שיח זכויות

שיח זכויות

על בורות שימושית

לפני מספר שנים נפלה לידי חוברת מאמרים מפרי עטו של הרב כהנא ז"ל ובה, תוך כדי עיסוק באחד מהנושאים שלרוב העלו נגדו את חמת השמאל – ערביי ישראל – הוא עמד על כך שבכל עימות עימם יש להקפיד ולכבד את זכויות האדם שלהם. כפילוסוף שנושא זכויות האדם הוא מהתמחויותיו, שמחתי לפגוש בהתייחסות רצינית לנושא זה דווקא על ידי מי שאנשי הרוח של השמאל מפגינים כלפיו איבה על התייחסותו השלילית לערבים.

רק שנים מאוחר יותר הבנתי את פשר הסתירה שקיימת בין הדרך שבה מוקע הרב תדיר בציבור כמי שמבקש לפגוע בזכויות הערבים לבין ההצהרה שלעיל; זו מבוססת על שתי מכשלות: א. שאנשי רוח אלה (ואזרחי ישראל היונקים את חלבם הרעיל) נחותים מבחינת הבנתם את נושא זכויות האדם ביחס לאדם משכיל כמו הרב כהנא, אשר לפחות כאזרח אמריקני מודע לחשיבותו וחיוניותו של נושא זכויות האדם הרבה יותר מהאזרח הישראלי הממוצע. ב. שבנוסף לבורותם בנושא, כוונתם של אנשי השמאל בהקשר זה היא להוציא הן את דיבתו של מי שמתנגד לערבים והן של מי שתומך בדוגלים ביחס של מסורת ישראל כלפי הארץ.

במקרה זה, סיפק הרב את השניים וגם הוסיף את היותו ממוצא אמריקני כ"בונוס" מיוחד; הסיבה לכך היא שעד התקופה שבה החל לפעול הרב בישראל לא נראו בארץ אמריקנים רבים ביחס לשאר העליה מארצות ערב ומזרח-אירופה - ובזמן שבו נחשבו האחרונים על ידי השלטון הישראלי ל"עבדים צייתנים" ביחס, נתפסו העולים האמריקנים והאנגלו- סכסיים (וכך עד היום) כפוטנציאל של אופוזיציה חזקה למשטר בדיוק בשל מודעותם לדרך שבה ישראל רחוקה מלכבד את זכויות האדם של אזרחיה.

בין זכויות האדם לזכויות האזרח קיים הבדל עקרוני שרבים בישראל אינם מודעים לו: בזמן שמקור זכויות האדם בטבע האדם ולפיכך אין זה מוסרי לפגוע בהן בשום תנאי, זכויות האזרח הן מלאכותיות וכפופות להחלטתה של כל מדינה לגבי זהות הזכויות שהיא מעניקה לאזרחיה. זוהי הסיבה לכך שברבות ממדינות העולם (במיוחד בעולם המערבי) יש בנוסף לאזרחים (שבאופן טבעי נהנים מזכויות אזרח) גם בני אדם שאינם אזרחים. אלה, על אף שבמדינה צודקת אין זכויות האדם שלהם נפגעות, מוגבלים בזכאותם לשהות ו/או לעבוד בה.

העובדה שבישראל מבלבלים בין זכויות אדם לזכויות אזרח איננה מקרית – היא משרתת את עניני השמאל, שכן הם משתמשים בכך כדי להאשים את כל מי שמציע להתנות את זכויות האזרח של הזרים בישראל כאילו הוא פוגע בזכויות האדם שלהם. דוגמה מובהקת לכך בימינו היא התנגדותם של אנשי שמאל בישראל לנסיונם של אזרחים ישראליים לצמצם ולהגביל את כל מה שמעניקה המדינה לפליטים זרים הנכנסים אליה, אשר אינם אזרחיה. למותר לציין כי יש בפעולה זו מצד השלטון משום אי צדק שכן מקורם של מענקים מסוג זה, הניתנים על ידי מדינת ישראל למי שאינם אזרחים בה, הוא כיסם של משלמי המסים של המדינה, שהם אזרחים אשר לא קיבלו הסבר לדבר, לא הבינו אותו ולא הביעו את רצונם או הסכמתם לכך.

ודווקא מצב זה שבו, מתוך בורות לגבי ההבדל בין זכויות האדם והאזרח, פוגע השלטון בזכויות האדם של אזרחי ישראל כדי להיטיב עם נתיני ארצות זרות, והנפגעים המתלוננים על כך מוצגים כאילו הם אלה שיוזמים פגיעה בזכויות האדם בזמן שבו אין הם אלא מתנגדים לפגיעה בזכויותיהם שלהם, כמוהו כהאשמתם של הנגזלים בפשעם של הגוזלים מהם. מצב זה מבטא את העובדה שבשל אי הבנה זו של ההבדל העקרוני בין זכויות אדם לאזרח מאמינים אזרחי ישראל באחד הכזבים הפוליטיים הגדולים ביותר בנושא זה והוא שבישראל אנשי השמאל שומרים על זכויות האדם ואילו הימין לא.

ואולי מה שטראגי ביותר בענין זה הוא שרבים מאנשי הימין, המאמינים אף הם בכזב זה, סוברים שהתנגדותם לסיוע שמעניקה המדינה לאזרחים הזרים מבטאת את רצונם לפגוע בזכויות האדם שלהם. לאחרונה שאלתי אזרח ישראלי מאנשי שלומנו באם הוא יודע מה ההבדל בין זכויות אדם לאזרח ולהפתעתי לא רק שלא השיב לי באופן עניני אלא אף האשים אותי על שאלתי זו כאילו היא מהווה "התנשאות" כלפיו.

דבר זה התרחש יום לאחר שבראיון שנתן לערוץ 2 אמר משה פייגלין לכתב ששאל אותו על תכניתו ביחס לאזרחי ישראל כי כאשר ינהל את מדינת ישראל של העתיד לא ייפגעו בה זכויות האדם של ערביי ישראל על אף שלא יזכו באזרחותה, והאיש – ציון ננוס – גילה את בורותו בהבדל בין שני סוגי הזכויות וסבר כי הערבים בישראל ייפגעו בזכויות האדם שלהם. במצב שנוצר לא יכולתי שלא לראות את אחד הליקוים האופייניים המובהקים של יחסי הימין-שמאל בישראל: את ההאשמה המתמדת של השמאל את אנשי הימין הלאומיים בפעולות בעלות אופי עריץ תוך כדי שהשמאל הוא המדכא הראשי של אזרחי ישראל.

המלחמה הקבועה שמנהל מחנה השמאל בישראל נגד המחנה הלאומי תוך האשמתו בדיכוי זכויות האדם איננה תוצאה של בורות מקרית אלא חלק מעובדת היותו אחד מהמנגנונים המשומנים והיעילים ביותר של פגיעה בזכויות האדם הקיים בעולם הפוליטי של היום, והוא עולה בקנה אחד עם העובדה שהדיקטטורות הגדולות ביותר של המאה העשרים, מתחילתה ועד ימינו, מבוססות על שילוב של מגמה סוציאליסטית עם פגיעה בזכויות האדם – וישראל, שאיננה שונה מכך בעקרון, פוגעת באזרחיה תוך הצגת עצמה כהומניסטית.

במסגרת מדיניות מקימי המדינה שולט בה השלטון בחינוך, בתקשורת, בכלכלה ובכל מה שזז בה, תוך שהוא משלב פגיעה בכלל אזרחיה עם הצהרה על דאגתה לרווחתם. הכפילות המושחתת שבה טוען השמאל הישראלי לכתר ההומניזם ביחד עם רדיפתו את החירות הכלכלית ואת השקפת המסורת היהודית גם יחד מתבטאת בסתירה הברורה שבין ההצהרה על היות ישראל "בית לעם היהודי" כפי שהוצהרה במגילת העצמאות לבין פגיעה בהתיישבות היהודית תוך העברת חלקים מארץ ישראל לידי לא יהודיים.

לאורך כל שנות קיומה של ישראל מפעיל הסוציאליזם הריכוזי השולט בה את התקשורת שבידיו כך שתבצע הטעייה כללית קשה של אזרחי ישראל תוך שהיא מציגה את השמאל כבעל נטיה הומניסטית ואת הדתי-לאומי (שלו הוא קורא ימין) כעריץ על אף שמבחינה עובדתית אחראי השמאל לפגיעה הקשה ביותר בזכויות האדם של יהודים וערבים כאחד בישראל.

בהקשר זה, מייצגים בני אדם כמשה פייגלין, העומד בראש "מנהיגות יהודית", לא רק את העובדה שהאזרח הלאומי-דתי בישראל איננו מהווה שום איום על זכויות האדם של איש (גם אם מדובר בלא יהודי המתגורר בישראל) אלא גם את העובדה שאם דואג האזרח הישראלי להגנה על זכויות האדם שלו עליו לדחות את פירות הבורות בתחום זה, אשר נוצרו על ידי שטיפת המוח השמאלנית, ולפנות לתנועת "מנהיגות יהודית", בשל היותה משלבת בין מסורת ישראל, שהיא היסוד הכלל-אנושי של כיבוד זכויות האדם בעולם.

נתונים נוספים