מה שעוד לא ניסינו

מה שעוד לא ניסינו

ישראל וארה"ב "תקועות" היום במצב דומה מבחינה פוליטית – במיוחד מבחינת היותן שקועות עד צוואר במלחמה שנתפסת, בלשון המעטה, כלא מוסרית, על ידי השמאל העולמי, המהווה את החלק הקולני ביותר של דעת הקהל. האם יש משהו שעוד לא ניסינו כדי להצטייר בעיני דעת הקהל כמוסריים? אולי פשוט לומר זאת בקול רם.

מאז מלחמת קוריאה מתרחשת מלחמת התשה רעיונית נגד מעורבותה של ארה"ב במלחמות בכל חלקי העולם. העובדה שמלחמות אלה הן תמיד נסיון למנוע התפשטות של כוחות העוינים את זכויות האדם אינה מוכרת על ידי משטרים דיקטטוריים, המציגים את עצמם כמתנגדים ל"קולוניאליזם" האמריקני. אך בעידן החדש מוצאת ארה"ב את עצמה מול אוייב חדש יחסית, אשר חבר עם האוייב הוותיק: האיסלם מאמץ יותר ויותר את הטיעונים האנטי-אימפריאליסטיים של אויבי ארה"ב.

במיוחד למד האיסלם מהשמאל לאמץ את הטרמינולוגיה הנוגעת לזכויות האדם. לאור זאת, עדים אנו לאחרונה לביקורת המושמעת על מדיניות ארה"ב וישראל בנוגע לזכויות האדם, כשהיא מופנית כנגדן מצד נציגי דיקטטורות אשר משטריהן מבוססים על פגיעה בזכויות האדם. הגיע, אולי, הזמן שארה"ב וישראל יתחילו לשקול להציב בקול רם את האמת שלהן, את אמונתן ואת ההסבר לגישותיהן, כפי שהן באות לידי ביטוי בניהול מלחמותיהן.

יותר מפעם אחת השוו אויבי ישראל את מצבה של ישראל במלחמתה נגד הפלשתינים למצב של ארה"ב בתקופת מלחמת ויאטנם. לאחרונה התגברו הקולות המתנגדים למדיניות ארה"ב עקב שקיעתה בבוץ העיראקי והדבר גורם למודעות יתר של האמריקנים לנזק הנגרם למדיניותם על ידי המבקרים. הצורך בהסברה הוא העומד מאחורי ידיעה שפורסמה בעתונות לאחרונה:

ארה"ב מאמצת הסברה כחול-לבן לעולם הערבי

איתמר אייכנר, "ידיעות אחרונות" 30.4.06 מספר:

בימי האינתיפאדה ספגה ההסברה הישראלית קיתונות של ביקורת, אבל המאמצים שהשקיעו במשרד החוץ השתלמו, ועכשיו גם האמריקנים החליטו ללמוד מהנסיון הישראלי: מזכירות המדינה של ארה"ב מקימה מחלקה לתקשורת ערבית – על פי המודל של משרד החוץ בירושלים.

במסגרת המאמצים של האמריקאים לשפר את הדימוי שלהם בעולם אמרה לפני כמה ימים קונדוליסיה רייס, כי על הדיפלומטים האמריקאיים לצאת מן השגרירות ומן המשרדים ולדבר לא רק עם הממשלות אלא עם העם. "חשוב מאד להשקיע בדיפלומטיה ציבורית כדי לשמור על האהדה לארה"ב בציבור ולשמור על דימוייה, אמרה רייס והוסיפה גם כי "האמריקאים לוקים בהבנת התרבות של האחר".

הערה אחרונה זו של הגב' רייס היא כה נכונה עד שספק באם היא בעצמה מבינה עד כמה קלעה בדבריה אלה למתרחש במציאות, שכן ספק באם היא מבינה עד כמה כל אמירה שלה שיש בה תקווה להבנה טובה יותר של "תרבות האחר" ממחישה, מן הסתם, את המחשבה שהתרבויות שעימן מוצאת את עצמה ארה"ב במלחמה באיזורים כמו המזרח התיכון, הן אמנם שונות מזו של ארה"ב אך לרוב הרבה פחות טובות ממה שמשערים האמריקנים.

מה שאנשי המערב – ובכלל זה האמריקנים – עדיין רחוקים מלהבין הוא שבמיוחד כשמדובר בנושאים כמו מצב זכויות האדם, הרי שבתחום המערב – ובמיוחד בארה"ב – מצב כיבוד זכויות האדם עולה לאין שיעור על מה שמתרחש בנושא זה במדינות העולם השלישי ובכל הדיקטטורות המפוזרות בעולם. בהקשר זה, העובדה שאויבי העולם החופשי למדו מארגוני זכויות האדם בעולם להשתמש בטרמינולוגיה שלהם מבלי להשעין אותה על רובד עובדתי רק מראה עד כמה כל אלה – העריצויות והארגונים כאחד – בוגדים בזכויות האדם.

נתונים נוספים