אידיאליזציה ופוליטיזציה באנימציה

 

אידיאליזציה ופוליטיזציה באנימציה

או: הסוסים הטרויאנים של דיסני

 

במשך עשרות שנים היתה ממלכת דיסני, לגבי אנשים רבים, עולמם של בעלי חיים; ילדינו – ואנו, כשהיינו ילדים - התרגלנו לחוות את המציאות דרך דמויות החי של דיסני, אשר מילאו את סרטי ההאנשה שבקעו מאולפנו וכבשו את העולם כולו.

זה החל ממיקי העכבר וחבריו בסרטים הקצרים, המשיך ב"במבי", העשוי כולו מנקודת המבט של הצבאים שבאפר, המשיך ב"שלגיה", שבו מגיחות חיות היער להשתתף בפעולתה של שלגיה וב"עליזה בארץ הפלאות" שבה הם מסמלים דמויות אנושיות ואנושיות למחצה באופן סוריאליסטי – ועד ליצירות האחרונות הנוגעות בדמויות דמיוניות ("בת הים הקטנה"), בסיפורי מעשיה ("טרזן"), אגדה ("היפה והחיה"), מיתוסים עתיקים ("הרקולס") ומיתוסים מודרניים – והכוונה לדינוזאורים מואנשים, המככבים ביצירות ההאנשה החדשות.

בכל אלה יש, בשנים האחרונות, קו מגמתי מעניין, שבו הופכים בעלי החיים יותר יותר לדומים לבני אדם, ואילו בני האדם מתעוותים מסרט לסרט ונראים פחות ופחות כבני אדם. בסרטי דיסני מסויימים מוצגים בשנים האחרונות בני האדם כקריקטורות* במובן השלילי של המלה : מכוערות, גרוטסקיות ומגעילות. צורך לא ברור מביא את אנשי אולפני דיסני ליצור, לעתים, מערכות דמויות אנושיות החסרות חן כלשהו – ראה "טרזן", "הרקולס" ועוד. דבר זה מנוגד לחלוטין למגמה ששרתה באולפני "דיסני" בתקופה שבה נוצר שם סרט ההאנשה הראשון באורך מלא, "שלגיה", ודי לראות איך נראית שלגיה כדי להבין את ההתדרדרות שהתרחשה בתעשיה זו בשנים האחרונות.

בזמן שבו שלגיה היפהפיה יפה באמת (כלומר ממש לנגד עינינו, כפי שאנו רואים זאת בסרט), בת-הים הקטנה איננה אלא מרמזת ליופי, רמז אשר אמור להביא את הצופה לחשוב על יופי אך אינו מציג לפניו יופי של ממש. דמויות נוספות של יופי אנושי המופיעות, בשנים האחרונות בסרטי דיסני, ואשר בהן חייב היופי לבוא לידי ביטוי כגורם ראשי – כמו "פוקהונטס", אלדין ונערתו ב"אלדין", היפה ב"היפה והחיה" ועוד - אינן מציגות לפני הצופה יופי אנושי שלם אלא, במקרה הטוב, יופי המרומז בקוי מתאר כלליים. מחדל זה איננו יכול להיות מקרי, במיוחד על רקע השאיפה היסודית הטבעית ליצירה המואנשת, אשר בה יכולים האמנים ליצור יופי מלאכותי באופן מתוכנן שאינו תלוי או מותנה בצילום שחקנים. על רקע זה, העובדה שהאנימטורים מייצרים דמויות אנוש היפות פחות מאלה שהסרט המצולם מתברך בהן היום הוא נורא ומבהיל בטרגיות שלו.

דבר זה חשוד במיוחד על רקע עליית טכנולוגיות ההאנשה והגעתן לכדי שלמות מדהימה אשר מייפה ומאצילה את דמויות בעלי החיים. ראה, לדוגמה, את "מלך האריות", "טרזן" ובמיוחד את הדינוזאורים, חיות המיתוס המדעי החביבות כל כך על ילדים מאז ומעולם. בכל אלה גם ניתן לראות כי בעלי החיים הופכים, יותר ויותר, לשליטים המוסריים של יצירות ההאנשה של דיסני: יותר ויותר מקבלים הם זמן מסך - וסרטים כמו "מלך האריות" או "חיי חרקים" כבר אינם זקוקים לבני אדם לחלוטין.

* קריקטורות היא מלה שנובעת מ"קריקטר" = אופי באנגלית – כלומר, ציורים האמורים לאפיין בני אדם מסויימים, בד"כ עפ"י קוי יסוד המבטאים מהויות יסוד.

זו עובדה שאין כסרטי ההאנשה של וולט דיסני לבטא במשך למעלה מחמישים שנה את הצורך של התרבות להציג תכונות וערכים אנושיים באמצעות בעלי חיים בסביבתם הטבעית. דבר זה יכול היה להתפתח כמגמת ציור קולנועי של ריאליזם רגיל, אך קרה שדווקא בעלי החיים הם שתפשו מקום פופולרי בסוגת האמנות הזו. מנקודת מבט מסויימת – ולגיטימית – זהו אבסורד לקבל את כל ההנחיות הערכיות ממשלי חיות מקיפים בתקופה שבה ניתן להציג בני אדם יפים ואצילים צורנית ותכנית גם יחד, אך הדבר "פשוט" לא נעשה!!!

יתרה מזו, דמות האדם בסרטי וולט דיסני, כפי שצויין לעיל, עברה תהליך עיוות אסתטי; לא ניתן שלא לשאול: האם קיימים במבצרי התרבות של אולפני וולט דיסני "סוסים טרויאניים" רעיוניים כלשהם אשר מובילים חיילי אוייב שמטרתם לשרוף את העיר הבצורה של תרבותנו?

הבה נפנה לעזרת הפילוסופית אין ראנד. במאמרה החשוב "לאינטלקטואל החדש" היא מציינת כי "מצפים מהציוויליזציה התעשייתית הגדולה שלנו לנהל מסילות ברזל, קווי­-תעופה, טילים בין-יבשתיים ומחסני פצצות-מימן בהדרכת דוקטרינות פילוסופיות שנוצרו בידי ועבור פראים יחפים החיים בבקתות-חימר, המגרדים את פני האדמה בעבור חופן גרגרים ומודים על קיומם במצב של חיות חסרות-אונים אשר להן הם סוגדים כעליונות לאדם.

המשפט האחרון – "...ומודים על קיומם במצב של חיות חסרות-אונים אשר להן הם סוגדים כעליונות לאדם" הוא משמעותי לעניננו; בתרבותנו מתחולל, כפי שמציגה זאת אין ראנד, מאבק אימתני בין הדוגלים באדם לבין הדוגלים בחיה. צורות רבות יש למאבק זה, ואחת מהן היא הדחיפה המתמדת של התרבות האנושית, על ידי אויביה, לכיוונים המנוגדים לכיוון ההתפתחות הטבעית שלה. כיוונים מנוגדים אלה מסומלים על ידי החייתיות והטבע, כאשר הם מוצגים כנושאי האידיאלים האנושיים הגבוהים ביותר.

חשוב להבהיר את הדברים ולדייק: אין בבעלי החיים ובטבע כשלעצמם – או בכל גילוי אחר של חיים וקיום – רע. אך אם מציגים אותם לפני האדם כמגדירי מגמה, הדבר עלול להזיק. הסיבה לכך היא פשוטה: מכיוון שהאדם הוא נזר הבריאה, וערכיו הגבוהים הם הערכים הגבוהים ביותר במציאות, אשר הוא אמור לפעול לאורם ולמטרת הגשמתם – כל הצגה מגמתית במושאה של ערכים נמוכים יותר פירושה היפוך כיוון ההתפתחות שלו.

מאז אמצע המאה ה19 נותנת את הטון בענין זה הגישה הדרוויניסטית. זו הביאה לתוך עולם הטבע את הגישה החמרנית-מטריאליסטית מכניסטית והפכה את הטבע לסמל. עלינו לשפוט את המגמה התרבותית על פי סימנים שונים שבהם היא באה לידי ביטוי ואלה מופיעים לאחרונה בעיקר באמנות.

למותר לציין שאולפני וולט דיסני תופשים היום את התפקיד של הליך הסטורי אנושי רב גירסאות, אשר היווה תמיד חלק מתרבויות האדם; לאורך הסטוריה זו היתה כל תרבות או קבוצה אנושיים מאמצים לצרכיהם, כסמלים, בעלי חיים; החל משבטי ישראל, המשך בסמלי משפחות האבירים וכלה במדינות מודרניות כמו ארה"ב ומפלגות פוליטיות, נהגו כל אלה לאמץ בעלי חיים ולראות באלה ביטויים של ערכים אנושיים. על רקע זה יש לבחון בקפידה את מגמת ההתפתחות של ההאנשה הדיסנית פסיכולוגית ופוליטית גם יחד.

נתונים נוספים