עריצות הרוב

עריצות הרוב

בשל העובדה שהחלטות רבות של הממסד הדמוקרטי מתקבלות על יסוד הצבעת רוב הגיעו רבים בתרבותנו למחשבה ששלטון דמוקרטי שווה ערך לשלטון רוב. את היותה של הדמוקרטיה סוג של עריצות (ואפילו, פעמים רבות, כלל לא של הרוב) ניתן לראות לפי הצורה שבה סיגלו לעצמן מדינות עריצות לרוב פרלמנטים כצו האפנה, מה שמכניס לממשלות הדמוקרטיות הקיימות עוד כמה עשרות או מאות בני אדם שנהנים מקופת המס הכללית שלהן ועוד כמספר הזה מנהלים ורודי עבדים המציקים לעמיהם.

כל בני האדם האלה למדו לנהל טכס מאגי מסויים המספק להם מחייה עתירת חומר על חשבון עבודתם של נתינים מקופחים, שכן ההרגלים הקבועים שלפיהם הם פועלים הם בעלי מעמד של קסם מיסטי בעיני הציבור, הדומה לדרך תפיסתו על ידי האדם הקדמון, אך אין להם שום חסינות של עובדתיות מדעית שיכולה לגן עליהם מבחינה הגיונית או תבונית.

אולי בעתיד תתרחש כתיבתו והוצאתו לאור של ספר שבזכותו ייחשפו לדראון עולם התהליכים שהביאו להקמת פרוייקטים ציבוריים לא נחוצים ע"ח משלם המסים. בספר מסוג זה הכרחי שתיחשף האגדה בדבר מה שגרם לציבורים בני מאות מליוני בני אדם להשתכנע בכך שממסדי הענק המנהלים את תהליכי השלטון של זמננו מצליחים לקדם את עניניו של האזרח בשיטה הדמוקרטית של המאה ה20, כך שהוא מבצע צדק.

הרעיון של כפייה להיות חופשי מבטא מחד סתירה יסודית, אך לא תמיד הוא סותר כפי שהוא נשמע. הוא מקביל לרעיון של תנועת כפייה כנגד אלימות, שהצדקתה נשענת על היותה כזו של הגנה מפני אלימות. כשמישהו נוקט בפגיעה בחופש, כלומר בצורה של כפייה, יש צורך בפעולת כפייה להשבת המצב לקדמותו, כלומר לכזה של חופש. כך, לחברה חופשית (כמו ליחיד החופשי) יש זכות להפעיל כפייה כנגד זה שיזם אותה ופגע בחופש שלו וזאת כדי להגיע בחזרה לחופש.

נתונים נוספים