השחיתות המוסרית החברתית במדינת ישראל

 

השחיתות המוסרית החברתית במדינת ישראל

 

אחת הצורות שבהן באה לידי ביטוי שחיתותה המוסרית של חברה היא אדישותם של חבריה ו/או הנהגתה כלפי מותו של אחד מאזרחיה. זו יכולה לבוא גם לידי ביטוי בכך שהנהגתה סבורה שיש דבר גרוע יותר ממותו של אחד מאזרחיה – בכך שהיא מרשה שמוות כזה יקרה מדי יום – ובכך שציבור האזרחים בה תומך בהשקפה זו על יסוד "אין ברירה".

זהו, למעשה, מצבה של החברה הישראלית של היום. בראשה של המדינה שבה מתקיימת חברה זו – מדינת ישראל – עומד היום אדם שממדיניותו ניתן להסיק כי הוא סובר שבמדיניות ראוייה למדינה הנמצאת במצב מלחמה אין ברירה לגבי חובתם של חפים מפשע למות.

לתפיסה מדינית כזו אין מקום בחברה מוסרית. לכאורה, ניתן להגן על עמדה זו כעל ריאליסטיות, כלומר תפישת עובדות מציאות מחייבות, שלא ניתן להתעלם מהן, אך אין המדובר בעובדה הנכפית כתאונה על בני אדם אלא כנתון הנלקח בחשבון כעובדה שאין זה אפשרי שלא תתקיים. לא רק שגישה כזו איננה נכונה מבחינה עובדתית (כי תמיד "יש ברירה" ובמדיניות בטחון נכונה שום אזרח חף מפשע אינו חייב להיקטל בידי האוייב), אלא שהיא מחייבת את העומד בראשה של חברה מוסרית להתפטר אם הוא איננו יכול להציע מדיניות השומרת על חיי האזרחים שעליהם הוא מופקד.

כאמור, רק בחברה שבה פשתה שחיתות מוסרית אין תביעה חד משמעית לבטחון חייהם של כל האזרחים – ורק בחברה שמערכת הבטחון שלה מציעה בטחון מירבי יש גם זכות מוסרית לתבוע תשלום עבור סוג כזה של בטחון.

יהיו רבים שיתפסו גישת בטחון כזו, אשר מבטיחה בטחון מלא לכלל החברה, כ"לא מעשית", אך אין דבר זה יותר מאשר עדות להתדרדרות שעברה חברתנו מאז היתה כזו שיכולה היתה להציע בטחון לאזרחיה ועד המצב היום שבו, מדי שבוע, שומעים אנו על רצח אזרחינו, זועקים ומקבילים בתמורה את שתיקתם הלא מוסרית של מנהיגינו הצבאיים, אשר מתנהגים כאילו מתקפות רצחניות על ידי האוייב הן דבר שבשגרה – וכבר אינם מתיימרים אפילו להציע לאזרח חברתנו חיים של בטחון.

המצב שבו אזרח חף מפשע, המשלם את מסיו, איננו מקבל יותר את תמורתם בצורת בטחון מאלה שאותם הוא מפרנס, הוא קרקעית תהום ההתדרדרות המוסרית של חברה מושחתת.

נתונים נוספים