עצמאות או נמות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 831
עצמאות או נמות
כמו כל היצורים בטבע, נברא האדם כיצור עצמאי מבחינה קיומית; מה שיותר מזה הוא עובדת החזקתו העצמית בחיים של כל יחיד אנושי בבחירה חופשית, ובאפשרות הפעולה למען עצמו, המבוססת על בחירה זו. באמצעות הבחירה החופשית, כל יחיד אנושי שולט במפתח פעולה המרכז את כלכלתו החמרית והרוחנית גם יחד: היא זו שמאפשרת לו להתקיים מבחינה חמרית והיא גם זו שבאמצעותה קובע היחיד האנושי את איכות חייו – את רוחו.
כלכלת החברה האנושית כולה מבוססת על אנשים חופשיים, המחליפים ערכים. בחברה חופשית אין זה משנה כמה רכוש יש לכל אחד מהמעורבים והכל עוסקים זה עם זה "בגובה העיניים". בחברה חופשית יש בין מעסיק למועסק חוזה עסקי שעל שניהם לעמוד בו במידה שווה, ובמובן זה גם אם יש הבדל בהכנסות שניהם, אין הבדל זה בא לידי ביטוי בשום צורה שיכולה להשפיע על הכבוד ההדדי שביחסיהם: בחברה אנושית מוסרית אין הפרשי הכנסה, כשלעצמם, נותנים בידי אחד מהמעורבים במשא ומתן זכות לפגוע באדם אחר.
לעומת זאת, בחברה כמו זו המתוארת על ידי הסוציאליזם, קיים עימות מתמיד בין מעמדות חברתיים, המבטאות ניגודים כלכליים, כמו בין "בעלי הון" ל"פרולטריון". בחברה סוציאליסטית כמו ישראל נולדות התפצלויות כמו בין "עצמאיים" ל"שכירים" ובין "מעסיקים" ל"מועסקים", שהיא תולדת ההתפצלות בין "עשירים" ל"עניים". כמו הרבה חלוקות מסוגה, אין התפצלות זו מייצגת הבדלים עקרוניים בין מעמדות, ולמעשה אין – ולא צריך שיהיה – הבדל עקרוני בין שני אלה.
אך הסוציאליזם, בישראל העריצה בפרט ובעקרון ההגליאני-הלוחמני העומד ביסודו בכלל, תובע הבדלי מעמדות כדי שמלחמת מעמדות תוכל להתקיים; ולצורך זה, בימינו, נותר מצג-השווא של מלחמת העצמאיים בשכירים או, כפי שלעתים מציגים זאת, של בעלי הון בחלשי יכולת. לכאורה, העצמאיים הם בעלי ההון, המגזר הפרטי, השליט בישראל, הקובע את מהלך הענינים בכלכלה. למעשה, בורחים האנשים בחברתנו מהעיסוק כעצמאיים אל העיסוק כשכירים – ורבים מעדיפים עוד מתחילת חייהם קריירה כשכירים – אך לא בשוק הפרטי אלא בשירות הציבור.
אנשי המדינה הם שכירי האזרח. הם מצהירים על היותם עבדים נרצעים לו ואף מאמינים בכך – וזה, כנראה, מה שמאפשר להם, פסיכולוגית, לחיות על חשבונו ברמת חיים של מלכים. כי איש המדינה בישראל קבע עוד מזמן הקמתה כי השכר שיקבל עבור השירותים שהוא נותן לציבור לא ייקבעו על ידי השוק החפשי של המשא והמתן הכלכלי אלא על ידי חוקים שנמצאים מעבר למציאות הכלכלית.
למעשה, משעבדים חוקים אלה את כלל האזרחים לטובת מיסוי כבד, אשר תפקידו לממן את החזקתם של אנשי המדינה. המשמעות העכשווית של קיום כעבד, אשר בעבר היתה מכוונת למצבו של אדם הפועל תחת שליטתו של אדם אחר, מיושמת היום על איש הציבור, אשר לכאורה הוא משרת את האזרח אך למעשה הוא זה שקובע את תנאי העסקתו ולא האזרח – דבר שבדרך כלל מתבטא בכך שרמת החיים שלו גבוהה מזה של מעסיקו.
כך, למעשה, אף שבישראל אמורים משרתי הציבור להיות כפופים לו, משרתי הציבור הם למעשה, אדוניו: האזרחים בישראל משרתים את נציגיהם, את עבדיהם, את אלה שמצהירים על עצמם כמשרתים. האזרח הישראלי הוא, למעשה, עבד, כי כל משאביו נתונים למרותו של הממונה עליו – ולמעשה רובם ככולם של אנשי הממשל ממונים עליו.
בישראל קובע הממשל את צורת הכלכלה קודם כל על ידי כך שהוא מחזיק ברשותו את ההרשאה לפעולה הכלכלית המתרחשת בארץ – על ידי סמכויותיו הרבות, הוא זה שקובע איזה עסק יתרחש בה, היכן ומתי. למעשה, תחומי עיסוק רבים המוצגים לאזרח כחלקים חפשיים בתמונת הכלכלה, אינם כאלה, כי הם נתונים תחת ביקורתו והרשאתו של הפקיד הממונה, ולמעשה הוא זה שקובע, על פי שליטתו, את טבעם.
כשהכלכלה מנוהלת בידי הממשל, שולט בישראל עריץ מטומטם; מדובר בעקרון של צדק שלטוני, החדור בכל ההשקפה הניהולית של הכלכלה, המחזיק בידיו את כל סמכויות העל, והוא מנהל בהתאם להבנתו את המדינה. עריץ זה מנוגד, בעצם קיומו, לחופש, העומד ביסודה של כלכלה מוסרית, ובתוקף היותו לא מוסרי הוא גם לקוי מבחינת התאמתו למציאות האנושית של האזרחים המעורבים בכלכלה.
פקידיו של השלטון הם עבדים נרצעים מסוג חדש – מטעמים פרטיים שונים, שבעיקרם הסברה שהמצב הקיים רווחי למדינה, הם מנציחים את מצבם העבדותי ופועלים כדי שיתמיד כמה שיותר. כשנוצרות בעיות, מסיתים עבדים נרצעים אלה את העריץ נגד הציבור ותומכים בו בכל פעם שיש ניגוד ענינים או חילוקי דעות בינו לבינם. מבחינתם, המושל הוא הצודק בשיפוטו – ותפקידם של האזרחים, מפעילי הכלכלה, אינו אלא למלא את מקומם במכונה החברתית.
כיום, העבד הממשלתי שולט במי שעצמאי מבחינת הגדרת המדינה; מנקודת המבט של הרמה המוסרית של העריצים, עצמאות זו מבטאת חופש, אך, למעשה, אין במדינה כמו ישראל חופש אמיתי. משרתי העריץ זקוקים לעתים לרציעה כפולה, כדי להזכיר לעצמם כי אינם עצמאיים, אך רוב ציבור האזרחים, אף כי לא עברו רציעה באמת, הם עבדים נרצעים
של השיטה השלטת.
אדם שאיננו עצמאי באמת כמוהו כמת, כי הוא פועל רק במסגרת מה שמרשים לו – ולכן הוא אינו יכול ליזום ולפעול באופן חפשי על פי יזמתו. אדם כזה איננו חפשי באמת – ומי שאיננו חפשי, גם אינו אנושי. לא במובן המלא של המושג "אנושי".
לכן, כלכלה מחוסרת עצמאות אמיתית, כמו זו שלנו, מפעילה מחתרת של יוזמות כלכליות נסתרות, הפועלות מתחת לפני השטח ומתחמקות מהפיקוח השלטוני. לא מדובר בהעלמת מס או באי דיווח מלא על עסקאות, אלא ביזמות יסוד, המבטאת את האנושיות ברמתה הגבוהה ביותר, שבלעדיה האדם משול למת.
חברות אנושיות משוללות חופש, כאדם שנמצא בכלא, אינן חיות באמת, אלא גוססות; בשל עובדת היותו של החופש האוויר לנשימה של עולם הכלכלה המודרני, קיימת פעילות חיים חופשית רבה בעולם, ובכלל זה גם במדינות עריצות, באמצעות מחתרות יצירתיות העוקפות את השלטונות. אם לא היה הדבר מתאפשר, היה המוות תופש את מקום החיים ומשתלט על ציר החיים שלהן. ללא עצמאות אין האדם יכול להתקיים כאדם – והתחליף שמחזיק את היצור האנושי בחיים עלי אדמות הוא מידות שונות של עצמאות לא מלאה, אשר מאפשרת לבני האדם להפעיל את בחירתם ולחיות.
עצמאות או נמות
כמו כל היצורים בטבע, נברא האדם כיצור עצמאי מבחינה קיומית; מה שיותר מזה הוא עובדת החזקתו של כל יחיד אנושי בבחירה חופשית, ובאפשרות הפעולה למען עצמו, המבוססת על בחירה זו. באמצעות הבחירה החופשית, כל יחיד אנושי שולט במפתח פעולה המרכז את כלכלתו החמרית והרוחנית גם יחד: היא זו שמאפשרת לו להתקיים מבחינה חמרית והיא גם זו שבאמצעותה קובע היחיד האנושי את איכות חייו – את רוחו.
כלכלת החברה האנושית כולה מבוססת על אנשים חופשיים, המחליפים ערכים. בחברה חופשית אין זה משנה כמה רכוש יש לכל אחד מהמעורבים והכל עוסקים זה עם זה "בגובה העיניים". בחברה חופשית יש בין מעסיק למועסק חוזה עסקי שעל שניהם לעמוד בו במידה שווה, ובמובן זה גם אם יש הבדל בהכנסות שניהם, אין הבדל זה בא לידי ביטוי בשום צורה שיכולה להשפיע על הכבוד ההדדי שביחסיהם: בחברה אנושית מוסרית אין הפרשי הכנסה, כשלעצמם, נותנים בידי אחד מהמעורבים במשא ומתן זכות לפגוע באדם אחר.
לעומת זאת, בחברה כמו זו המתוארת על ידי הסוציאליזם, קיים עימות מתמיד בין מעמדות חברתיים, המבטאות ניגודים כלכליים, כמו בין "בעלי הון" ל"פרולטריון". בחברה סוציאליסטית כמו ישראל נולדות התפצלויות כמו בין "עצמאיים" ל"שכירים" ובין "מעסיקים" ל"מועסקים", שהיא תולדת ההתפצלות בין "עשירים" ל"עניים". כמו הרבה חלוקות מסוגה, אין התפצלות זו מייצגת הבדלים עקרוניים בין מעמדות, ולמעשה אין – ולא צריך שיהיה – הבדל עקרוני בין שני אלה.
אך הסוציאליזם, בישראל העריצה בפרט ובעקרון ההגליאני-הלוחמני העומד ביסודו בכלל, תובע הבדלי מעמדות כדי שמלחמת מעמדות תוכל להתקיים; ולצורך זה, בימינו, נותר מצג-השווא של מלחמת העצמאיים בשכירים או, כפי שלעתים מציגים זאת, של בעלי הון בחלשי יכולת. לכאורה, העצמאיים הם בעלי ההון, המגזר הפרטי, השליט בישראל, הקובע את מהלך הענינים בכלכלה. למעשה, בורחים האנשים בחברתנו מהעיסוק כעצמאיים אל העיסוק כשכירים – ורבים מעדיפים עוד מתחילת חייהם קריירה כשכירים – אך לא בשוק הפרטי אלא בשירות הציבור.
אנשי המדינה הם שכירי האזרח. הם מצהירים על היותם עבדים נרצעים לו ואף מאמינים בכך – וזה, כנראה, מה שמאפשר להם, פסיכולוגית, לחיות על חשבונו ברמת חיים של מלכים. כי איש המדינה בישראל קבע עוד מזמן הקמתה כי השכר שיקבל עבור השירותים שהוא נותן לציבור לא ייקבעו על ידי השוק החפשי של המשא והמתן הכלכלי אלא על ידי חוקים שנמצאים מעבר למציאות הכלכלית.
למעשה, משעבדים חוקים אלה את כלל האזרחים לטובת מיסוי כבד, אשר תפקידו לממן את החזקתם של אנשי המדינה. המשמעות העכשווית של קיום כעבד, אשר בעבר היתה מכוונת למצבו של אדם הפועל תחת שליטתו של אדם אחר, מיושמת היום על איש הציבור, אשר לכאורה הוא משרת את האזרח אך למעשה הוא זה שקובע את תנאי העסקתו ולא האזרח – דבר שבדרך כלל מתבטא בכך שרמת החיים שלו גבוהה מזה של מעסיקו.
כך, למעשה, אף שבישראל אמורים משרתי הציבור להיות כפופים לו, משרתי הציבור הם למעשה, אדוניו: האזרחים בישראל משרתים את נציגיהם, את עבדיהם, את אלה שמצהירים על עצמם כמשרתים. האזרח הישראלי הוא, למעשה, עבד, כי כל משאביו נתונים למרותו של הממונה עליו – ולמעשה רובם ככולם של אנשי הממשל ממונים עליו.
בישראל קובע הממשל את צורת הכלכלה קודם כל על ידי כך שהוא מחזיק ברשותו את ההרשאה לפעולה הכלכלית המתרחשת בארץ – על ידי סמכויותיו הרבות, הוא זה שקובע איזה עסק יתרחש בה, היכן ומתי. למעשה, תחומי עיסוק רבים המוצגים לאזרח כחלקים חפשיים בתמונת הכלכלה, אינם כאלה, כי הם נתונים תחת ביקורתו והרשאתו של הפקיד הממונה, ולמעשה הוא זה שקובע, על פי שליטתו, את טבעם.
כשהכלכלה מנוהלת בידי הממשל, שולט בישראל עריץ מטומטם; מדובר בעקרון של צדק שלטוני, החדור בכל ההשקפה הניהולית של הכלכלה, המחזיק בידיו את כל סמכויות העל, והוא מנהל בהתאם להבנתו את המדינה. עריץ זה מנוגד, בעצם קיומו, לחופש, העומד ביסודה של כלכלה מוסרית, ובתוקף היותו לא מוסרי הוא גם לקוי מבחינת התאמתו למציאות האנושית של האזרחים המעורבים בכלכלה.
פקידיו של השלטון הם עבדים נרצעים מסוג חדש – מטעמים פרטיים שונים, שבעיקרם הסברה שהמצב הקיים רווחי למדינה, הם מנציחים את מצבם העבדותי ופועלים כדי שיתמיד כמה שיותר. כשנוצרות בעיות, מסיתים עבדים נרצעים אלה את העריץ נגד הציבור ותומכים בו בכל פעם שיש ניגוד ענינים או חילוקי דעות בינו לבינם. מבחינתם, המושל הוא הצודק בשיפוטו – ותפקידם של האזרחים, מפעילי הכלכלה, אינו אלא למלא את מקומם במכונה החברתית.
כיום, העבד הממשלתי שולט במי שעצמאי מבחינת הגדרת המדינה; מנקודת המבט של הרמה המוסרית של העריצים, עצמאות זו מבטאת חופש, אך, למעשה, אין במדינה כמו ישראל חופש אמיתי. משרתי העריץ זקוקים לעתים לרציעה כפולה, כדי להזכיר לעצמם כי אינם עצמאיים, אך רוב ציבור האזרחים, אף כי לא עברו רציעה באמת, הם עבדים נרצעים
של השיטה השלטת.
אדם שאיננו עצמאי באמת כמוהו כמת, כי הוא פועל רק במסגרת מה שמרשים לו – ולכן הוא אינו יכול ליזום ולפעול באופן חפשי על פי יזמתו. אדם כזה איננו חפשי באמת – ומי שאיננו חפשי, גם אינו אנושי. לא במובן המלא של המושג "אנושי".
לכן, כלכלה מחוסרת עצמאות אמיתית, כמו זו שלנו, מפעילה מחתרת של יוזמות כלכליות נסתרות, הפועלות מתחת לפני השטח ומתחמקות מהפיקוח השלטוני. לא מדובר בהעלמת מס או באי דיווח מלא על עסקאות, אלא ביזמות יסוד, המבטאת את האנושיות ברמתה הגבוהה ביותר, שבלעדיה האדם משול למת.
חברות אנושיות משוללות חופש, כאדם שנמצא בכלא, אינן חיות באמת, אלא גוססות; בשל עובדת היותו של החופש האוויר לנשימה של עולם הכלכלה המודרני, קיימת פעילות חיים חופשית רבה בעולם, ובכלל זה גם במדינות עריצות, באמצעות מחתרות יצירתיות העוקפות את השלטונות. אם לא היה הדבר מתאפשר, היה המוות תופש את מקום החיים ומשתלט על ציר החיים שלהן. ללא עצמאות אין האדם יכול להתקיים כאדם – והתחליף שמחזיק את היצור האנושי בחיים עלי אדמות הוא מידות שונות של עצמאות לא מלאה, אשר מאפשרת לבני האדם להפעיל את בחירתם ולחיות.