יצרנים ולתרום בפעולותיהם דברים טובים לעולם, ולא רק שהם משתלבים כאוכלי חינם במנגנוני המדינה וחיים על חשבון היצרנים מבלי להועיל לאיש, אלא שהם אף רואים אותו, את אביהם, כאדם נצלני אשר בגינו התרחשה הדלות האזרחית וכמי ששייך למיעוט נכחד של בני אדם לא מוסריים, שמרניים וקטנוניים השומרים על שלהבת הקנין הפרטי המהווה שריד לזמנים אפלים שנעלמו מן העולם...

נתונים נוספים