לכלוך

 

לכלוך

גיבוריות עדכנית

בימים אלה ניתן לראות על מסכי הקולנוע בישראל שני סרטים מעניינים בבימוי קלינט איסטווד ובהפקת סטיבן שפילברג : "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיבו-ג'ימה". מה שמעניין במיוחד בסרטים אלה הוא העובדה הנדירה של היותם משלימים זה את זה, במודע, כשני צדדים של מטבע: שני הסרטים גם יחד מתייחסים לקרב הפלישה שניהלו במלחמת העולם השניה האמריקנים על האי היפני איבו ג'ימה בעיצומה של מלחמת העולם השניה, אלא ש"גיבורי הדגל" מציג את האירוע מנקודת מבטה של אמריקה ו"מכתבים מאיבו ג'ימה" מציג את הדברים מנקודת מבט יפנית. מבחינה זו, מהווים שני הסרטים, המהוקצעים ביותר מבחינה טכנית, אירוע אמנותי נדיר, באשר הוא מנצל את ההזדמנות לבחון את שני צדדיו של קרב אמיתי ולהסיק מכך את המסקנות הנראות כחשובות ליוצרי הסרט.

"גיבורי הדגל", גם כפי שניתן להבין משמו, עוסק בנושא של גבורה ולמעשה בתפישה האמריקנית של גבורה, כפי שזו מתפתחת מאירוע דרמטי שהיה בעל משמעות בהסטוריה של המלחמה: תצלום הנפת דגל הנצחון בעיצומו של הקרב על האי. מבלי להיכנס לעובי הקורה של העלילה, מציב איסטווד בפני קהל הצופים השקפה מיוחדת לגבי נושא הגבורה; המיוחד בהשקפה זו שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביצירתו, הוא ההבדל – עד כדי ניגוד – בין הבנתו הוא את מושג הגבורה, לבין תפישת הגבורה על ידי החברה האמריקנית של מלחמת העולם השניה.

קלינטווד אינו מגדיר פילוסופית את תפישת הגבורה שלו, אך מתיאור אי ההתאמה הגסה בין ההתלהבות שרוחש הציבור האמריקני למניפי הדגל באיבו ג'ימה לבין הדרך שבה החברה האמריקנית מתייחסת אליהם בהמשך חייהם – התייחסות של אדישות והתעלמות – ניתן להבין כי הבימאי רואה את יחס הציבור האמריקני לגיבוריה של אמריקה כצבוע וגזעני. בכך משתמש איסטווד כדי להפריך את תפישת הגבורה המקובלת במשך שנים רבות כערך אמריקאי על האוכלוסייה הפטריוטית של אמריקה.

ההיבט האקטואלי-פוליטי של הנושא ברור: זה משמש, ללא ספק, יסוד בויכוח על משמעות נושא הגבורה אשר עולה על פני השטח בד בבד עם העובדה שהערך העדכני שלו בא לידי ביטוי בימים אלה, שבהם מבוסס צבא ארה"ב בבוץ העירקי - גרסה מודרנית של משימות חיילי ארה"ב אשר נשלחו, כמו אז, רחוק מן הבית, אל ארץ רחוקה. במובן זה מצטרפים סרטים אלה אל דיון רב-השגות לגבי התועלת שבמלחמה כזו, דיון אשר אנשי הרוח של אמריקה עוסקים בו היום.

כך או כך, השורה התחתונה של הסרט אינה שוללת את רעיון הגבורה ואף אינה מרמזת על שלילה מוסרית כלשהי שלו. היא מכירה בכך שמדובר בדבר חיובי, אך נותנת לרעיון הגיבור תוכן שמתחמק עד כמה שניתן מהילה של גדולה ערכית. למעשה, נמנע איסטווד מלהסכים עם האידיאל המקובל, אף כי אינו מפורש לאחרונה, הרואה את החייל האמריקני של מלחמת העולם ובכלל כגיבור.

הימנעותו של איסטווד מקביעה חד-משמעית לגבי גיבוריות החייל האמריקני בקרב, היא שיאו של תהליך שחיקה שעבר מושג הגבורה באמריקה. לא מדובר בביקורת על מדיניות ארה"ב, או על פרט זה או אחר הנוגע למלחמה, כפי שהעלה אף השמאל האמריקני בזמנו בנושאים שזכו להתנגדותו, כמו הטלת הפצצה האטומית או מלחמת ויאטנם, אלא בהכחשה מעשית של מושג הגבורה עצמו. מבחינת הגישה השלטת היום במערב, דבר כמו גבורה אינו בגדר קיום. לפי עבודתו האמנותית של איסטווד, השימוש במושג "גבורה" הוא פועל יוצא של הרגל, ביטוי שאינו, בהכרח במקומו, אשר מתייחס, אמנם, למה שחייל עושה בעת הקרב, אך לא למען ערכים נאצלים כמו צדק או לאום אלא למען חבריו לנשק.

במובן זה נפל מושג הגבורה חלל. בדבר יש משום עדות לנצחונה הרעיוני של עמדת אויבי המערב מהארצות והמדינות שניצבות היום כנגדו: אנשי הטירור האיסלמי הקיצוני או הקומוניסטים העריצים. אלה, להבדיל מהאמריקנים, מקדשים את נושא הגבורה ומטפחים אותו בקהלם. הם, למעשה, רואים את כל הנופלים בקרב למען מטרותיהם – כולל את הרוצחים המתאבדים שהם משגרים דרך קבע נגד מטרות העולם החפשי – כגיבורים.

במובן זה מגלם איסטווד את ההתדרדרות המוסרית של אמריקה בקריירה שלו. לצורך הבנת הדבר יש להציג את השאלה: מדוע מצא לנכון דווקא קלינט איסטווד, אשר רכש את פרסומו הקולנועי מגילום גיבור אמריקאי מובהק – איש המערבון – לייצר את שני הסרטים המהווים את שיאה של ההתקפה על מושג הגיבוריות?

התשובה לשאלה זו טמונה באיכות האמנותית המסויימת של הקולנוע שבו מדובר; איסטווד רכש את פרסומו הראשון בגילום דמותו של האקדחן שנשא את התואר "האיש ללא שם" בסרטי מערבון איטלקיים אשר נוצרו בשנות ה60. מערבונים אלה זכו בכינוי "מלוכלכים" כי בצורה לא ישירה הם הושפעו מהאסכולה האיטלקית הנודעת ששלטה באותם ימים בקולנוע האיטלקי – הניאו-ריאליזם. אסכולה זו, שהיתה נטורליסטית באפייה, עסקה בהצגת הדברים "כפי שהם" וחותמה ניכר גם על בימאים כסרג'יו לאונה, אשר יצרו חלק משמעותי מהמערבונים ה"מלוכלכים". מה שאיפיין סרטים אלה היה השוני המוצהר ביניהם לבין המערבונים האמריקניים שנוצרו בעיקר בדורות שקדמו להם: בהם, בניגוד לאמריקנים, הוצגו אנשי המערב הפרוע לא כאנשי המאה ה19, ששאפו לאלגנטיות, וככאלה היו נקיים ולבושים בהידור יחסי – או לפחות מתוך שאיפה לו – אלא לפי כללי ה"ריאליזם" הנטורליסטי, כלומר כמרושלים וגסים.

בהיותו "מלוכלך" ויזואלית הצליח המערבון האיטלקי לקעקע את התפישה המוסרית הערכית שעמדה ביסוד המערבון האמריקני; בעוד שהמערבון האמריקני הציג מוסריות נקיה של טובים ורעים, גיבורים מוסריים הנאבקים בפושעים, הציג המערבון האיטלקי, כצאצא חוקי של הניאו-ריאליזם האיטלקי, מוסריות "מלוכלכת" – כזו שאין בה גיבורים והצלחת הכוכב הראשי בה אינה מבוססת על ערכים מוסריים מוצהרים אלא על פרגמטיזם ומקריות. בכך השפיעה הגישה הניאו-ריאליסטית על עשיית המערבון האיטלקי, וסייעה בהנחלת גישה א-מוסרית שהתבטאה באפרוריות ערכית.

קלינט איסטווד מגלם, בהקשר זה, את הובלתו של ערך האנטי-גיבור מאירופה לאמריקה. בככבו כגיבור במערבונים ה"מלוכלכים" לא הוצג בהם כאיש של צדק, אף אם מעשיו היו צודקים. למעשה, גם כאשר התפתחה הקריירה שלו, בשלבה הבא, אל הקולנוע האמריקני, היה גם צעדו זה שיקוף ערכי של המערבון ה"מלוכלך" – סדרת סרטי "הארי המזוהם". באלה הציג איסטווד שומר חוק אמריקאי אשר מיישם תפישה בוטה במיוחד של החוק והדגים פעם נוספת את חדירתה של תפישה א-מוסרית לארה"ב.

נתונים נוספים