חופש בחירה באמנות הקולנוע

 

חופש בחירה באמנות הקולנוע

 

את האיום הגדול ביותר על מעמדו התרבותי של המבקר בן זמננו, ועל הגישה הדטרמיניסטית שהוא מבקש לקדם, מייצגים סרטים כמו "המחסל" של הבימאי ג'יימס קמרון, שמבטאים את יכולתו של האדם להציג אנטי-תיזה מובהקת לתפישות דטרמיניסטיות – תפישת חופש הבחירה - ועושים זאת בדרך שמושכת את הציבור אל אולמות הקולנוע בעיקר בשל הישגים טכנולוגיים גדולים בתחום הטכניקה הקולנועית. מבחינת מבקרי האמנות של היום מהווה ענין אחרון זה – אהדת הקהל - כמעט כשלעצמו, חותמת ל"חוסר איכות" אמנותית (עובדה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, באמירת הגנאי "פופוליזם", הקושרת, בתודעה, את הפעולה האמנותית לפשרה).

"המחסל" 1 ובמיוחד 2 שקולים מבחינת נושאיהם לטובים שביצירות הדרמטיות המהוות את פאר הישגיה של התרבות המערבית והתרבות העולמית בכלל. אפילו אם היינו מסכימים לליקויים הטכניים שלהם וסוברים שהפתרונות הפילוסופיים שהם מציעים אינם נכונים לא ניתן היה להתעלם מכך שהנושאים הפילוסופיים הנדונים בהם הם הרי חשיבות לאדם. יצירות אלה לא היו מביישות את פסגת היצירה הדרמטית המערבית מבחינת המטען העצום של ערכים גדולים שהם מציעים לקהל בצורת חווייה רבת עצמה, אשר מספקת לו גם חווייה אמנותית חזקה וגם חומר למחשבה ומישור נוח להערכת עמדותיו.

"המחסל" 2 אינו נופל, מבחינת נושאיו, מן הטובים שבמחזות שכספיר ואין לו במה להתבייש מפני הדיונים הפילוסופיים המתוחכמים ביותר. הוא עוסק בנושאים אלה באינטיליגנציה גבוהה ובביצוע טכני מדהים מבחינת רמת השלמות הפרטית, הרצף, המוסיקה, הצילום וכו' אך מעל לכל הוא מהווה עימות רעיוני בין נושאי האדם והמכונה.

קמרון הוא, אולי, הבולט בין חבורה גדולה של אנשי קולנוע שעוסקים בהשבת הקשר השכספירי הבלתי אמצעי עם הקהל, שהוא, למעשה, החלק היוצר האמיתי של החברה. במובן זה, הוא מרכיב את ראש הדיון הפילוסופי על הגוף הכמה לדיון כזה ומחזיר עטרה ליושנה. הוא מגיש לקהל הלא-אינטלקטואלי דיון בנושאים החיוניים לחייו ומביא את הדיון בשפה המובנת לכל זולת, אולי, לאינטלקטואל של זמננו - וזו, אולי, גם הסיבה לכך שאין זה, האחרון, רואה בסרטים כמו "המחסל" דבר זולת מרדפים טכניים...

בהקשר הקודם, ניתן לצפות בשנים האחרונות בעליית המגמה לייצור סרטים שלא יתפשרו על רמה אומנותית משובחת ויהיו בכל זאת עסקים רווחיים לבעליהם ולמשקיעים בהם. אך עובדה אחרונה זו כשלעצמה אינה המטרה של עושי הסרטים הקופתיים (או, בעגה ההוליבודית: שוברי הקופות) כפי שינסו להציג את הדבר כוחות עוינים.

ב"המחסל 2" מבוטאת, מבחינה תכנית, שיא האפשרות של חופש הבחירה וכך מציב עצמו התסריטאי קמרון בנקודה העליונה בסולם הרומנטי מבחינת הנחות היסוד הפילוסופיות העומדות ביסוד הסרט. המשפט בו משתמשת הגיבורה להנחות את בחירותיה, משפט שיכול להיתפש כנושאו המתומצת של הסרט, הוא המחשה מרוכזת של העיקרון הפילוסופי של חופש הבחירה: "אין אמונה אלא במה שאנחנו עושים."

סרט זה מתאר אפשרות עתידית שבו הורסת מלחמה אטומית את התרבות. אך העתיד האיום, המומחש ויזואלית בעצמה כה רבה, איננו חייב להיות כזה. בסדרה של פעולות גבורה והחלטות ביצוע של קבוצת אנשים הוא מחוסל. העתיד הוא תוצאה של פעולות של אנשים מסויימים, פעולות שהסרט ממחיש כי הן יכולות להיות מבוצעות וניתן להגשימן – אך באותה מידה גם ניתן להיאבק בהן ולבטל את תוצאותיהן.

באופן שעומד בניגוד מוחלט לתפישה שטחית שלפיה יכול להראות "המחסל" כיצירה המעודדת אלימות ו"פתרונות סופיים" אנו לומדים מיצירה זו את הדרך הטובה ביותר להתעמת עם בני אדם: שינוי עמדתם הרעיונית; לפי הסרט, אין צורך בהריגת אנשים שעומדים לבצע מעשה שלילי – ניתן לשנות את דעתם. את זאת ניתן לעשות ע"י אספקת מידע שיתן להם תמונה מלאה של מציאות והקשר עובדתי גדול יותר מזה שהיה להם לפני כן. דבר זה יגרום להם לשנות את דעתם. כאן מצליח קמרון בו בזמן לתת את הפתרון הלוגי וההומני המושלם לבעייה - וגם לבצע חלק מהפתרון בעצם עובדת הבאת הסרט לצופה כי הסרט, כשלעצמו, הוא מבע של ידע חדש וחומר מחשבה לאדם הצופה.

כפי שלינדה, גיבורת הסרט, מציגה לפני המדען האחראי על פיתוח המכונה הקטלנית ידע חדש שגורם לו לשנות את מעורבותו ולהשמיד, בפעולה נוסח הוארד רוארק, את כל מה שתרם לו - מציג הבימאי לפנינו תמונה מלאה של יחסי יוצרים- חברה העלולה להביא את החברה לכיליון. הצגת תמונה קודרת זו מניעה את הצופה, קודם כל ברמה רגשית, להתקומם כנגד תפישות מכניות של חיים - כאלה שהביאו את החברה למצבה דהיום - וכאלה המאיימים להביא כלייה על החברה בכלל.

ביצירה מציג הבימאי-תסריטאי נוסחת שינוי עתידי בכל יפעתה במרכיביה החשובים: ידע/יכולת חיזוי/רצון טוב/אומץ/בחירה/פעולה/שינוי - כל הדברים שהם הנוסחה הבדוקה להתחמק מ"ידו הנעלמת" של הגורל, המסמל את ההיפך: השלמה/אי פעולה/אי בחירה/חוסר ידע/חוסר ראיית הקשר וכו', שאומר: גורלנו נתון בידי כוחות גדולים מאיתנו.

ב"המחסל 2" מנותח בצורה מבריקה העיקרון הדטרמיניסטי השולט בחברה ובא לידי ביטוי בתפישת המכונה הכללית - החל מהפסיכולוגים הרואים את האדם כמכונה ומטפלים בו באמצעות שיטות מכונה ודרך אנשי ביטחון, שוטרים ושאר נושאי תפקידים עד לאנשי מדע הרואים עצמם כחלקים במכונה, חלקים שאל להם לשאול ולחקור על ההקשר הכולל של פעולותיהם. המוסדות הפסיכיאטריים שהם, למעשה בתי כלא שזכויות האסירים נשמרות בהם עוד פחות מאשר בבתי כלא רגילים, גורמים נזקים איומים ליושבים בהם שפעמים רבות הם פחות חולים מאלה המנהלים שם את חייהם ומוסדות המדע משמשים חממות לאנשים שיכולים לפתח מכשירים תפלצתיים מבלי לשאול שאלות מיותרות ומבלי לתהות על ההקשר הכולל של הידע ועל תוצאות פעולותיהם.

כל ה"חלוקים הלבנים" מועמדים ב"המחסל" בסימן שאלה, החל בשני סוגי המוסדות המאפיינים את חברת המאה העשרים, בתי החולים הפסיכיאטריים (המסמלים את שליטת הפסיכולוגיה המודרנית) ומכוני המחקר המדעיים (המסמלים את שיא הטיפול בידע חוץ-הקשרי). "המחסל" מציג את שני המוסדות הללו כמסגרות שבהם מתרחש תהליך הסגרה והרג שנבדל רק בכך שבראשונים מוסגרים אנשים חושבים לידי מפלצות אדם מכאניות המתעללות בהם ובאחרונים מסגירים עצמם אנשים חושבים לידי מערכות מפלצתיות. כך או כך, באה להמחשת התמונה המפלצת האיומה מכולן, הרובוט בעל זהות אי הזהות, שיכול ע"י התחזות חיצונית (וחיצונית בלבד) להיות כל דבר שהוא. ככזה הוא מסמל את העובדה שבחברת זמננו, בה מועדף החמרי והחיצוני על הפנימי והרוחני, יכול כל פסיכופט אדוק שמקיים את כללי ההופעה החיצונית המהוקצעת והאלגנטית להיות השוטר שלפניו כל הדלתות והמידע פתוחים ולנסוע ברכב שעליו מצויינת סיסמת שומרי החברה "להגן ולשרת". לרשות רובוט-אדם כזה עומדים כל האמצעים הטכניים שמהווים את הישגיהם של המדענים שאינם שואלים שאלות ואינם חוקרים לעומק - והוא יכול להרשות לעצמו להשתמש במידע ובמיכשור שהחברה הפקידה להגנתה בכדי להתקיף ולחסל. כשהוא משתמש בכלים שנועדו "להגן ולשרת" הוא מנצל את כל האמצעים העומדים לרשותו לפגוע ולהיות עריץ. אם תרצו, הרי לנו דוגמה מושלמת והמחשה רבת עצמה לפוליטיקאי מושחת או לכל איש ציבור לא מוסרי שמקבל לידיו את פיקדון הכוח הפיסי לפעול למטרות טובות בשירות האזרח אך מועל באימון האזרח.

בסרט מהווים השוטר, שומר המכון, המדען או הפסיכיאטר כלים במנגנון מכונתי נטול נשמה ורוח, כמכונה - והם הם המחסלים האמיתיים של החברה בזמן שהמחסל עצמו, כרובוט, נראה לעומתם כמכונה תמימה וישרה הנעה למטרתה באחדות שהאדם צריך לשאוף אליה - אחדות של רוח (התיכנות שלה) וגוף. עובדת היות התיכנות מומחש כמטרה ראשית מלמדת את הצופה כמה ענינים חשובים בתחום האפיסטמולוגיה מחד ואופיים של האנשים המעורבים בעימות מאידך. דבר זה הופך את יצירת האמנות הקולנועית הזו למאיירת יישומית מצויינת לעקרון הפילוסופי המטפיסי של הבחירה.

בסרט אנו חווים עימות בין שתי מכונות שאינן יודעות פשרה - כי אין להן חופש בחירה שיתן להם אפשרות או דרך כלשהי הנוספת לזו שהן הולכות בה. כשני עקרונות - שחור ולבן - שמתוכנתות למטרות מנוגדות, אין להן שום אפשרות להגיע לפשרה ואחת מהן צריכה לחסל את האחרת. מחסלים יכולים רק לחסל. האדם, לעומת זאת, יכול לשנות את התיכנות - של אנשים אחרים וגם של עצמו. לינדה החליטה להיות מחסלת ולאחר מכן, כשנכנסו נתונים נוספים לידיעתה, החליטה שלא תהיה כזו. במובן זה מגלמת היא את הגיבורה הרומנטית אשר מסוגלת לשנות את דעתה ומכוונת את חייה ע"י תצפית, זיהוי ובחירה.

הדגמת עקרון חשוב זה, הבחירה, כזה המפריד בין אדם למכונה, מודגם ביצירה פעם אחר פעם: אנשים משנים את דעתם ואת השקפתם כשהם הופכים מודעים לנתונים חדשים. הם מבצעים הערכות, מתכנתים את עצמם ומשנים את התכנות העצמי בהתאם להערכות - יכולת שמכונות אינן מסוגלות לה. הערכות אלה מאפשרות לגיבורים האנושיים להתאים עצמם למצבים המשתנים לא רק פיסית אלא גם רגשית – וזאת בזמן שמתנגדיהם, מכונות או אנשים-מכונות, כלואות בתוך מצב שכלי ו/או רגשי מכני כשהם מתוכנתים מבחוץ ומהווים אסירים שאינם מסוגלים להשתחרר מתכנותם. בזמן שאנו, כצופים, חווים פחד מהרובוט הרצחני הדולק בעקבותינו - אך לא יותר מכך - אנו חווים תיעוב וגינוי כלפי האנשים שתיכנתו את עצמם להיות אסירים של טעויות קטלניות, שכן, שלא כרובוטים, הם היו יכולים לבחור אחרת.

בזמן שרובוטים אינם אחראים למצב שהם נמצאים בו – האנשים אחראים וראויים לשבח או לגנאי. במקרה של האנשים שבוחרים שלא לבחור - לגנאי. בהמחשת העקרון הפילוסופי, באמצעות החוייה האמנותית, למוקד של חוייה רגשית של הזדהות ו/או דחיה, מודגמת יכולתה היסודית של אמנות להביא את הדיון הערכי למודעות אנושית רגשית. במודעות מסוג זה יכולים להשתתף בני אדם רבים הרבה יותר מאשר ניתן לגייס לדיון פילוסופי במה שמפריד עקרונית בין פילוסופיה של בחירה לדטרמיניזם.

כושר אבחנה אמנותי מצויין של היוצר הציג לפנינו דרך ה"מחסל" את העובדה כי דילמת הדטרמיניזם עומדת בפני כל אדם ובחירה חפשית איננה נתון של פעולה אוטומטית שיש לגיבורים בגלל היותם גיבורים אלא שהם צריכים להחליט בכל נקודה שהיא אם הם אכן מחליטים או שהם כאלה שאינם מחליטים. דבר זה מומחש בסצינה בה לינדה מוותרת על התנקשותה במדען ביחס ישר להתקרבותה אליו - אז היא רואה יותר ויותר אפשרויות לפתרון הבעייה. בניגוד לאדם, שהתקרבות לנושא מגדילה את הידע שלו לגביו, המכונה, גם כשהיא קרובה פיסית, היא עדיין רחוקה מבחינה רוחנית.

הבדל זה שבין האנושי למכני, מומחש בשאלות ששואל הרובוט המחסל על תופעות שאינן מובנות לו ושאינן נמצאות במאגר הידע שלו כמו דמעות. כאן מודגמת העובדה שידע פירטי על היקום אין די בו בכדי להיות אנושי ובוחר. הרובוט אוחז בידע מפורט על מה שכלול בגוף האדם (פירוט מדעי האפייני לאנשי המדע והפסיכיאטרים של היום) אך הוא אינו יכול להבין את הקשר האנושי שבו אירועים חיצוניים (שעל ידו נצפים כדברים פיזיים חיצוניים בלבד) מומרים לתגובות פיזיקליות כדמעות. לכן, על אף שמנקודת מבטו של מבחן טכני יש למחסל השכלה רבה יותר במונחים של מידע - הרי שברגע שהוא חסר את ההקשר המלא (שהוא חוויית החיים שהיא היסוד לכל הערכה) הוא מהווה אימפוטנט מושלם מבחינת הערכה, שיקול והחלטה.

מכיוון שלגיבור הרובוט יש רק עובדות חמריות באופיין לגבי האדם ומכיוון שהוא עצמו חסר רוח הרי עבורו, הרוח שתופשת חומר ומניעה אותו אינה אלא ריק בין שני חמרים. כיצור שתופש רק חומר הוא אינו מזהה את הגשר שבין תצפיות האדם על החומר המת לביטויים הרגשיים של תצפיות אלה בחומר החי - ובכך הוא מהווה ביטוי מושלם לנאיביות ולבורות המלומדת של אנשי המדע והפסיכולוגים אותם מבקר הסרט בחריפות.

יכלתו של האדם הבוחר לשנות את תיכנותו כחפצו (אך בהתאם לעובדות המציאות) מומחשת ע"י תסריט גאוני. התסריט מבצע המחשה זו על בשרו של הצופה כשהוא מכריח

אותו לשנות את דעתו קודם כל ובראש ובראשונה על המחסל, לאחר מכן על הרוע של האחראי לשואה העתידה ולבסוף לבטל לחלוטין את מה שהונח בתחילת הסרט כעובדה נבואית מפחידה ברמה נצפית: את העתיד כולו... הצופה עובר בעצמו את חויית התיכנות המחודש שבוצעה על המחסל וחווה דרך התפתחות העלילה ואספקת המידע החדש לא רק את עובדת היותו פועל לטובת הטובים ולא לטובת הרעים, אלא את עובדת השתנות יחסו שלו אל הדמות שעל המסך. ברמה רגשית מתבצעת בקהל הסטה של מאה ושמונים מעלות כשהוא מתחיל בשנאתו את הרובוט ובפחדו ממנו ומסיים באהבתו אותו.

בכך שהצופים זוכרים מן הסרט הקודם ("המחסל" 1) את הרובוט המחסל כמהות שלילית של אוייב הם חשופים, באמצעות הנחת היסוד שלהם, להפעלתו של הבימאי-תסריטאי המנצלת עובדה זו. הסרט מכריח אותם לחוות את שינוי הגישה המתבקש בקצב שבו חווים אותו לינדה ובנה - כך, בשיטה אמנותית מבריקה, מצליחה יצירה זו להכניס את הקהל למצב של זיהוי פעיל שהיא היסוד לתנועה הרוחנית-אינטלקטואלית היצירתית שמכריחה את האדם לשאול שאלות בכדי לקבוע עמדות.

במובן זה מצליחים יוצרי "המחסל" להעניק לקהל חוייה אמנותית המערבת אותו בצורה חזקה במתרחש על המסך - כמעט ברמה של השתתפות ממש. דרך האמנות, הצופים חווים משהו מהצורך לעשות את ההחלטות העקרוניות הנדרשות מפילוסופים והוגים אך שלא כאחרונים, היכולים להסתתר לנצח במגדלי שן מנותקים מהמציאות, מחוייבים הצופים לספק פתרונות ב"זמן האמיתי" של אירועי הסרט הממחיש שמה שאין לנו הוא זמן פנוי. התייחסותו המציאותית של הסרט לבעיית הזמן הקצר מציגה נתון חשוב נוסף הממחיש את הקשר בין זמן לפעולה: אם פעולה מסויימת אינה מתבצעת בזמן הנכון - תתרחש הטרגדיה.

כששואל המדען, בהקשר זה: "מתי?" הוא מקבל את התשובה האילמת: "לא מחר. אפילו - עכשיו". זהו מסר רב עצמה שאינו מאפשר לאיש להסתיר את פעולותיו מאחורי מעטה כלשהו - גם לא זה של הזמן. זהו עוד זיהוי מצויין שכולל הסרט: לאנשים שמעוניינים לברוח מן המציאות, כמו המדען, יש ענין פסיכולוגי לדחות פעולות לזמן לא מחוייב. דוגמה אפיינית לכך אנו מוצאים בעימות שבין לינדה, שיודעת את התאריכים הגורליים לכליון החברה ופועלת כמישהו שהדברים דחופים לו. היא משותקת ע"י אנשים שלא רק שהוציאו את עצמם ממעגל הזמן אלא שגם מנסים להוציא אותה לששה חדשים ממנו, בזמן שחיי ילדה נתונים בסכנה...

שאלת השיפוט המוסרי, העולה בפילוסופיה תמיד בהקשר של אחריות אישית, מקבלת ביצירה פתרון מושלם: על אדם או על מכונה להישפט בהתאם לתיכנותם - ולפי אותם קני מידה: אם אדם או מכונה משרתים את הרע עלינו להשמידם - אלא אם כן יש שהות בידינו לשנות את תיכנותם, את הרעיונות המנחים אותם. כשהמחסל מצווה ע"י הילד שלא להרוג הוא מיישם השהייה כזו ברמה הפיסית. המשמעות היא זו: במידה שבה ניתן לפגוע בכוחות המזיקים שבאדם מבלי לחסלו כליל יש לעשות זאת. מול מכונה ההורגת אנשים היכן שהדבר איננו נחוץ ניתן להעמיד מכונה שתהרוג רק היכן שהדבר הכרחי – וזאת כשאדם הפך למכונה...

המאבק בין האנושי למכני, שהוא, למעשה, בין הכוח הבוחר לכוח שאיננו, בא לידי ביטוי כבר בתחילת הסרט, שבו מסופר לצופה בו על מלחמת העתיד, שאיננה אלא המשך של המלחמה המתחוללת כבר בהווה. היום נלחם האדם בעיקרון המכונה השואף לכבוש את האנושי - בעתיד נלחם האדם בצבא מכונות שנכנס לפעולה מיד לאחר מלחמת עולם שפרצה בגלל מכונה והתחוללה באמצעות מכונות (המחשב שהתמרד והטילים הסובייטים שהופעלו בצורה אוטומטית - מבלי שלאדם משני הצדדים יהיה רצון במלחמה כזו).

היחס בין תכנות לכפיה הוא אחד הנושאים החשובים שהסרט עוסק בהם; במסגרת המלחמה בין בני אדם למכונות, מתכנתות המכונות רובוט אשר חיי אדם אינם חשובים לו ומטרתו, בהתאם לכך, היא חיסול בני אדם. בני האדם, לעומת זאת, מתכנתים רובוט אשר מטרתו היא הגנה. מושג ההגנה נבדק כאן לאור שתי הגישות הרעיוניות המנוגדות הקיימות בחברה לגבי נושא זה: מחד הגישה שעל הגנה על אדם להיעשות מתוך שיתוף פעולה עימו ורק דרך חופש הבחירה שלו - ומאידך הגישה שניתן להגן על אדם בניגוד לרצונו, להשקפתו ובחירותיו – כפי שבא לידי ביטוי בקיומם של מנגנונים פוליטיים שליליים. להמחשת הדבר מבחינה אמנותית, הרובוט המגן מתוכנת להיות כפוף להוראותיו של הילד. כלומר, המתכנת האנושי לוקח בחשבון שכשמדובר בהגנה הטובה ביותר על הילד נמצאים רצונותיו, שאיפותיו, והחלטותיו של הילד בדרגת החשיבות העליונה. המתכנת אינו כופה עליו את שיקוליו - גם אם הוא מצהיר עליהם כמנוגדים לאלה של הילד. דבר זה בא לידי ביטוי בתמונה בה מחליט הילד להציל את אימו בזמן שזהו הדבר המסוכן לשלמותו, כקביעת הרובוט.

לסיכום ניתוח נושא המכונה יש להדגיש כי קמרון איננו יוצא נגד עיקרון המכונה במנותק מהקשר וכפי שניתן אולי להבין בטעות, באופן גורף, מה שניתן היה להיות מובן כהצהרה כוללת כנגד המדע והתעשיה. מה שקמרון שולל הוא את תפישת המכונה כאדון. מה שהוא מחייב בחום הוא את תפישת המכונה כמשרת. הרובוט הוא הגיבור המסייע לטובים ומציל אותם בסיימו את המאבק היכן שהם חלשים מכדי לעשות זאת בעצמם - אך מאחוריו נמצא תמיד זה שתיכנת אותו – אדם; את המכונה, נאמר ביצירה, ניתן לתכנת לטוב או לרע. מכונה יכולה להיות כל דבר שהאדם רוצה שתהיה - החל מאב אוהב ומלאך מגן וכלה במפלצת צמאת דם. עלינו, על בני האדם, להחליט מה אנו רוצים שתהיה - וע"י כך ייקבע העתיד.

לסיכום, ניתן לראות את "המחסל" כיצירת אמנות מצויינת, אשר מצליחה לא רק להיות, כשלעצמה, יצירה רומנטית, המביאה לידי ביטוי וחוייה אמנותית את החווה אותה למצב של הזדהות עימותי עם היחס בין רומנטיציזם לאסכולות אחרות, ותפישת הבחירה החפשית מול הדטרמיניזם, אלא גם להיות יצירה דינמית, המהווה, בפועל, דיון הגותי בנושא של היחסים בין חופש הבחירה האנושי לבין המכני, על כל השלכותיו של דיון זה. במובן זה מהווה יצירה זו דוגמה טובה ביותר לדרך בה נעשה בפועל דיון פילוסופי באמצעות האמנות, כאשר הוא מדגים את משמעות עמדתו של כל צד רעיוני ביישומן של מסקנותיו במציאות – ובראש ובראשונה את האפשרות שמציגה הבחירה האנושית לתועלת האדם.

נתונים נוספים