הגירוש כויתור מוסרי יסודי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 865
הגירוש כויתור מוסרי יסודי
מושג הקנין כיסוד הנוגע בענין כניעת גוש קטיף.
פעמים רבות מטפטפת אידיאולוגיית השמאל את המושג "להחזיר" בהקשר של הויתור, הנטישה והגירוש של גוש קטיף. גם רבים מאנשי שלומנו מעבירים, מבלי משים, את השקר הזה תוך כדי התבטאויותיהם; "אנחנו "מחזירים" שטחים" הם מצהירים שוב ושוב, מבלי לחשוב על כך שבאמירה זו יש משום הסכמה לרעיון השמאל ששטחי ארץ ישראל המשוחררים אינם שייכים לישראל, לעמה או שנגזלו על ידם.
אך שטחי אדמה – ובמקרה זה שטחי ארץ ישראל - אינם שייכים לאיש זולת אלה שהם בעליהם ובעליהם הם מי שקנה אותם. ערעור על זכות זו משמעה ערעור על זכות הקנין, שהיא זכות היסוד שעליה מבוססות כל הזכויות האחרות (גם הזכות לחיים תלוייה בזכות הקנין, שכן החיים מתקימים באמצעות קנין: מזון, לבוש, מגורים וכיו"ב).
פעולת הקנין היא כל פעולה שבה נעשית הבאה של הקנין ממצב של כוח למצב של פועל, כלומר מימוש הפוטנציאל שלו. הקונה רכש בעלות על כל שטח שעליו הקים מפעל או בית בעצם פעולתו זו. מכך, מעמדו של גוש קטיף, אשר רובו ככולו היה, לפני ההתיישבות, שטח מדברי לא מנוצל, הוא מעמד של קנין השייך לאלה שפיתחוהו, הפכוהו ממדבר למקום פורח ובכך מימשו את הפוטנציאל שלו: המתיישבים.
משקנו רוכשי הנכס את האדמה (ואין זה משנה אם בכסף או בעבודה, שהם שתי צורות של דבר זהה), היא שלהם. אם הם מאפשרים למישהו לקחת אותה מהם בכוח, הרי הם נגזלים. אם הם אינם מוצאים לנכון לראות את המצב כמצב של גזל, הם אינם מכירים, למעשה, בבעלותם על מה שהוא קנינם. יתרה מזו, אם הם מכנים את פעולת המסירה של הקנין לאחרים "החזרה", הם לא רק מכירים בכך שהאחרים הם בעלי זכות הקנין עליו אלא גם שהם עצמם, בעלי הקנין, לא החזיקו בזכות כזו לפני כן והיו לא מוסריים בנצלם את הקנין לטובתם.
וזו, למעשה, כניעה מוסרית כפולה, אשר מוסרת את זכות הקנין בידי כאלה שאינם בעלי זכות זו וגם מכירה במידה של גזלנות מצידם של בעלי הקנין.
במקרה המובהק של גוש קטיף לא רק שלא מדובר ב"החזרה" כלשהי, אלא שמדובר באי מוסריות מובהקת של כניעה, אשר מעבירה קנין לידי כוח אנושי לא מוסרי, אשר ניהל מלחמה לא מוסרית נגד בעלי הקנין. אחת ממטרותיה המוצהרות של מלחמה זו היתה השגת נכסים אלה ולכן, בויתור מוסרי זה, לא רק שפושעי המלחמה שבצד השני ניצחו פיזית, הם גם ניצחו מוסרית. בנוסף לנצחון חינם זה שהוענק להם איש לא בא עימם חשבון על שורה ארוכה של מעשי אלימות ורצח שבהם נקטו במשך שנים ארוכות.
לכך נוסיף כי איש מנציגי הציבור הנכנע גם לא תבע התחשבנות כלשהי על תוצאותיה של אלימות האוייב – ובמובן מסויים נובע מחדל זה מהכרה עצמית בזכות הקנין של האוייב. יתכן כי המקרה של כניעת גוש קטיף היתה, אולי, הפעם הראשונה בהסטוריה שעם יזם כניעה ללא תנאי של עצמו והסגיר לאוייב חלק ניכר מרכושם של אזרחיו.
מבחינה אובייקטיבית, גוש קטיף לא היה רק "שטחים" או, עפ"י הגישה הדתית, "ארץ מובטחת" אלא מפעל של רכוש אנושי שבנו יוצריו.
וכדאי לשים לב באופן מיוחד גם לגישה הפילוסופית-דתית של היהדות המעורבת בהקשר זה: גם משהעניק האל זכות בעלות על ארץ – כולל ארץ הקודש – אין זכות זו בלתי תלויה בדבר: היא תלויה במוסריותו של בעל הקנין. אם הוא איננו מוסרי, העונש על אי מוסריות זו הוא גלות ("...ותקיא הארץ אתכם").
זה אחד מהדברים שמנתחי הגירוש צריכים לקחת בחשבון, בלי שיוריד הדבר מאום מחטאם, אחריותם ואשמתם של המגרשים.