בורות בשירות הדמוקטטורה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 903
בורות בשירות הדמוקטטורה
במיוחד כשמדובר במושגי יסוד פוליטיים, רבה בחברה הישראלית הבורות. בורות זו איננה סתם תוצר של פעילות חינוכית לקוייה בת חמישים שנה, אלא כלי המתפקד בשירותו של השלטון הישראלי.
רוב אזרחי המדינה מאמינים, למשל, כי ישראל היא חפשית. אותם אזרחים לא יוכלו, בדרך כלל, להגדיר מהו חופש ולכן, מבחינה לוגית, הם מנועים מלזהות גם את העובדה שהם אזרחיה של מדינה לא-חפשית.
אזרחי ישראל מאמינים שהיא דמוקרטיה ושמשמעותה של דמוקרטיה חופש. אך ישראל מנהלת את עניניה כדיקטטורה לכל דבר, והכרזתה על עצמה כ"דמוקרטיה" רק מאחדת את המושגים השונים לכדי מושג כלאיים טרגי-קומי, "דמוקטטורה", המציין מהות שהיא, למעשה, בלתי קיימת מבחינה פוליטית.
למעשה, הקרבה היחידה של מדינת ישראל ל"דמוקרטיה" במובנה המקורי, כלומר לשלטון העם בעצמו, היא שהמשטר המקומי, המצהיר על עצמו כ"דמוקרטיה", מחנך את אזרחיו, מאז הוקם, לכך, שדמוקרטיה היא מה שמתקיים במקום שבו משליכים פעם בארבע שנים פתקאות נייר לתוך קופסאות עץ – אך דואג לכך שלא יהיה שום קשר מחייב בין הליך זה לזכויותיהם של האזרחים. אלה אינם, למעשה, אלא אסירים בכלא שאינו מאפשר להם באמת לשלוט בחייהם אלא קובע עבורם כמעט כל מה שיקרה בכל היבט של חייהם.
אתה חושף את הבורות העצומה המעורבת בחברה הישראלית אם וכאשר אתה שואל את אזרחיה איך הם שומרים על זכויותיהם. סביר שהתשובה תהיה שאין להם מושג, פשוט מכיוון שבאמת אין להם מושג – וגם לא דרך.
כי הדרך לשמירתו של ערך כלשהו – וזכויות הן דוגמה אחת לערך אנושי יסודי – מתחילה בידיעתו. זהו התנאי להגדרתו ולזיהויו, המיתרגמים, מאוחר יותר, להגנה עליו.
במערכת החינוך של מדינת ישראל מעולם לא חינכו לזכויות האדם או האזרח. היעדרותה של מערכת לימודים הנוגעת לזכויות היסוד היא כה מוחלטת עד שקשה שלא לחשוב לנוכח עובדה זו, על שיטתיות ומזימה מצד המשטר.
בין אם יש מי שבנה בדם קר מזימה כזו נגד האזרח בישראל או לא, זו עובדה שאין לאזרח הישראלי מושג לגבי זכויותיו או הדרכים להגן עליהם. הוא איננו יודע מהו חופש ואיך נראית ה"חיה" הזו. הוא איננו מבין מה ההבדל בין דמוקרטיה לדיקטטורה או לרפובליקה. הוא איננו יודע מהו פרלמנט, מהי מגילת זכויות, מה תפקיד הממשל ומה מותר לשלטון.
כל זה עושה אותו, כמובן, לחלק מעדר בקר שהשלטון יכול להתייחס אליו כאל רכוש שניתן לחלוב אותו, לגזוז את צמרו או לאכול את בשרו. זהו כמובן סמל, אך מעשית, אם אין לאזרח שליטה על גורלו, שולט בו איש הממשל. כאשר האזרח בור, איש הממשל גם יכול להציג את עצמו כנציג החופש ואת המשטר הדיקטטורי כדמוקרטי, מבלי שהאזרח יכול לדעת בכלל כי לחשוב שהדמוקרטיה הישראלית היא משטר חפשי היא בדיחה עצובה על חשבונו – וכי הוא משלם במשך כל חייו על טעויותיהם של מנהלים שאין לו מושג איך ניתן לבקר אותם או להחליפם.
בורות זו, הפועלת בשירות הדמוקטטורה, מביאה את האזרח לבסס את חייו על אמונות טפלות במקום על ידע מציאותי. הידיעה הפוליטית שלו מסתכמת בכך שהוא מאמין, בתוך ערפול בורותו, כי המשטר שבו הוא חי הוא משטר חפשי וכי הדיקטטורות, לעומת זאת, מתבטאות בכך שהאלימות הממשלתית נצפית בהן ברחובות בצורת לובשי מדים המלקים באלות את האזרחים.
הבורות הציבורית היא אמצעי רב-עוצמה במיוחד בידי השמאל הסוציאליסטי-ריכוזי בישראל, שהאידיאולוגיה שלו היא המובנית ביסוד השיטה שעליה מבוססת המדינה. אחד מהערכים המבססים את שליטתו של הסוציאליזם בישראל הוא הסוד הכמוס - הנשמר באמצעות הבורות – שהאזרח הישראלי מעולם לא קיבל זכות לקבוע את צורת המשטר שבו יחיה. מחדל זה נשמר בקפדנות באמצעות אי ידיעת הציבור.
בורות אזרחית זו, שבאמצעותה נמשכת השליטה בחיי הציבור הישראלי מאז קום המדינה, מהווה אמצעי מחדלי, שהוחזק כנשק על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן (אשר רובן ככולן שימרו את מערכת החינוך השמאלנית, שבלמה את התפתחותו הידיעתית של הציבור), לצרכים של שליטה פוליטית.
זה ברור כי אין איום גדול יותר על ממשלה קצרת ראות מאשר אינטיליגנציה גבוהה. עם זאת, בישראל הגיעה הבורות לשיאים לא רגילים, שכן היא התבססה על בורותו השחצנית של הצבר הפלמ"חניק, הבז לתרבותיות, אשר נתפס בישראל כאידיאל אנושי. בהתאמה לכך, הדבר שבו הצליחה הממשלה הסוציאליסטית הישראלית לדורותיה היא יצירת בורות שאיננה יודעת את בורותה - ציבור עצום של נבערים, אשר חלק מהם (ה"עילית") מאמין שהוא משכיל בזמן שהוא לא.
על אמונה טפלה זו, שנפוצה בישראל, התבסס השלטון המקומי במשך הדורות שחלפו מאז קום המדינה, והדבר הביא, ביחד עם חוסר האפשרות לצמיחת אינטיליגנציה, להשמדת כל סימן לקיומה של אינטיליגנציה מקומית ולהתנגדות לבואה של כל אינטיליגנציה מבחוץ.
בשל פעולה יסודית זו שנעשתה במערכותיה של ישראל במיוחד בתחום מושגי היסוד הפוליטיים, ניצבת התרבות הישראלית חשופה וחסרת הגנה לגמרי למול חיצי ההתקפה האידיאולוגיים הנורים עליה מצד השמאל העולמי. למעשה, זוהי הסיבה הראשית למחדליה וכשלונותיה של ישראל בתחום המלחמה הנוכחית – לחוסר יכולתה להתמודד אפילו עם הטיעונים השמאלנים החלשים, הנאיביים והשחוקים לגמרי. חוסר יכולת זו הוא המחיר שמשלם היום כל אזרח ישראלי על כך שמדינתו החליטה לגדל אותו בחממה רעיונית מפגרת, רחוק מכל ידיעה נאורה לגבי מקומו הראוי של האדם במדינה.
כל עוד מאפשרת הבורות במושגי הפוליטיקה את קיומה של השיטה הפוליטית המיוחדת לישראל, ימשיך ציבור אזרחיה לבלות את ימיו במשטר רודני, סוציאליסטי-ריכוזי ברעיון השליט בו – ולשלם לא רק ברוב משאביו אלא גם באבדן יכלתו לממש את הפוטנציאל הרוחני שלו, ובתוך זה את האפשרות לאשרו האנושי. כדי להשתחרר מבית כלאו הפוליטי והידיעתי על הישראלי לנהל מלחמה שמושאה הפילוסופי-אינטלקטואלי צריך להיות מושגי היסוד הפוליטיים. מושגי יסוד אלה הם המפתחות לפתרון בעיית כלאו, כי רק באמצעותם הוא יוכל לפתוח את מנעולי כבליו.
במדינת כלא, אזרחים-אסירים שאינם מבחינים בחומות בית כלאם אינם תופסים את רוע מצבם – וקל וחומר אם הם מאמינים, בתוקף בורותם, כי הם נמצאים בחברה חפשית.
בורות בשירות הדמוקטטורה
במיוחד כשמדובר במושגי יסוד פוליטיים, רבה בחברה הישראלית הבורות. בורות זו איננה סתם תוצר של פעילות חינוכית לקוייה בת חמישים שנה, אלא כלי המתפקד בשירותו של השלטון הישראלי.
רוב אזרחי המדינה מאמינים, למשל, כי ישראל היא חפשית. אותם אזרחים לא יוכלו, בדרך כלל, להגדיר מהו חופש ולכן, מבחינה לוגית, הם מנועים מלזהות את העובדה שהם אזרחיה של מדינה לא-חפשית.
אזרחי ישראל מאמינים שהיא דמוקרטיה ושמשמעותה של דמוקרטיה חופש. אך ישראל מנהלת את עניניה כדיקטטורה לכל דבר, והכרזתה על עצמה כ"דמוקרטיה" רק מאחדת את המושגים השונים לכדי מושג כלאיים טרגי-קומי, "דמוקטטורה", המציין מהות שהיא, למעשה, בלתי קיימת מבחינה פוליטית.
למעשה, הקרבה היחידה של מדינת ישראל ל"דמוקרטיה" במובנה המקורי, כלומר לשלטון העם בעצמו, היא שהמשטר המקומי, המצהיר על עצמו כ"דמוקרטיה", מחנך את אזרחיו, מאז הוקם, לכך, שדמוקרטיה היא מה שמתקיים במקום שבו משליכים פעם בארבע שנים פתקאות נייר לתוך קופסאות עץ – אך דואג לכך שלא יהיה שום קשר מחייב בין הליך זה לזכויותיהם של האזרחים. אלה אינם, למעשה, אלא אסירים בכלא שאינו מאפשר להם באמת לשלוט בחייהם אלא קובע עבורם כמעט כל מה שיקרה בכל היבט של חייהם.
אתה חושף את הבורות העצומה המעורבת בחברה הישראלית אם וכאשר אתה שואל את אזרחיה איך הם שומרים על זכויותיהם. סביר שהתשובה תהיה שאין להם מושג, פשוט מכיוון שבאמת אין להם מושג – וגם לא דרך.
כי הדרך לשמירתו של ערך כלשהו – וזכויות הן דוגמה אחת לערך אנושי יסודי – מתחילה בידיעתו. זהו התנאי להגדרתו ולזיהויו, המיתרגמים, מאוחר יותר, להגנה עליו.
במערכת החינוך של מדינת ישראל מעולם לא חינכו לזכויות האדם או האזרח. היעדרותה של מערכת לימודים הנוגעת לזכויות היסוד היא כה מוחלטת עד שקשה שלא לחשוב לנוכח עובדה זו, על שיטתיות ומזימה מצד המשטר.
בין אם יש מי שבנה בדם קר מזימה כזו נגד האזרח בישראל או לא, זו עובדה שאין לאזרח הישראלי מושג לגבי זכויותיו או הדרכים להגן עליהם. הוא איננו יודע מהו חופש ואיך נראית ה"חיה" הזו. הוא איננו מבין מה ההבדל בין דמוקרטיה לדיקטטורה או לרפובליקה. הוא איננו יודע מהו פרלמנט, מהי מגילת זכויות, מה תפקיד הממשל ומה מותר לשלטון.
כל זה עושה אותו, כמובן, לחלק מעדר בקר שהשלטון יכול להתייחס אליו כאל רכוש שניתן לחלוב אותו, לגזוז את צמרו או לאכול את בשרו. זהו כמובן סמל, אך מעשית, אם אין לאזרח שליטה על גורלו, שולט בו איש הממשל. כאשר האזרח בור, איש הממשל גם יכול להציג את עצמו כנציג החופש ואת המשטר הדיקטטורי כדמוקרטי, מבלי שהאזרח יכול לדעת בכלל כי לחשוב שהדמוקרטיה הישראלית היא משטר חפשי היא בדיחה עצובה על חשבונו – וכי הוא משלם במשך כל חייו על טעויותיהם של מנהלים שאין לו מושג איך ניתן לבקר אותם או להחליפם.
בורות זו, הפועלת בשירות הדמוקטטורה, מביאה את האזרח לבסס את חייו על אמונות טפלות במקום על ידע מציאותי. הידיעה הפוליטית שלו מסתכמת בכך שהוא מאמין, בתוך ערפול בורותו, כי המשטר שבו הוא חי הוא משטר חפשי וכי הדיקטטורות, לעומת זאת, מתבטאות בכך שהאלימות הממשלתית נצפית בהן ברחובות בצורת לובשי מדים המלקים באלות את האזרחים.
הבורות הציבורית היא אמצעי רב-עוצמה במיוחד בידי השמאל הסוציאליסטי-ריכוזי בישראל, שהאידיאולוגיה שלו היא המובנית ביסוד השיטה שעליה מבוססת המדינה. אחד מהערכים המבססים את שליטתו של הסוציאליזם בישראל הוא הסוד הכמוס - הנשמר באמצעות הבורות – שהאזרח הישראלי מעולם לא קיבל זכות לקבוע את צורת המשטר שבו יחיה. מחדל זה נשמר בקפדנות באמצעות אי ידיעת הציבור.
בורות אזרחית זו, שבאמצעותה נמשכת השליטה בחיי הציבור הישראלי מאז קום המדינה, מהווה אמצעי מחדלי, שהוחזק כנשק על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן (אשר רובן ככולן שימרו את מערכת החינוך השמאלנית, שבלמה את התפתחותו הידיעתית של הציבור), לצרכים של שליטה פוליטית.
זה ברור כי אין איום גדול יותר על ממשלה קצרת ראות מאשר אינטיליגנציה גבוהה. עם זאת, בישראל הגיעה הבורות לשיאים לא רגילים, שכן היא התבססה על בורותו השחצנית של הצבר הפלמ"חניק, הבז לתרבותיות, אשר נתפס בישראל כאידיאל אנושי. בהתאמה לכך, הדבר שבו הצליחה הממשלה הסוציאליסטית הישראלית לדורותיה היא יצירת בורות שאיננה יודעת את בורותה - ציבור עצום של נבערים, אשר חלק מהם (ה"עילית") מאמין שהוא משכיל בזמן שהוא לא.
על אמונה טפלה זו, שנפוצה בישראל, התבסס השלטון המקומי במשך הדורות שחלפו מאז קום המדינה, והדבר הביא, ביחד עם חוסר האפשרות לצמיחת אינטיליגנציה, להשמדת כל סימן לקיומה של אינטיליגנציה מקומית ולהתנגדות לבואה של כל אינטיליגנציה מבחוץ.
בשל פעולה יסודית זו שנעשתה במערכותיה של ישראל במיוחד בתחום מושגי היסוד הפוליטיים, ניצבת התרבות הישראלית חשופה וחסרת הגנה לגמרי למול חיצי ההתקפה האידיאולוגיים הנורים עליה מצד השמאל העולמי. למעשה, זוהי הסיבה הראשית למחדליה וכשלונותיה של ישראל בתחום המלחמה הנוכחית – לחוסר יכולתה להתמודד אפילו עם הטיעונים השמאלנים החלשים, הנאיביים והשחוקים לגמרי. חוסר יכולת זו הוא המחיר שמשלם היום כל אזרח ישראלי על כך שמדינתו החליטה לגדל אותו בחממה רעיונית מפגרת, רחוק מכל ידיעה נאורה לגבי מקומו הראוי של האדם במדינה.
כל עוד מאפשרת הבורות במושגי הפוליטיקה את קיומה של השיטה הפוליטית המיוחדת לישראל, ימשיך ציבור אזרחיה לבלות את ימיו במשטר רודני, סוציאליסטי-ריכוזי ברעיון השליט בו – ולשלם לא רק ברוב משאביו אלא גם באבדן יכלתו לממש את הפוטנציאל הרוחני שלו, ובתוך זה את האפשרות לאשרו האנושי. כדי להשתחרר מבית כלאו הפוליטי והידיעתי על הישראלי לנהל מלחמה שמושאה הפילוסופי-אינטלקטואלי צריך להיות מושגי היסוד הפוליטיים. מושגי יסוד אלה הם המפתחות לפתרון בעיית כלאו, כי רק באמצעותם הוא יוכל לפתוח את מנעולי כבליו.
במדינת כלא, אזרחים-אסירים שאינם מבחינים בחומות בית כלאם אינם תופסים את רוע מצבם – וקל וחומר אם הם מאמינים, בתוקף בורותם, כי הם נמצאים בחברה חפשית.