"דעת מיעוט" ועוד

 

"דעת מיעוט" ועוד

(מיצירת שפילברג למקומה של הברירה הנוצרית-דטרמיניסטית באמנות זמננו)

 

בימים אלה מוקרן בישראל סרטו החדש של סטיבן שפילברג "דעת מיעוט", מתחת לשם הכיסוי "דו"ח מיוחד". בסרט טוב זה מתייחס שפילברג לכמה נושאים חשובים, בעלי משקל פילוסופי נכבד, ובראשם חופש הבחירה האנושי; ברקעו התכני של הסרט מתואר מצב קיים בעולם עתידני שבו התפתחה שיטה, המבוססת על יכולות אנושיות מפותחות של בני אדם הנמצאים במצב של תרדמת, המסוגלת לחזות פשעים לפני שהם עומדים להתחולל, ויחידה משטרתית מיוחדת לוכדת את הפושעים ממש רגעים לפני שהם מבצעים את פשעיהם.

כתוצאה מכך מחוסלת הפשיעה לגמרי באותה חברה, אלא שהדבר פותח פתח לשאלות, שהמרכזית בהן היא, כמובן: עד כמה ניתן באמת להיות בטוחים בכך שהפשע העתידי אכן יבוצע ומהי, אם כן, המשמעות המוסרית של הוקעה, שיפוט וכליאה של יחיד שלמעשה לא פשע.

מעבר לדיון בערכה הפילוסופי-אמנותי של היצירה, חושפת הופעת הסרט כאן ועכשיו את מחדלי הביקורת האמנותית של ישראל 2002: בכל המאמרים שקראתי, בכל הדיונים וההמלצות ששמעתי, אשר צידדו בסרט והמליצו לראותו, היתה ההתייחסות צורנית בלבד; כל המבקרים התייחסו לצדדים הטכניים של היצירה וליכולת הגאון הטכנית של הבימאי שפילברג. הם תיארו את חווייתם האישית בעת הקרנת הסרט, סיפרו כי נהנו מאד, כי הסרט מותח, אך לא שמעתי או קראתי מבקר ישראלי אשר זיהה את ערכיו החשובים והעמוקים של הסרט.

זה אפייני לתרבות ישראל של היום, שאת היוצא החיובי מן הכלל מצאתי דווקא בעתון הדתי "הצופה"; המבקר מולי קימל, כתב במוסף השבת של סוף אוגוסט ביקורת מוצלחת לגבי היצירה ובין היתר את הדברים הבאים:

"בחודש אלול אנו נוהגים ללמד את הלכות תשובה לרמב"ם. שם, בפרק החמישי, דן הרמב"ם בשאלה של הידיעה והבחירה. אם אלוקים יודע מה אני עומד לעשות, כיצד זה שיש לי בחירה חפשית? סטיבן שפילברג דן גם הוא בשאלה הזו. בסרטו החדש "דו"ח מיוחד", שהינו שילוב נפלא של שאלות קיומיות ושל בידור מעולה, נותן מבט מורכב על העתיד ועל נפש האדם."

העובדה שעתון דתי מפרסם מדור של ביקורת קולנוע והעובדה שבמדור זה מופיעים דברים ברמה זו מהווה את ההוכחה הישירה הטובה ביותר לרמתו העולה של הציבור הדתי בהבנת המתרחש במציאות ימינו. למול רמתו המתדרדרת של הציבור החילוני בתחום זה, יש לדברים משמעות רבת-משקל: אין ספק שה"עגלה הריקה" של החילוניות חסרת-התכלית נופלת מהגשר בזמן שבו העגלה העמוסה של התובנה הדתית מתקדמת עליו. - בהתאמה לאותו משל, העובדה שהדבר קורה רק עכשיו קשורה לכך שתנועתה של העגלה העמוסה היא תמיד איטית יותר מהתדרדרותה של העגלה הריקה לתהום.

אחד מסימני ריקנות העגלה החילונית בתחום הקולנוע הוא ההשתוללות הברברית המתחוללת בתחום תרגום השמות, אשר אין, כנראה, בנמצא מישהו שיכול לבלום אותה. לשמו של הסרט החדש של שפילברג "דעת מיעוט" משמעות מיוחדת הנוגעת מחד לערך הראשי של הסרט ומאידך להיבט הפוליטי החשוב שלו – מצבו ומעמדו של היחיד מבחינה פוליטית ואפיסטמולוגית והקשר בין שני ההיבטים הללו. הפיכת שם הסרט ל"דו"ח מיוחד" סתמי וחסר הסבר היא אקט של ניהיליזם רשמי, אשר, כמו במקרה של מי שמתעלל ביצירת אמנות, מקעקע את רצונו של האמן היוצר. כשחושבים על כך שמי שעושה זאת הוא בין מפיצי הסרט, האמור לדאוג לעניניו של היוצר ולהגן עליו, יש בפעולת "תרגום" מסוג זה מן הבגידה.

אולי, אם היה שפילברג יודע מה עשו לשם הסרט שלו, הוא היה שולל ממפיצי הסרט את זכות הפרסום וההפצה שלו ואף תובע אותם לדין על פגיעה באיכות האמנותית שלו.

החופש לתרגום פושע וחסר-ביקורתיות הזה הוא בעל השלכות רבות כי הוא נשאר לתמיד בתודעת חובב האמנות. זכורים לרע השתלחויות פראיות ממש, שבהן מצא לנכון המפיץ להביע את עצמו לירית על גבו של היוצר, כמו "דמעות של שתיקה" שנקבע כשמו של הסרט "THE KILLING FIELDS" או להיפך, שמות המהווים ביטוי ידוע בתרבות זרה אשר תרגום מילולי שלו יהיה חסר משמעות לחלוטין בעברית, כמו "מחפשת את מר גודבאר" ו"קאובוי של חצות". והדוגמה החמורה ביותר לכך בימינו היא תרגומו של שם הסרט "אותות" (SIGNS) ל"סיינס", דבר אשר לא רק מבטל את האפשרות של מי שרוצה לראות את הסרט לדעת דבר על נושא הסרט, אלא גם מחסל את כפילות המשמעות של השם שהיא חלק בלתי נפרד מהאיכות האמנותית הגבוהה של יצירה זו..

ברירה דטרמיניסטית היא כמעט ביטוי שסותר את עצמו. לכן, בא הביטוי "ברירה נוצרית-דטרמיניסטית" להציג את הצורה המיוחדת בה, בתרבות זמננו, מוצגת לפני היחיד ברירה-לא ברירה, אשליית בחירה, שהיא, למעשה, גרסה נוצרית של דטרמיניזם, אשר כביכול שומרת על חופש הבחירה של היחיד אך איננה מאפשרת לו למעשה בחירה אמיתית.

דבר זה בא לידי ביטוי, למשל, במערכת החוקים שעליה יושבת חברתנו.

כל מערכת החוקים הקיימת היום בעולם המערבי מבטאת רצון כמוס לטפל בבעיות עד תום עוד לפני שהן מתרחשות במציאות; ספר החוקים המערבי מבוסס על הנסיון לחזות מראש את הבעיות העלולות להתגלע ולהציע להן פתרונות עוד לפני שהתרחשו. זוהי צורת ביטוי של דטרמיניזם אנושי, נסיון לקבוע מראש את ההתרחשויות, וגם, למעשה, נסיון לשלוט, באמצעות קביעת ענשי מכסימום ומינימום גם בשיפוטם של השופטים.

המכנה המשותף לכל עולם חוקי זה הוא, למעשה, השאיפה של האדם בן זמננו להקדים את המאוחר ועל ידי כך לשלוט במציאות. יכולתו של האדם לחיזוי המציאות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשאיפה למניעת פשע עוד לפני שנתבצע, באה לידי ביטוי בצורה חזקה כנושא העומד ביסוד יצירת הקולנוע של סטיבן שפילברג, "דעת מיעוט". בין יצירותיו הגדולות של שפילברג מהווה יצירה זו גולת כותרת אמנותית בשל אחדותו הרומנטית.

סרט זה הוא רומנטי פאר-אכסלנס, כי לא רק שהוא מבטא בצורתו ותכנו את רעיון חופש הבחירה האנושי מבחינה מטפיסית, אלא גם שהוא גם עוסק בו באופן מסויים ומודע תוך כדי הפיכת הסרט לדיון פילוסופי במשמעויות המטפיסיות-אפיסטמולוגית של העימות בין תפישות הבחירה הפשית לדטרמיניזם – וגם בהשלכות עימות זה למימדים הפסיכולוגי, האתי והפוליטי של המציאות האנושית.

כל אלה ארוגים באופן ברור ויפה לתוך עלילת הסרט, המניעה אותנו, בעקבות מסעו של הגיבור, מפרק לפרק ביצירה שמהווה, למעשה, קורס מזורז ומעמיק בנושא הבחירה החפשית. היצירה עוסקת (ולא בפעם הראשונה) בהבדל העקרוני שבין האדם הצמח לאדם החי.

האדם-הצמח (שהיצירה "פלישת חוטפי הגופות" תרמה לנו טיפול מעולה בו) מייצג את תפישת הנצח הניאו-אפלטוניסטית הרואה את המשותק מבחינה פעולתית כמי שקרוב יותר לידע הגבוה, הנצחי, משאר בני האדם המודעים. זוהי גרסה מודרנית של הנביא העיוור, איש הרוח, במיתוס היווני, שבו מייצג זה שאינו רואה את העולם האובייקטיבי, החיצוני, את יכולת הראיה הפנימית, האחדותית, של היקום ככלל. לעומת אדם-צמח זה, המופיע בסרט כמי שמסוגל לחזות את העתיד (להזכיר לקורא, נצחיות פירושה הוויית מימד לא-זמנית – ולכן משמעותה המעשית יכולת חיזוי עתיד) מוצג איש המשטרה, גיבור היצירה, כאיש פעולה, העוסק במימד המציאותי החמרי, והוא רחוק יותר מהאמת.

איש הממשל רואה את חוות דעתו של אדם-צמח הנמצא בתרדמת כעדיפה על בחירתו של היחיד

הצגת שני אלה מהווה, למעשה, וידוי חושפני על נוסחה פסיכולוגית של איש השלטון של העולם המודרני, ומכך גם נוסחת הפעלה פוליטית. הפוליטיקאי המודרני מאמין שמקורות הידע שבידו אותנטיים עד כדי כך שהם חזקים יותר מכוחות הידע, החשיבה והבחירה של היחיד המעורב – ולוקח על עצמו את האחריות לנבא את פעולת היחיד ולהחליט מה טוב עבורו. ביצירה השפילברגאית מומחש כי עד כדי כך גדול בטחונו העצמי של איש הממשל בחוות הדעת שבידו (אשר מקורה בתצפיתו השנויה במחלוקת של אדם שנמצא, מבחינה אפיסטמולוגית, בתרדמת), שהוא רואה אותה כעולה, מבחינת התאמתה למציאות, על כוח בחירתו של היחיד המעורב, החשוד בפשע.

כאמור לעיל, שפילברג מתעמת באמצעות סרטו עם הדיון הקונספטואלי המועלה גם ביצירה "פלישת חוטפי הגופות" לגבי טבעה של חברת העתידית; זולת העיסוק בנושא היחס בין בחירה חפשית לדטרמיניזם, הקישור העימותי בין אדם לצמח, מעלה גם את שאלת המעמד הפוליטי של היחיד, בהקשר העימות בין יחידאיות לקבוצתיות: בזמן שבו האדם-צמח מגלם דמות אנושית המעדיפה להיות חלק מכלל, איבר באורגניזם צמחי, קונפורמיסט מושלם, האדם האנושי הוא זה ששומר על ייחודו ועצמאותו ורואה את עצמו כמהות שלמה, הקיימת כשלעצמה.

נתונים נוספים