עריצות חוקית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 871
עריצות חוקית
חוק מדינה – שלא כמו חוק מטפיסי, אלוהי או מוסרי - אינו חוק טבע, ולכן אינו בר ציות אוטומטי. לפני שהוא מציית לו, על האזרח לבדוק את תקינותו המוסרית.
החוק, כמו הממשל, הוא משרת האזרח – לא אדונו. לכן, כמו המדינה, אמור חוק מדינה לשרת את האזרח - לא לפגוע בו.
חוק מדינה לא מוסרי, כזה שפוגע בזכויות האדם של האזרח, הוא חוק לא לגיטימי וחוקיותו איננה מוסרית וגם איננה מחייבת את האזרח.
מדינה שחוקיה אינם צודקים היא עויינת אדם, כמו כל דיקטטורה, ויש להעביר אותה ואת חוקיה הלא-מוסריים מן העולם.
לאזרח המדינה יש לא רק זכות אלא גם חובה לבקר מבחינה מוסרית את חוקיה של מדינתו ולהבחין בין אלה המוסריים – ומכך הלגיטימיים – לבין הלא מוסריים. לכן, במדינה ראויה, ניתנת לאזרח היכולת להפעיל מנגנון ביקורת. מנגנון זה אמור לקבוע באם החוק פועל בהתאמה לזכויותיו של האזרח.
לא רק שחוק לא מוסרי אינו לגיטימי, אלא שהוא גם מחשיד את מחוקקיו ומוציאיו לפועל בנסיון למסד אי מוסריות ועל ידי כך לפגוע במצב המוסרי של חברה שלמה.
בירורם המדוקדק של תהליך חקיקת חוק לא מוסרי והגורמים האחראים לחקיקה כזו צריך להיעשות על ידי גוף משפטי אובייקטיבי, אשר לוקח לו כנקודת ייחוס ערכית את מטרותיה הראשוניות של המדינה.
תכלית המדינה היא הגנה על אזרחיה; המדינה – מערכת הדינים, המשפט והחוקים – היא אמצעי המשמש להגנה על זכויות האדם של האזרח.
המערכת המדינית של חברה ראויה לשמה היא מנגנון המיועד לשמור על האזרח מפני פגיעה על ידי קרוב או רחוק – ומפעיליה כפופים לתכלית זו כמשרתי האזרח.
מכך, כל פרט במנגנון זה - כל חוק, הליך או שיפוט – אשר נעשה בניגוד לזכויות האזרחים ו/או אשר פוגע בזכויותיהם, מהווה סתירה של תכליתה המקורית של המערכת המדינית.
במקרה ומדובר בטעות, יש לתקנה. במקרה ולא, יש לחשוד במחוקק שביצע פעולת בגידה.
אם, בשל חוק לא צודק, נגרם לאזרח/ים נזק, על האחראים לתת את הדין במונחים של לקיחת אחריות ותשלום פיצויים.
אם מדובר במזימה מודעת, על האחראים, כאמור לעיל, להיות מטופלים כחשודים בבגידה, כפושעים המאיימים על זכויות האדם של אזרחי המדינה. בכל מקרה, חייבים האזרחים, צרכני החוק, להקפיד ביותר על איכות החוק ועל הנהלים שעל פיהם הוא מתקבל בחברה.
במקרה של ישראל, אשר חוקיה מהווים גיבוב "טלאי על טלאי" של תרבויות שונות ומערכות משפטיות מנוגדות במובנים רבים, ואשר מחוקקיה מוצאים, היום, לנכון להמציא חוקים חדשים לבקרים ללא שום הדרכה חוקתית וללא שום הסכם יסודי מחייב עם האזרח או, לפחות, תנאים מגבילים, יכול האזרח רק לקוות כי גשם החוקים הלא-רציונליים במקרה הטוב והרשעיים במקרה הרע לא יסחוף אותו לתהום עמוקה שתטביע אותו.
אחרי עשרות שנים של קיום א-חוקתי, יש למדינת ישראל, שהיא מדינה שעברה מהפכת גנרלים שקטה במשך חמישים שנה, בעיה מיוחדת: מחד, הגנרלים העומדים בראשה מאז קומה מעולם לא רכשו את הידע היסודי הנחוץ לניהול מערכות אנוש – אך מאידך, הם התפתחו רוחנית בצבא הישראלי המבוסס על גיוס חובה, שבשל גורם כפייתי זה, הוא המקום הפחות-מתאים לרכוש את הידע הנחוץ לניהול מערכת המכבדת את זכויות האדם. התוצאה: ניהול דיקטטורי אשר איננו מודע למהותו זו.
וזהו היסוד להבנת המצב המיוחד שבו נמצאת היום מדינת ישראל, כדיקטטורה שאף העומד בראשה סבור שהיא מדינה חופשית. זהו, כנראה, המצב הראשון והיחיד בעולם של חברה שאיננה חופשית, ואשר אזרחיה מאמינים שהיא חופשית ושזכויותיהם שמורות, וזאת ממש בזמן שבו זכויות אלה נפגעות באופן מתמיד החל מיום לידתם.
מצב זה נוצר על ידי מצב דיקטטורי רציף, שהחל בערך בזמן הקמת המדינה. אז נוצקו המרכיבים של שטיפת מוח קבועה שהופעלה על ידי האזרחים. שטיפת מוח זו, שהציגה את הממשלה והמדינה כאילו הם מייצגים ממסד חברתי חפשי, בוצעה דרך כל המידע שהגיע אל ציבור האזרחים ממש מרגע לידתו, על ידי מספר מוסדות שנוצרו על ידי חוק ממשלתי למטרה זו ממש: מוסדות אלה כללו את מערכת החינוך, מערכת התקשורת והצנזורה, שבמשולב יצרו מצב שהאזרח הישראלי ניזון ממה שתוכנן על ידי מנהלי המדינה.
פעולה זו אחראית לשקרים רבים, אשר נשתלו בתודעה הישראלית עד היום, לגבי פעילות הממשל והמדינה. המדינה הוצגה, במיוחד עם הדגשה על חשיבות הממשל הריכוזי, כאחראית לגורל האזרח במובן היסודי ביותר, האופייני לדיקטטורות – ויחד עם זאת הציגה את עצמה כמבטאת חופש. עד כמה שמדהים הדבר, לא זועקת הסתירה שבדבר לשמיים – והדבר יכול להיזקף רק לשני גורמים: הראשון שבהם הוא הבורות מטעם, המונהגת על ידי המערכת החינוכית הממלכתית, המשרתת את עניני הדיקטטורה – והצנזורה הטכנית והרגשית החמורה המוטלת על כל צורה של התערבות של הקהילה היהודית העולמית על המתרחש בתוככי מדינת ישראל. שני אלה משלימים, כנראה, זה את זה, להסכמה שבשתיקה לגבי העוולות המבוצעים על ידי הממשל מאז קום המדינה.
כתוצאה מכך, מנהלים השליטים המקומיים חברה לא כמהות שמורכבת מאזרחים בעלי זכויות אדם, הזכאים להתחשבות יחידאית, אלא כגוף שנמצא בתהליך מתמיד של "מהפכת גנרלים", שבה הקובע במדינה הוא תמיד מספר מצומצם של בכירי צבא שהגיע לפוליטיקה באמצעות מפתח ערכים התואם את הפקודה הצבאית, אותו הוא מיישם על האזרחים; החוק זה הורס, כשהוא נמצא בידיו של מחוקק דיקטטורי, את כל סדריו וחוקיו הטבעיים, המוסריים והאובייקטיביים של עולם שפוי, ובראשם את זכויות הרכוש של יחיד ועם, זכויות יסוד אשר בלא-קיומם אין ערך ומקום לשום קיום אחר.