סרט חינוכי "על החיים"

 

סרט חינוכי "על החיים"

 

בכל פעם שמישהו מעלה את נושא הקיצוצים בתקציבי רשות השידור נזעק ממערתו החשוכה הלובי השמאלני ומצהיר כי רק הוא ניצב בין הקהל ומפלצת הרייטינג וכי רק גורמים בלתי תלויים בשוק האכזר הם אובייקטיביים מספיק כדי לספק לציבור ערכים חינוכיים באמצעות בחירתם הבלתי תלויה (בלתי תלויה מכיוון שעקב הון העתק שהם מגלגלים לכיסם על חשבון הציבור אין הם צריכים להשתדל כלל כדי למצוא חן בעיני איש ולכן אין הם מוגבלים בבחירתם האישית את מה שלדעתם הוא חינוכי).

חשבתי על כך כשבאחד הערבים ראיתי בטלויזיה הישראלית את הסרט "דם ויין".

הרשו לי לספר לכם חלק ממה שקורה בסרט זה: איש גרוש מבוגר אחד, שביחד עם חברו המבוגר עוד יותר גונב ענק יקר ביותר, מסתכסך עם אשתו ובנו החורג; אחרי שזו הולמת בו באלה, היא לוקחת את מזוודתו ובורחת עם בנו. שניהם מגלים בה את הענק ומחליטים שלא להחזירו. במרדף שהוא מנהל אחרי אשתו עם חברו, מתהפכת מכוניתה של אשתו והיא נהרגת. בנו, השואף לנקום בו, מסכסך בינו לבין חברו ואחרי שזה חושד בו ורב עימו הוא חונק אותו באמצעות כרית. אח"כ, כדי להעלים את הפשע, הוא מטביע את גופתו של הידיד בבריכת ביתו. בסופו של דבר מתפתח קרב בינו לבין בנו החורג, המשיג אותו כדי לקחת ממנו את הענק היקר וזה, האחרון, מותיר אותו, שבור רגליים וחסר-אונים, על מזח ובורח בספינתו.

ראיתי וחשבתי, תוך כדי המכות, ההרג והרצח, מה היו הערכים שהועברו לי בסרט כצופה, מה היה מוסר ההשכל של הסיפור ובעיקר מה היה המוסר שהנחה את אנשי רשות השידור להחליט שזה סרט שראוי שאראה אותו.

אני אינני מפקפק לרגע אחד ביושרם ובאחדותם של האנשים הללו – אך זה רק עושה את הדבר לחמור הרבה יותר, כי זה מראה שמדובר באנשים שרמתם התרבותית-אינטלקטואלית ירודה ביותר – ואלה הם המופקדים מטעם השמאל על תרבותם של אזרחי ישראל! העולם שלהם הוא עולם של אלימות, מריבה ודם בתוך המשפחה, עולם של נטורליזם קשה וחמור מבחינה אמנותית, אשר, ללא ספק, מבטא את תמונת עולמם הפנימי של "מומחים" אלה.

מישהו שם, בטלויזיה, החליט שזה סרט על החיים, שכדאי שנדע מה קורה בחיים (של מי?) או לפחות שנדע מה קורה במשפחות הכי טובות וכיו"ב. אבל אפילו אם נסכים שהסרט היה באמת "על החיים" (ושוב - של מי?) – עלינו לצפות לסרט שייעשה על החיים האמיתיים, ובמסגרתו יתאר את המצב התרבותי שיצרו הכפיה הסוציאליסטית ושיטת ה"שמור לי ואשמור לך" השמאלנית, שלפיה עם שלם, שבניו צאצאים לגדולי התרבות והרוח האנושית, יונק רוחנית מפיותיהם של גמדים רוחניים, הכופים עליו את תפישת עולמם העלובה, הרדודה והדוגמטית.

סרט חינוכי באמת יהיה הסרט שיציג את התהליך שבו השתלטה כנופיה יומרנית על תרבותנו באמצעות משאבינו והשליטה את האמונה ששודדים אלימים אלה מייצגים את העילית התרבותית האמיתית ושיש בידם סמכות ורמה מוסריים וטכנולוגיים שיש בהם כדי להצדיק את שליטתם בתחום האמנות ולכפות אותה (בכוח שאותו הם מעריכים כעולה על כוחות השוק) על משלמי המס הכפוי הידוע כ"אגרת רשות השידור". אין ספק שלעומת זוועה ונוכלות זו תחוויר כל זוועה שראיתי בקולנוע עד היום - ואין ספק כי כל הנוכלים הללו, אשר גונבים את כספם של משלמי האגרה יום-יום, עדיין לא זכו לסרט שיתאר כראוי את מעשי הנכלים שלהם...

המחנה השמאלני אינו תמים כלל; איור נאות לנושא זה הוא פרשה שאני מכיר מקרוב: ידיד יקר שלי, שהוא אדם מוכשר העוסק בכתיבת תסריטים, השלים לפני חדשים כתיבת תסריט מצויין, המתאר את המצב הפוליטי המקומי בעצמה דרמטית ובכשרון כתיבה איכותי ביותר. מבחינת אמנות הקולנוע, מדובר בעבודה דרמטית בעלת יופי ועצמה פנימיים גדולים, המתארת את העימותים היסודיים הנוגעים לסכסוך הישראלי-פלשתיני במידת העדכנות הגדולה ביותר הידועה לי.

אך העבודה איננה תואמת את הפוליטיקה השמאלנית; היא מתארת, בין היתר, את פניה האמיתיים, השליליים, של הרשות הפלשתינית, חושפת ליקויים במערכת הפוליטית הישראלית ומותחת, תוך כדי כך, ביקורת על האחראים להסכמי אוסלו. בעיני הקומיסרים החינוכיים של השמאל, סוג זה של אמת, של התייחסות לחיים, אינו ראוי, מבחינה אמנותית, לחשיפה.

עובדה זו מסתכמת בסגירת דלתות כללית לפני כל אפשרות ממסדית של הפקת התסריט. בישראל של 2002, אשר, לכאורה, נשלטת על ידי הימין, גדולה כל כך שליטת השמאל בתחומי האמנות בכלל ובאמנות הקולנוע בפרט, עד שלכותב מוכשר אין סיכוי להפיק את עבודתו, אם היא אינה תואמת את מדיניות השמאל. לכאורה, מצב אמנות הקולנוע הישראלי אינו אלא תלכיד של תנאים ועובדות אובייקטיביות אשר אינן מאפשרות את הדבר. אך המיתוס השולט בשוק זה, הגורס ש"לעשות סרט עולה הרבה-הרבה כסף" אינו אלא מיתוס מכוון; למעשה, מדובר ברמאות אשר מציגה עצמה כלפי חוץ כביטוי של ההיצע והביקוש המוצעים ע"י השוק החפשי, אך, למעשה, מהווה חלק של מזימת השמאל השולט בתחום ההפקה של סרטי קולנוע.

השיטה פועלת כך: לכאורה, יכול כל מי שרוצה להפיק כל סרט שירצה, אך הפוליטיקה / כלכלה השמאלניות יצרו מצב שבו אין מפיק יחיד יכול להפיק בישראל סרט אלא אם כן הוא מתוקצב מקרנות ציבוריות ותמיכות ממשלתיות, הפועלות דרך ועדות לא-אובייקטיביות אשר עורכות ניפויים מפליגים על יסוד מפתח פוליטי המוסווה כמפתח אמנותי.

כך, למעשה, נשמרת עד היום בישראל השיטה הבולשביקית-קומוניסטית הקובעת, באמצעות ועדות שיפוט סטאליניסטיות באפיין, מי יזכה לקבל את משאבי הציבור, על יסוד ניפוי פוליטי. מסך העשן של שופטים אמנותיים מהווה אמצעי מצויין לקידום מעשה רמאות שנועד לנתב, בין השאר, את ממונם של תורמים פרטיים תמימים, הנמסר על ידם לקרנות תמיכה ציבוריות כדי לתמוך באמנים צעירים. אך מה שעקרוני יותר הוא ההיבט הפוליטי של התהליך, שמשמעותו בלימת כל אפשרות להעברת מסר אמנותי שיהיה שונה מן הקונצנזוס האמנותי הפוליטי, השמאלני ביסודו, השומר כצרברוס על מערת עולם האמנות הישראלי.

מתוך המודעות לנושא כוח האמנות, אשר פותחה במשטרי האימים של המאה ה20 לרמה של אומנות, יודעים נווטי התרבות של המשטרים הריכוזיים בדיוק מקצועי לאיזה סוג של אמנות הם יכולים להרשות לעצמם לחשוף את ציבורם. במובן אחד חשוב, הם מתקדמים הרבה יותר מהמפקחים הרוחניים של סטאלין, היטלר ומוסוליני: במובן זה שאלה העומדים לרשותם אינם יודעים על כך שהם משרתים אותם; באחת התרמיות החמורות ביותר בהיסטוריה של השליטה הטוטאליטרית, משתתפים אנשי ועדות בשיפוט דיקטטורי מבלי לדעת על כך וזאת מכיוון שהם מותנים מבחינת האידיאולוגיה האסתטית שלהם. אחרי חמישים שנות שטיפת מוח חברתית כללית בנושא ערכי האמנות הראויים, נמצאים היום הקומיסרים של ההתנייה האמנותית במצב שבו הם שופטים פוליטית ומאמינים שמה שהם עושים הוא רק שיפוט אסתטי.

מאפיין זה הוא חלק מאישיותו של כל אינטלקטואל שמאלני – שגם הוא, כשלעצמו, תוצר של ניפוי ערכי שבוצע על ידי מערכת תרבותית בת שנות דור במשך שנות טיפוח קריירה. למעשה, פועלת השיטה הישראלית (מאז קום ישראל הסוציאליסטית וגם לפני כן) להבטיח שלא יהיו כמעט כותב, צייר, מוסיקאי או מבקר, המקובלים היום בחברה הישראלית כ"אובייקטיביים" מבחינת הערכותיהם, שאינם משתייכים – במודע או שלא במודע – למחנה ה"ראוי". דבר זה נעשה כך שגם מי שאינו מסכים עם עמדותיו המוצהרות של השמאל, מסכים עם ההנחות האסתטיות של הפילוסופיה המוחזקת על ידי האידיאולוגים שלו. לכן לא יאפשרו המפקחים הללו את הפקתה של אמנות המצדיקה את עמדתה של ישראל בסכסוך המזרח-תיכוני ויתקצבו, לעומת זאת, בסכומי עתק, כל יצירה שתביע את סבלו של העם הפלשתיני או, לחליפין, תיראה להם כל הפקה על מצבה של אשה מוכה כעולה לאין ערוך, מבחינת הערך האמנותי-חברתי שלה על הפקה המציגה באור אוהד את חייו של אדם דתי. סודה של השיטה, כאמור, טמון בעובדה שלרוב, אין שופטים אלה מודעים כלל להיבט הפוליטי של פעולתם. מפקחים אלה, המשוכנעים כי אבן-הבוחן האסתטית שלהם היא תמיכתם באמנות העוסקת "בחיים", אינם יודעים כי הם מבינים ב"חיים האמיתיים" בדיוק כפי שמבין בהם שמאלני דוגמטי – וכי, באמצעות הנטורליזם הפשטני שלהם, הם משרתים את השיטה השלטת בחסימתם, על ידי שיפוטיהם הלקויים, את זעקת החיים האמיתיים באמת.

נתונים נוספים