פרך
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 953
פרך
במדינת מאסר
מדינת מאסר היא מדינת העבדים המודרנית. סביר שפושעים פרימיטיביים גילו כבד מזמן שניתן לאסור בני אדם בכבלי ברזל או לשימם בין סורגי פלדה וקירות אבן אך לאסרם במצב של אזרחים במסגרת מדינה פתוחה זו המצאה שטנית מתוחכמת שכבר במצרים העתיקה הופעלה ביעילות רבה. במדינה מודרנית, כמו מדינת ישראל, הטכנולוגיה מאפשרת שיעבוד מסוג חדשני, שהוא, בעיקרו, פסיכולוגי – ועם זאת כבליו חמריים לחלוטין; זהו מאסר העולם של האזרח במדינת המאסר.
מאסר מדינה מכיל את שני ההליכים הבאים: מחד מגבילים את האדם לשטח מסויים שאסור לו לצאת מגבולותיו (ושמבחינה זו אין הוא שונה מכל כלא אחר זולת מימדיו המעוררים את האשלייה של חופש); מאידך מגבילים אותו מבחינת אפשרויות הפעולה שלו ועיסוקיו. התוצאה: הוא חייב להיות במקום ובפעולה שנבחרת עבורו מלמעלה, אף אם הוא מושלה שהוא מבצע את הבחירה.
במצב כזה, רק רוע יוכל לומר לאדם כי הוא חפשי ורק טמטום יכול לגרום לאדם להאמין בכך. ובכל זאת, זהו מצבם של בני האדם במדינות רבות. העובדה שלכל מדינה יותר מסוג אחד של בני אדם מבחינת זכויות תנועה ואפשרויות פעולה אומרת היווצרות "אצולה" ריכוזית מפוקפקת בערכיה ובזכויותיה, אשר המבחר שעומד לרשותה מבחינת אפשרויות העיסוק וחופש התנועה גדול יותר מאשר לאלה שאינם נמנים על ה"עילית". כאן נכנס לתמונה גורם ההשוואה האומר: "אם החופש הוא ענין יחסי שיש לו דרגות, אם עבדות היא מצבו המסויים של זה שעושה את העבודות הללו ומוגבל לשטחים הללו שאני אינני מוגבל אליהם - אזי אני חפשי.
זוהי תפישת חופש יחסית, הרואה חופש כענין של היתר חברתי לפעול. אך החופש איננו בא לידי ביטוי בכך שבני אדם מתירים לבני אדם אחרים לעשות יותר או פחות דברים אלא בכך שבני אדם שומרים על זכותם לעשות ככל שיאבו, ובודאי שלא להניח למישהו לאסור עליהם פעולה מסויימת ולהשתבח מאוחר יותר בהתרתה. כך גם טועים הטוענים לכך שלחופש ניתן הסיכוי ההסטורי באפשרויות הרבות שעומדות לרשות בני אדם במדינות החפשיות יותר מאחרות או בשכבות חפשיות יותר מאחרות. חופש אנושי איננו ענין יחסי. כלבים שאסורים בחבלים בעלי אורך שונה עדיין אינם חפשיים וכך הוא גם לגבי בני אדם.
העם היהודי טעם לאורך ההסטוריה שלו את כל הסוגים האפשריים של שיעבוד, החל מהשיעבוד במצרים וכלה בשיעבוד רב הדורות באירופה; משך דורות רבים טעמו יהודי אירופה את טעם הסבל שבלהיות עם זר בארץ לא להם. לא עזרו הפעולות שעשו לטובת הארצות שישבו בהן, השנים הרבות שעברו והזכויות שקנו. שום דבר לא הצליח לגרום לכך שבני אותן ארצות יקבלו את קיומם בשלום ואותם כשווים. היהודים נחשבו תמיד כאזרחים מדרגה שנייה וחוקים וסדרים שונים שנכפו עליהם הבטיחו שיהיו חשופים להטרדות מצד השלטונות. פעמים רבות הפכו היהודים לפושעים בפועל על ידי חוק שאסר רטרואקטיבית פעולה שעשו. מכל בחינה שהיא, הרי על אף שלא נאמר הדבר במפורש, הם היו עבדים.
זה לא היה שונה בהרבה ממה שחוו בני ישראל לפני שנים רבות במצרים. שם קיבלו בני ישראל משימות מיוחדות מטעם המלכות והיו תמיד בין הפטיש והסדן. הם היו כלואים במדינה שלא נתנה להם לעזבה ואיפשרה להם רק משלוח יד אחד: תעסוקה בחומר ובלבנים. בני ישראל נאלצו, לצורך קיומם, לספק מכסות עבודה שהלכו וגדלו לפי רצונו השרירותי של השליט. זה, כמסופר בתנ"ך היה קובע את המכסות בהתאם לקריטריון כפול: א.הפקת כמה שיותר עבודה מעם העבדים הכשרוניים ב.דיכוי המון מסוכן אשר איים על מלכותו ביחס ישר לעצמת הייצור שלו.
וכך גם בגלות אירופה. מחד לא קיבלו היהודים עבודה בהתאם לבחירתם, כי משלחי יד רבים היו אסורים עליהם ומאידך לא יכלו לעזוב את מקום מגוריהם או לנוע בחפשיות, בתוך המדינה או מחוצה לה. תמיד, בהסטוריה הכאובה של הגלות, שב וחזר הסיפור של הצורך בתעודות מסע ובאישורי שהייה בכל מקום ובמעברים ממקום למקום. היהודים מעולם לא קיבלו נקודת מוצא שווה גם מבחינת הזכויות האחרות - ולא משנה עד כמה הוכיחו נאמנות לשלטון ופטריוטיות.
הצלבה זו של שני צירים אכזריים: מגבלת התנועה ומגבלת משלח היד, הוקיעה את היהודים על צלב אכזרי של חוסר ברירה.
מבחינת משלח היד, החוקים הכריחו את היהודים לעסוק, מטעמים של היזקקות לפרנסה, במלאכות אסורות וכך הפילו על עצמם מחד שיעבוד פועלי שמשמעותו הכנסה נמוכה ועבודה מפרכת ומאידך נחשפו לסכנות המאיימות על אלה שעוברים על החוק.
מבחינת חופש התנועה, היו היהודים שרצו לעבור מן הכפר לעיר לצרכי עבודה נאלצים להסתתר בשל מחסור באישורי שהייה ורשות ישיבה בערים. זה, בנוסף למגבלות רכישת בתים וקרקעות, וחובת הצגת היתרים ואישורים בכל מעבר גבול שהיה קיים בכל עיר, הביא את היהודים לאילוץ של רמאות ומחתרתיות לצרכי עבודה ופרנסה.
ברוב המקרים, חברו נגדם השלטון הצבוע ושאר אזרחי המדינה בהשמצה של רמאות ותוך הוקעת העם היהודי כרמאי וכגורם זר שאיננו משתלב בחברה המקומית. תפישת היהודים כקשורים לעולם תחתון של מעשים אסורים השתלבה עם השמצות אנשי הדת הנוצרית את היהודים ככופרים בעיקר וכך, במשך מאות שנים, נמשך משחק איום זה בו פוגעים השליטים ביהודים כבגזע עבדים ולוחצים אותם מכיוונים מנוגדים בין האינטרסים שלהם. כך, מחד, ניצלו הגויים את היהודים כעבדים והפיקו מהם כל פירור אנרגיה אפשרי ומאידך, מנעו מהם את השכר הנאות על ידי הוקעתם המוסרית.
פעולה זו, כליאה מתוחכמת זו, הלכה ושוכללה במשך שנים רבות על גבם של היהודים ששימשו שפני נסיון מעולים. היהודים, במיוחד, היו מתאימים לכך בגלל כושר העבודה הגבוה שלהם ובגלל רצון החיים החזק שלהם. היכן שהברברים היו נופלים ומתים או לא מסוגלים לתת פתרון מניח את הדעת למצב כמעט בלתי אפשרי זה, היה היהודי, המונע על ידי יכולת חיים ורצון להחזיק מעמד ולקיים את משפחתו על אף הכל, מצליח למצוא תמיד עוד דרך להישרד, עוד אפשרות שעליה לא חשב הגוי - ויכולת זו, אנרגייה זו, היתה הכוח שעליו סמכו המשעבדים ועליו בנו ותכננו. רבים הם הסיפורים על השליטים הנוצריים שניצלו על ידי נתיניהם היהודים אם מבחינה כלכלית ואם מבחינה פוליטית כאשר, בעיתות משבר, פנו אל השכל היהודי בכדי שיציל אותם, בכדי שימצא מוצא נוסף מבעייה שנראתה אבודה.
היהודים המדוכאים סייעו והצילו בעיקר בכדי להציל את עצמם, בכדי להביא רווח והצלה נוספים לנזקקים מבני עמם, וגם מתוך התקווה להתקבל כשווים באוכלוסייה, כפי שהובטח להם פעמים רבות. הם לא זכו לכך אלא רק להפוגות קלות בפוגרום רוחני מתמשך שמדי פעם היה מתיישם בפוגרום פיזי בוטה...
זה היה מצבם של היהודים בארצות הגלות – וזהו מצבם גם בישראל של היום. החבל הותר לפעמים ולפעמים התהדק אך הוא מעולם לא בוטל ורק כאשר יבוטל יהיו היהודים חופשיים. יהודי אירופה לא יכלו לנוע בחופשיות ממקום למקום. זה הכריח אותם לעסוק במשלחי יד מסוימים. חלק מאלה היו אסורים על ידי השלטונות, מה שהפך את היהודים לפושעים קבועים, החשופים בכל עת לשרירות ליבו של החוק.
זהו הערך הנורא, ערך השיעבוד, שיובא מהגלות לישראל. שיטה זו החלו יהודים ליישם גם על אחיהם ומהר מאד, על דרך הקל והחומר, על בני המיעוטים שבתחום שליטתם. הגבלת השטח לבשה צורה של פיזור לפי שליטה מגבוה של האוכלוסייה במקומות מתוכננים. עיירות הפיתוח, למשל, הוקמו כך שהן מהוות כלא ליושביהן. אף שהם מותרים בנסיעה הם אינם יכולים להתחרות באנשים שגרים במקומות המקורבים יותר לעורקי הכלכלה. בכל עיירה כזו הוקמו מפעלים מסוימים המנתבים אליהם את האנרגיה של המשועבדים אשר אינם יכולים, למעשה, לבחור את משלח ידם; זה נבחר עבורם מלמעלה.
סיוע לבני אדם עומד על סיפוק צרכיהם המיידיים או על מתנת כסף. כסף משמעו נתינת חופש בידי אדם בכדי שיוכל לנצל אותו כפי הבנתו, רצונו, מטרותיו וכו'. מנהיגי ישראל בחרו לא לתת הלוואות אלא לתת מתנות - והקפידו שאלה לא יהיו כספיות. הם השקיעו את הכספים שקיבלו למטרות פיתוח בתשתית שאי אפשר היה להתווכח עימה: ערים ועיירות שלא ניתן להמישם ממקומם ומפעלים שקבעו תעסוקה מקומית על סמך החלטה ממשלתית עוד לפני איושם. העולים החדשים, מאז קום המדינה ועד לעולי רוסיה ואתיופיה של ימינו, לא קיבלו את האפשרויות האנושיות של בחירה אלא הוטלו לתוך אזורים ועיסוקים שנקבעו עבורם מלמעלה. העובדה שקיבלו את הדברים במתנה ובמיוחד העובדה שלא היו צריכים (כי ממילא היה ברור שלא היו יכולים) להחזיר חוב, הפכה אותם לאסירים במובן העמוק ביותר שיכול אדם להיאסר בו: אסירות תודה.
המוני אזרחים במדינת ישראל נאסרו בישראל בכבלים אשר אינם מברזל או מפלדה אלא מערכים מופשטים אציליים הקיימים בנפשו של כל אדם טוב: החובה להודות למי שסייע ונתן. בדרך זו ביסס השלטון שנתן מבלי לשאול ומבלי לדרוש תמורה את מעמדו כעריץ תודה לזמן רב. מאותה נקודה של פעולת הנתינה לא יכול להיות דבר שיאמרו העולים כנגד ליקויי המערכת השלטונית שלא יתפרש כבגידה בשלטון שסייע להם. מרגע בואם לישראל מופעלת עליהם מערכת חיבה חונקת שמשמעותה העתידית מניעת אפשרותם לסרב בגלל העובדה שקיבלו אף אם את מה שלא רצו, ואת מה שכנראה מעולם לא היו בוחרים...
כך עשו במדינת ישראל עם כל העליות וכך עשו גם עם האזרחים ממדרגה שנייה שהם הערביים תושבי השטחים. מדינת ישראל נזרעה במשך חמישים שנה באסירים, אסירי תודה אשר מוגבלים למקומות מסוימים ולמשלחי יד מסוימים, כאילו יד נעלמה החליטה עבורם מה יעשו בימי חייהם, כאשר הבחירה היחידה שניתנה להם היא, כמו בגלות, לטאטא ולשאוב מים כעבד השליטים במקום שהוקצה להם או למרוד, להגיע אל הגנים הציבוריים של העיר הגדולה עם חשיכה ולהימצא עם שחר קפואים מקור ליד לשכות העבודה - אשר ממילא היו מעדיפות על פניהם את בעלי המגורים במקום.
מעטים מצליחים להשתחרר מהיד האוחזת מלמעלה, מעיירת הפיתוח, מהמדינה הבוזזת. אנשים ממרכז הארץ מצליחים להגר אולי לחו"ל, אך איש עיירת הפיתוח שמח אם הוא מצליח להגר לתל-אביב. בעלייה האחרונה מרוסיה כמויות אנשים שישמחו אם יגיעו בערוב ימיהם לכך שיוכלו להתאזן מבחינה כלכלית ולהחזיר את החובות הרטרואקטיביים ששתה עליהם מדיניות המתכננת את עבדותם העתידה. חוקים דרקוניים קובעים כבר היום כי הם אינם יכולים לעזוב את הארץ עד שלא ימלאו את חובותיהם, וזאת עליהם לעשות לפי התנאים שקבעו השליטים. כך מחזיקה בידיה ההנהגה את שליטתה גם על יצירת החוב וגם על הדרך לתשלומיו באופן בלעדי, מבלי שתהיה לחייב דרך להתחמק או לבחור בענין, זולת מרווח אפשרויות קטן השמור ליצירת האשליה של חיים בחברה חפשית.
כמה דורות של עבדים התחלפו במדינת ישראל מאז קומה. ראשונים היו העולים מארצות המזרח, קודם כל התימנים ומאוחר יותר בני צפון אפריקה. לאחר מכן הציף את ישראל כוח העבודה הזול של יושבי השטחים המוחזקים אשר מוסלמיותם היוותה מאז ומתמיד את התירוץ האידיאלי לניצול מכסימלי, כפי שהיתה יהדות היהודים באירופה לנוצרים, חלק גדול מהעולים החדשים פוזרו בארץ במקומות ובתנאים המהווים ארצות גזירה, אשר הם אינם יכולים לנוע מהם בחופשיות בגלל חוסר אפשרויותיהם הכלכליות. הם מחויבים בסכומי כסף גבוהים עבור מה שניתן להם, והם צריכים לשלם חובות אלה בכסף ישראלי שמורווח בתנאי כלכלה ישראלית המתוכננת, בידי אותה מערכת משעבדת.
אנשים אלה, אשר באופן טבעי ניתן להניח כי הם מגוונים ביותר מבחינת יכולותיהם, משלח ידם, אפשרויותיהם ונטיותיהם, פוזרו על פי תכנון מראש בעיירות פיתוח וישובים שונים בצורה המבטיחה שיהיו עבדים מקומיים ויעסקו במלאכות הפשוטות ביותר ובשכר המינימלי. סידור זה מבטיח תחרות מסוג מיוחד על כל מקום עבודה, שבה מי שישיג משרה ירגיש אסיר תודה לזה שהשתמש בקשריו בכדי שתיערך סלקציה לטובתו וכיו"ב.
כך מרגיש העולה החדש, מהנדס המחשבים במקצועו, כי הוא חב חוב אישי לאותה גברת מן המועצה שהפעילה את השפעתה לטובתו והשיגה לו משרה של פועל נקיון; כך יוצרת השררה בכל מקום לובי של אספקת עבודות על בסיס מפתח יחסים אישיים ונוצרת סלקציית פרוטקציה אשר בה, שוב, ירוויחו הרעים והמושחתים על גבם של הטובים והיצרנים, מכיוון שאין אדם יכול להיות חפשי ולשתף פעולה עם עריצים באותו זמן.
וכך גם מושרשת ההכרה החברתית כי לכל עבד, אם יתנהג יפה, יהיה בעתיד עבד משלו שיקל עליו את עבודותיו - ולכל מקופח צייתן תינתן בעתיד הזדמנות לקפח אחרים – וההשתלבות בתפקיד עבד על בחברת העבדים היא רק שאלה של זמן...