בורות מגמתית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 970
בורות מגמתית
על מסורת ישראל וזכויות האדם
לפני ימים מספר עלה למודעות הציבור קיומו של "יום זכויות האדם הבינלאומי". בעימות הכוחות הציבורי-פוליטי השגור שבו מתנהלת היום מדינת ישראל מקובל לראות את נושא זכויות האדם כתחום שבו שולט מונופול שמאלני, שכן הציבור רגיל לקשור בתודעתו את מושג הזכויות לגישה הומניסטית ואת זו לתנועותיו ולמגמותיו הפוליטיות המוצהרות של השמאל, המציג את עצמו כתומך בהן. אך לא רבים ביחס בציבור הישראלי מודעים לכך שבהסטוריה האנושית, מסורת ישראל היא שהניחה את התשתית הערכית לזכויות האדם החשובות כמו החיים, החופש והקנין ושעם ישראל הוא הכוח החלוצי והותיק ביותר שקידם מבחינה זו את האנושות כולה.
בורותם זו של אזרחים רבים בישראל (ובמיוחד של אלה מהם שזכו לחינוך הממלכתי) ביחס לנושא זה היא חלק מבורותו של היהודי הלא-דתי בתחומי ידע בכלל ובידע הנוגע למסורת היהודית בפרט - ויש מקום לשאול באם הדבר הוא רק תוצאה של מחדל רשלני מצידו של המחנך הממשלתי בעל היכולת הנמוכה או שיש בחסך חינוכי זה גם משום מגמה פוליטית.
האפשרות שמדובר במגמה פוליטית נובעת מהרווחים הפוליטיים הרבים שיכול השלטון הישראלי להפיק מהשארת האזרח הישראלי ביחס לנושאים שונים בחשיכה, אשר תסייע לו לשלוט, ובפרט בערכיה של מסורת ישראל. מקום מיוחד שמור, בהקשר הזה, למקומה של המורשת היהודית בנושא זכויות האדם, שלגביו יש לשמאל הפוליטי יסוד לחשוש שמא ילמד האזרח הישראלי כי למעשה מה שלומד בהקשר זה על היהדות מאז קום המדינה היה – במקרה הטוב - מוטעה. ובמיוחד נכון הדבר לגבי הכזבים של הצגת המחנה הדתי כמאיים על חירות האדם וכבעל נטיה לאומנית.
שכן מאז קום המדינה השקיעה ממשלת ישראל מאמצים רבים כדי להציג את האדם הדתי בדרך שעולה בקנה אחד עם התפקיד הפוליטי שהוטל עליו למלא על ידה; ההסברה הישראלית הממלכתית בחינוך, בתקשורת ולמעשה בכל משרד ממשלתי, הציגה את היהדות לציבור כמנותקת מהמציאות המודרנית-עדכנית וכרחוקה מהישורת הקדומנית של המדע העכשווי. לצורך זה הוצג היהודי המאמין כאנכרוניסט פרימיטיבי השומר אמונים לדעות קדומות ולאמונות טפלות שאבד עליהן הכלח. וכהיבט משלים לכך שקד הממסד להציג את מחנהו שלו - השמאל הפוליטי - כמתקדם וריאלי.
בנושא זכויות האדם, עשה השלטון כמיטב יכולתו להציג את הניגוד בין היהדות לבין השמאל בהדגשת יתר שתהיה מהופכת לאמת: את הדיקטטורה השמאלנית-ריכוזית, שהיתה מאז ומתמיד האויב הגדול ביותר של זכויות האדם, ואשר פגעה בכל צורה של חירות אנושית, כולל חופש ביטוי, התארגנות וכלכלה, הוא הציג ככזו שדוגלת בחירות, בצדק ובאמת מדעית – ואילו את כל המגמות הדתיות בישראל, בכל מידה שבה הן מעורבות בפוליטיקה, כולל השתתפותה במגמותיה הלאומיות, הוא הציג לציבור כדוגלות ב"כפיה דתית", כקרובות למגמה לאומנית (פשיסטית), וכמאופיינות בפיגור אנושי.
וברור שלמול עובדת היותו של עם ישראל שואף החירות לדורותיו אולי המגן הגדול ביותר בהסטוריה על זכויות האדם וחירותו, במלחמותיו נגד כל משטרי הרודנות ועריצויות הענק של האנושות, מהעולם העתיק ועד ימינו – ממצרים דרך רומא, האלילות, הנצרות ועד לנאציזם ולקומוניזם – הצגתו כמייצג קרבה ואהדה לפגיעה בזכויות האדם היא עוול כה גדול, עד שהוא איננו מצטמצם בפגיעה רק בעם היהודי אלא בצדק באשר הוא – וברור למי מסייעת בורות מגמתית זו לא רק בישראל אלא בעולם כולו.