טרוריסטים, מחבלים וחפים מפשע
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1138
טרוריסטים, מחבלים וחפים מפשע
לאחרונה מתחוללת הסלמה בגבול הדרום ובפעילות החבלנית גם יחד – ואלה מביאים לבלבול ערכים גמור, הבא לידי ביטוי בהצהרותיהם של גורמים השונים לגבי המלחמה שמתנהלת בין ישראל לאויביה. מכל זה נראה שיש צורך מוסרי דחוף בבירור מושגי היסוד הנוגעים לעימות.
טעויותיה של שרה
ראיון שנערך בארה"ב ושפורסם בימים אלה עם שרת החוץ הזמנית, הח"כ ציפי לבני, חושף את נקודות התורפה של השקפתה, ואת עובדת היותן תלויות במושגי היסוד שבהם משתמשים בהקשר של המלחמה. להלן סיכום הראיון:
לבני: מחבל הפוגע בחייל אינו טרוריסט
יום שלישי, 11 באפריל 2006, 7:10 מאת: מערכת וואלה!
שרת החוץ אמרה בראיון בארה"ב כי יש להבחין בין מחבל המנסה לפגוע בחיילים לבין מי שמנסה להרוג אזרחים חפים מפשע
שרת החוץ והמשפטים, ציפי לבני, אמרה בראיון לתכנית הראיונות "נייטליין" של רשת ABC, כי יש להבחין בין מחבל המנסה לפגוע בחיילים לבין מי שמנסה להרוג אזרחים חפים מפשע.
בראיון סיפרה השרה לבני על אביה, בכיר האצ"ל איתן לבני, אשר מת לפני 15 שנה, ואמרה כי "הורי לא השתמשו באלימות נגד אזרחים. אפילו בסיפור הידוע של מלון המלך דוד ארגון האצ"ל טלפן קודם למלון כדי להרחיק את האזרחים לפני הפיצוץ".
בתשובה לשאלת המראיין האם ייתכן שבאותו אופן היא לא תכנה מחבלים מתאבדים נגד חיילים בלבד טרוריסטים, היא השיבה במילה אחת – כן. עם זאת אמרה לבני, כי "אני לא יכולה לקרוא להם לוחמי חירות. אך פיגוע נגד חיילים הוא מאבק לגיטימי יותר מרצח אזרחים, תינוקות ונשים. רצח אנשים ברחובות ובקניונים זה משהו בלתי מקובל, ואני מצפה שבקהילה הבינלאומית תעשה את אותה הבחנה". בתום הראיון הוסיפה לבני, כי "מי שנלחם נגד חייל ישראלי הוא אוייב, ואנו נילחם חזרה. אבל אני מאמינה שזה לא עומד תחת ההגדרה של טרור".
בראיון לקול ישראל אישרה לבני את הדברים והדגישה, כי ביקשה לחדד את ההבחנה בקהילה הבינלאומית בין לחימה במסגרת מלחמה לבין פיגועים הפוגעים באזרחים ברחובות ישראל. לדבריה, לא מקובלת עליה העובדה שהקהילה הבינלאומית קוראת למחבלים לוחמי חירות.
בירור מושגי
מחבלים וטרוריסטים
אף שהמושגים "מחבל" ו"טרוריסט" מיתרגמים זה לזה כשווים ובשל כך אף מובנים כך, פעמים רבות, הם אינם זהים; נכון הדבר שהמחבל והטרוריסט יכולים להיות אותו אדם – והם לרוב כאלה - אך ההבדל העקרוני בין המושגים משמעותי ומתייחס לא לצורת פעולתם אלא לכוונתה, תכליתה ויעדיה: "מחבל" מציין את פעולתו של אדם שמטרתו להרוס, בזמן ש"טרוריסט" מציין פעולה שמטרתה להפחיד. (למעשה, מבצעים המחבלים או הטרוריסטים אויבי ישראל גם מעשי רצח, אך מסיבה לא ברורה כלשהי השתרש בישראל הנוהג לכנותם במושג חסר התייחסות לפגיעה בחיים).
במערב אין אבחנה בין מושגים אלה והשימוש במושג "טרוריסט" מהווה, היום, גם ביטוי להתייחסות הכוללת לאוייב החברה. בהקשר זה, כדאי לציין כי פעילות הטרור כשמה כן היא – הפחדה ונטיעת מורך לב – וגם המפעילים אותה מודעים למשמעות זו.
מחיר ההתעלמות ממהות מושג הטרור.
למעשה, באי התייחסות למשמעות המהותית של הטרור – הטלת האימה - מפסיד הצד הישראלי נקודות: בכך שהמושג "מחבלים" אינו כולל התייחסות למצב רוחם של המותקפים, אין הישראלי מזהה את נקודת המוצא והכוונה של הטרור – ולכן הוא מחמיץ את מה שהטרור מסמן כהצלחה, שהיא כל סימן של פחד, תחושת חולשה או התמוטטות פסיכולוגית מצידה של ישראל. בהקשר זה, ניתן להבין מדוע כל נסיגה או ויתור ישראליים מחזקים את פילוסופיית הטרור – את ההנחה של ארגוני הטרור, שמדובר בנשק שיעילותו מוכחת בעימות האנטי-ישראלי.
חיילים, אזרחים וחפים מפשע
בראיון עימה אמרה ציפי לבני כי "יש להבחין בין מחבל המנסה לפגוע בחיילים לבין מי שמנסה להרוג אזרחים חפים מפשע." בכך טעתה מבחינה מוסרית וכשלה כמייצגת עמדתה של מדינת ישראל: בשני המקרים כשלה לבני בהערכת ההקשר המלא של המלחמה בין ישראל לאויבותיה; טעותה המוסרית היא בכך שנמנעה מלהצהיר על ישראל כעל הצד המוסרי בעימות. כל נתיניה של מדינה מוסרית – בין אם מדובר באזרחים ובין אם מדובר בחיילים – הם חפים מפשע. אזרחיה של ישראל אינם חפים מפשע יותר מחייליה (בקראה לאזרחים "חפים מפשע" רמזה לבני כי חיילי צה"ל אינם חפים מפשע).
לבני נכשלה במלכודת הטרמינולוגיה השמאלנית, אשר מגדידה אזרח כ"חף מפשע" באופן אוטומטי, ובצורה שממנה משתמע שחיילים אינם מוסריים. במציאות, ישראל היא הצד המוסרי ואויביה אינם מוסריים. אויביה של ישראל – בין אם הם לוחמים, היוזמים מתקפות עליה, ובין אם מדובר באזרחים, המהווים "אוכלוסיה תומכת טרור", נחשבים (לגבי כל פעולת הגנה) כלא-מוסריים.
נתיניו של משטר לא מוסרי, אוייב ומסוכן נשפטים כשותפים למשטר ולא כ"חפים מפשע". מידת שותפותם בפעולת הלחימה של משטרם איננה משנה מעמד זה שלהם, ואין זה מתפקידו ו/או מאחריותו של משטר מוסרי, שבראש מעייניו, ערכיו והתחייבויותיו נמצאת ההגנה על נתיניו, לבדוק שותפות זו.
יש הסוברים כי מוסריותה של ישראל בעימות מבוססת על כך שהיא איננה נלחמת באזרחים והפלסתינים כן. זה איננו נכון: ישראל אינה מוצאת טעם בפגיעה באזרחים מטעמים של יעילות צבאית, אך כמדינה מוסרית אין בדבר זה כדי למנוע ממנה להגן על אזרחיה שלה במחיר של הרג אזרחים. האוייב, מאידך, אשר אינו בוחל במטרות אזרחיות או בהרג של נשים, ילדים וזקנים, איננו מוסרי כי מלחמתו איננה צודקת – והוא נשאר כזה גם אם יבצע את כל פעולותיו נגד מטרות צבאיות.
זה המקום לציין שאפילו אם יש ביכולתה של מערכת בטחון של מדינה העסוקה בהגנה עצמית לבדוק את מעשיו של אזרח בן מדינה אוייבת, אין דבר זה בתחום אחריותה של מערכת זו – ואין להצדיק השקעת משאבים לא מוגבלת למטרה זו; משאביה של מערכת בטחון מוגבלים על ידי מידת מוכנותו של משלם המסים, הדואג לחייו ולעניניו, לדאוג לעניניו של אזרח מדינה אוייבת, המאיימת על חייו.
אלימות
במסגרת הכתבה נמסר כי בראיון שנערך עימה, השרה לבני סיפרה על אביה, בכיר האצ"ל איתן לבני, ואמרה כי "הורי לא השתמשו באלימות נגד אזרחים. אפילו בסיפור הידוע של מלון המלך דוד ארגון האצ"ל טלפן קודם למלון כדי להרחיק את האזרחים לפני הפיצוץ".
בהתבטאויות אלה שתי טעויות:
האחת, עקרונית, מתייחסת למושג האלימות עצמו. פעולת לחימה איננה מגדירה אלימות; אלימות היא פעולה יזומה, לא תגובתית ו/או הגנתית, שמטרתה לפגוע בדרך כלשהי בזכויות היסוד של האדם: חיים, קנין וכו'. באופן יסודי, כל תגובה על אלימות היא צודקת וככזו לגיטימית, גם אם היא שגויה טכנית או לוקה בביצועיה. דבר זה הוא אקטואלי במיוחד בעימות המתחולל כעת בין ישראל לפלסתינים, שבו נהנית ישראל מעדיפות טכנולוגית גדולה על אויביה. קל לטעות ולסבור כי בשל עדיפות זו מהווה פגז טנק "אלימות" וסכין בגב לא – אך הגדרת האלימות נובעת מההקשר, וכל עוד ההקשר הוא של הגנה ותגובה מפני אלימות, הפעולה איננה מייצגת אלימות ואיננה אלימה.
השניה, הסטורית, היא ראיית פעולותיו של ארגון האצ"ל כאלימות; אלה הם פירותיה של בורות מושגית והסטורית גם יחד: האצ"ל לא הוקם כארגון אלים, אף שעסק במודע בטרור. ההיפך מזה הוא הנכון: הוא הוקם כתגובה לאלימותה של בריטניה, אשר דיכאה את היהודים בישראל ופעלה בניגוד לעניני היהודים על אף שהתחייבה להפך מכך. ב"סיפור על מלון המלך דוד" (כפי שהתבטאה הגב' לבני) היה מצב שבו היתה עלולה להיפגע אוכלוסיה אזרחית יהודית, שהיא זו שעליה הגן האצ"ל – ולכן ביצע את האזהרה הטלפונית. ההקשר לא היה דומה להקשר של עימות בין מדינה מוסרית לאוייב שמטרתו השמדת נתיניה, כמו שקורה בינינו לבין הפלסתינים.
בדברי תשובתה למראיין התגברה לבני על מספר מכשולים שגורים; מראיינה שאל אותה, בין היתר, אם תכנה "טרוריסטים" מחבלים מתאבדים נגד חיילים בלבד והיא השיבה בחיוב. בכך דייקה, כי נסיונו של המראיין להכשיר את השרץ של אי המוסריות המובנית בהתקפתו של אוייב לא מוסרי, על ידי תירוץ של פעולה נגד צבא אינו יכול לעלות יפה, באשר ההקשר המלא הוא הקובע את המוסריות – ובהקשר הנוכחי הפלסתינים הם הלא-מוסריים. כפי שראינו, התקפה אלימה נגד חיילים איננה פחותה באי מוסריותה מהתקפה נגד אזרחים. אי מוסריותו של ה"טרוריזם" הפלסתיני נובעת, מאז תחילתו של העימות במזרח התיכון, מכך שהערבים תוקפים את היהודים במטרה לרצוח אותם - ואין זה מוצדק לרצוח.
רצח, הריגה וזכויות אדם
שום רצח אינו מוצדק. הרג – שאינו רצח - מוצדק רק בהקשר של הגנה עצמית, ובמיוחד כאשר אין הוא נעשה מתוך כוונה לפגוע בזכויות האדם אלא להגן עליהם.
בראיון שנתנה דייקה השרה לבני גם כאשר סירבה להתייחס לאנשי האוייב האלימים כאל מוסריים במסווה של "לוחמי חירות". לבני אמרה "אני לא יכולה לקרוא להם לוחמי חירות." וביטאה אמת פשוטה: לוחמי חירות הם אנשים הנלחמים נגד מי שפוגע בחירותם. זה איננו המצב במקרה של פעולות ישראל נגד הפלסתינים. למעשה, ההיפך הוא הנכון: ישראל העניקה לפלסתינים חירויות רבות; אובייקטיבית, נהנים הפלסתינים תחת שליטת ישראל מחירויות רבות יותר משיש להם תחת שלטון המדינות ששלטו בהם לפני כן: ירדן ומצרים. "מאבקם" של הפלסתינים בישראל אינו אלא מקרה מורחב של רצח תוך כדי שוד, כשהרוצחים מנסים להשיג נקודות לטובת הצד שלהם על ידי בית משפטה של דעת הקהל העולמית.
לבני הצהירה ש"פיגוע נגד חיילים הוא מאבק לגיטימי יותר מרצח אזרחים, תינוקות ונשים." ו"רצח אנשים ברחובות ובקניונים זה משהו בלתי מקובל, ואני מצפה שהקהילה הבינלאומית תעשה את אותה הבחנה". בכך עשתה שוב את טעות ההבחנה בין אזרחים לחיילים. עם זאת, דייקה לבני כשהצהירה בתום הראיון כי "מי שנלחם נגד חייל ישראלי הוא אוייב, ואנו נילחם חזרה."
טעות הלגיטימציה
המוטעה שבגישה הוא שהלגיטימציה שעליה מדברת השרה איננה צודקת באופן יסודי, איסטרטגית או טקטית; למדינה מוסרית אסור להסכים עם כך שפעולתו של אוייב נגדה, בין אם מדובר בפעולה נגד חייליה ובין אם מדובר בפעולה נגד אזרחיה, תהיה לגיטימית. לגיטימציה כלשהי משמעה רשיון לרצח – ובהקשר כזה נתנה לבני הכשרה לרצח לובשי מדים ישראליים.
עם כל הצער, מהווה נושא זה דוגמה למה שאנו יכולים ללמוד מהאוייב: עם כל אי מוסריותו, הוא לעולם לא יעניק לגיטימציה מסוג זה, כי הוא מודע לכך שמשמעותה הצדקה חלקית של האוייב. עם כל היותו לא מוסרי, פושע ורצחני, הוא לעולם לא יאמר משהו שממנו עלול להשתמע שמגמה כלשהי של ישראל צודקת. אנו לעולם לא נשמע ממנהיגי ערב – הקרובים או הרחוקים - על תנאי כלשהו שאם ימולא על ידי ישראל יסתיים, מבחינתם, הסכסוך. חוץ מאמירה קלושה וכללית לגבי "שלום אמיצים" וסיסמאות שדופות בנוסח "סיום הכיבוש" יודעים מנהיגי אויבינו את מה שמנהיגינו שלנו אינם יודעים: שחוסנו וכושר עמידתו של עם תלויים באמונתו כי הוא צודק.
טעות המלחמה ההסכמית
כאמור לעיל הדגישה לבני כי ביקשה לחדד את ההבחנה בקהילה הבינלאומית בין לחימה במסגרת מלחמה לבין פיגועים הפוגעים באזרחים ברחובות ישראל. זוהי נפילה למלכודת של "מלחמה הסכמית", מושג שמקורו בעולם הנוצרי, אשר החליט על כללים "מוסכמים למלחמה", החלטה שהיא כנראה אחת הסיבות לכך שהמלחמה המבוססת על כוח הזרוע איננה נוטשת את העולם לטובת מאבקים אנושיים מושכלים יותר ואלימים פחות.
המלחמה ההסכמית, כפי שהיא מבוטאת על ידי לבני, קובעת שיש צורת מלחמה שאותה ניתן לקבל בין בני אדם – ולא היא. למדינה מוסרית אסור להסכים לפגיעה כלשהי באזרחיה. את הבעייתיות האיומה של מלחמה הסכמית ניתן היום לראות בהיתקעות הפוליטית של בוש בעירק, כאשר הצדיק את מלחמתה שם של ארה"ב בכך שעריצה לשעבר החזיק בנשק "לא מוסכם"; היום סובל ממשלו של בוש מכך שלא מצא בעירק את הנשק הזה ועל כך בדיוק מייסרים אותו מתנגדיו.
מתנגדים אלה וכל תומכיהם, ביחד עם חלקים גדולים מהעולם המערבי, מאמינים באמונה הטפלה הגורסת, כמו השרה לבני, שיש שתי צורות של מלחמה – וזו ש"אינה מוסכמת" אינה לגיטימית.
אמונה בצדקת הדרך למול מחדל טיעוני
הצד הפלסתיני מחזיק מעמד בתנופה בשל אמונתו בצדקת דרכו. זוהי, כמובן, אמונה טפלה, שכן חוץ מדמם של ישראלים חפים מפשע ששפכה אמונה זו אין לה על מה להסתמך, כי לא רק שהפלסתינים לא נפגעו בזכויותיהם על ידי ישראל – אלא שישראל יכולה, בכל נקודה נתונה, להסדיר כל סוג כזה של בעיה ללא שפיכות דמים. במקרה של הפלסתינים, נקנית אמונה טפלה זו בצדקת הדרך על ידי מנהיגיהם במחיר של חיי חלק מהאוכלוסיה שלהם, והקרבת העובדות, איכות החיים, השכל הישר והסיכוי לאושר של האזרח הפלסתיני המדוכא על ידי משטרו. אך במקרה של המערב בכלל וישראל בפרט, סובלים אלה ממחדל טיעוני חמור, אשר מונע מהם להבין את צדקת הדרך שלהם. זה נכון במיוחד כשמדובר בישראל המוסרית. במקרה של הישראלי, הוא מבולבל לגבי מה שצודק – הוא אינו זוכר מדוע ולמה הוא צודק – ומצבה ההכרתי-מושגי המבולבל של שרת החוץ שלו היא דוגמה מצויינת למחדל הטיעוני הכללי שבו אוחז המערב בכלל וישראל בפרט אל מול האוייב המוסלמי.