על האוסקר וחג החירות

}

על האוסקר ועל חג החירות

בשבוע שעבר התקיים בהוליבוד טכס ה"אוסקר", שבו הוענקו פרסי האקדמיה לאמנות הקולנוע לסרטי הקולנוע שנוצרו בשנה האחרונה. בטכס מפואר זה, אשר מאות מליוני אנשים צפו בו ברחבי העולם, זכה בפרס הסרט הטוב ביותר של השנה הסרט "גלדיאטור" – ובצדק.

הסרט "גלדיאטור" הוא יצירה כבירה שבה חברו, בניצוח יד אמן של בימאי דגול וצוות אמנים מוכשר, טכנולוגיה מתקדמת ורוח רמה. עלילתו מתארת, על הרקע ההסטורי של תקופת שלטונה של רומא, את מאבקו לחירות ולצדק של מצביא רומאי שנמכר לעבדות על ידי קיסרו העריץ. סיפור עלילה זה, שהוא בעל ערך אקטואלי ביותר (כנראה תמיד), ממקד את הצופה, באמצעות נושאי הבגידה הפוליטית שביצע שליט אכזר ועריץ כנגד נתיניו והשימוש הלא מוסרי שלו בכוח השררה – בערכי האמת, הצדק והחירות.

שום ערך מאלה האחרונים לא נזכר בטכס הענקת הפרס. במעין הסכמה שבשתיקה, האפיינית כל כך לתרבות המערבית, בנוסח "קח את הפרס ותשתוק", הסכימו הכל שזהו הסרט הטוב ביותר שנוצר בשנה החולפת, אך איש לא אמר למה. איש ממנחי הטכס לא ציין את הערכים הנעלים של אמת, צדק וחירות שביטאה היצירה הגדולה הזו; אלה נשארו נסתרים, אלמים ולא באו לידי ביטוי.

יש יותר ממקריות גרידא בכך שימים אלה שבהם אנו נמצאים, ימי חג החירות הם, החג שבו מזכיר לעצמו העם היהודי את חשיבותם של ערכים אלה. בני הדת היהודית, ובמיוחד שומרי המצוות שבהם, אינם קושרים עצמם לאמנות הקולנוע, ונשאלת, בהקשר זה, השאלה האם יש קשר בין עובדה זו לחוסר יכלתה של החברה הנוכחית – ובמיוחד של אנשי הרוח שלה – להכיל, להעריך ולבטא את הערכים שלעיל, וזאת בניגוד זועק להישגם של האמנים שהצליחו לעשות זאת.

היהדות, שהיא הגוף התרבותי החי המבטא ערכים אלה מאז ימי שלטונה ההסטורי של האימפריה הרומאית גופה לפני אלפיים שנה, איננה תורמת לענין: היום, בעיצומם של ימי ההכנה לחג החירות, החג המבטא את הערך האנושי הפוליטי הכלל-עולמי הנאצל ביותר, החירות, מייצג אי-זיהויים של היהודים בכלל – ושומרי המצוות שביניהם בפרט – את העובדה שקיומו של ראש החץ של התרבות העולמית בתחום הרוח, אמנות הקולנוע, אינו נהיר להם כלל. מדובר בניתוק לא מוצדק, המבטא את היעדרם של ערכי תקשורת הדדיים בין עולם היהדות לעולם הלא יהודי (ויהא זה חילוני או לא יהודי בכלל).

בעובדה מצערת זו יש משום הגדרת משימה לעתיד: על בני היהדות מוטלת החובה המוסרית לזהות את הערכים שבהם היא דוגלת גם אם וכאשר הם מופיעים מחוץ להקשר השגור של עולם שומרי המצוות, וללמוד להעלותם על נס כבעלי אחריות בענין. בפעולה כזו תתרום היהדות לכך שאנשי העולם ה"חיצון" – יהודים שאינם שומרי מצוות ו/או לא יהודים - ילמדו לראות את היהדות כמקור ההסטורי של ערכי החירות, האמת והצדק, וכתרבות היחידה הממשיכה להילחם למען ערכים אלה ולשמר באופן מדעי את הקשר והזיקה שביניהם. היהדות צריכה ללמוד לכבוש לה מקום גבוה בסולם התרבויות העולמי, כתרבות החיה העתיקה ביותר, המהווה גשר בין הידע שהושג בעולם העתיק ליישומי האנושות בעולם העתיד.

משימה זו איננה רק ראויה ליהדות מתוקף ערכיה אלא אף מתבקשת מטעמי התכלית המוצהרת של היהדות עצמה; על היהודים ללמוד לראות את עצמם בענין זה כאור לגויים בצורה מעשית. דבר זה אין פירושו פעולה בתחום האמנות או התקשורת אלא פעולה מקפת ורבגונית בכל ערוצי הפעולה הקיימים, הפתוחים להפצת ערכים בקנה-מידה עולמי; האמנות העולמית היא ערוץ אחד מאלה – ואולי החשוב מכולם. כשלוקחים בחשבון את העובדה שהאמנות היא, בין היתר, הדרך האנושית החלוצית להביע את הערכים הגבוהים ביותר שמושגים על ידי בני האנושות באופן שימחיש את חשיבותם, זה אך טבעי שהיהדות, אשר נאבקה למען ערכים נעלים אלה, המובעים ב"גלדיאטור", לאורך כל ההסטוריה, תהיה נושאת הדגל שלהם בעולם של היום.

אם בוחנים את הבטחת הגאולה היהודית מחד ואת כושר עמידתה של היהדות מאז ומתמיד מאידך, לא ניתן להתעלם מכך שהיא היא הכוח התרבותי שזכה לגבור, בעצם קיומו, על העריצויות האיומות ביותר שידע המין האנושי – החל ממצרים העתיקה, דרך האימפריות של יוון, רומא ופרס ועד למפלצות גרמניה הנאצית ורוסיה הסובייטית. עובדה זו כשלעצמה יש בה כדי לשפוך אור על היהדות כנושאת לפיד האמת, הצדק והחירות וכשומרת בעלת הזכות הגדולה ביותר בהסטוריה על גחלתם של אלה.

האם זה מקרי שכל העריצויות האלה, אשר איימו על קיומן של האנושות והאנושיות גם יחד, הכריזו מלחמה ישירה על העם היהודי, ניסו להשמיד אותו – וירדו מעל בימת ההסטוריה? האם אין זה אומר משהו על עצם אמיתותם וצדקתם של הערכים שאותם ייצגה היהדות, ערכים שבהגינה עליהם הגנה גם על האנושות כולה? והאם, מנקודת מבט זו, אין זה אך הגיוני שעל היהדות להזמין את עצמה לכל טכס ונקודת ציון שבה מעלה האנושות על נס את הערכים שהיהדות היא שהביאה לעולם, הולידה ושימרה בגופה מאז ומתמיד?

מנקודת מבט יהודית, חובה על היהודי לראות את עצמו לא רק כאילו הוא יצא ממצרים, אלא גם כאור לגויים, כמייצג ערכי האל עלי אדמות. כפי שהאדם הראשון הונח בגן העדן כדי "לעבדה ולשמרה" – מבצע העם היהודי בעולם את עבודת האל ושומר בו על ערכיו. לכן, על היהודי לראות את עצמו כערב לא רק לבני עמו אלא לעולם כולו. חכמי היהדות אמרו כי צריך היהודי לראות את כל העולם כאילו נברא בשבילו – ולכן אל להם לבני עם ישראל להזניח דבר בבריאה, ובמיוחד לא להתעלם ממוקד התרבות המוכר, היום, ככזה על ידי רוב האנושות: אמנות הקולנוע.

לעתים נדירות, כמו במקרה של טכס ה"אוסקר" האחרון, נוצרת ההזדמנות לומר את הדברים - ואסור להחמיצה. דבר זה אינו חייב להיעשות בדרך מסויימת זו או אחרת - יקבעו להם היהודים את הדרך שבה הם חפצים לעשות זאת – אך אסור להם לשתוק: על בעל הזכויות לתבוע את זכויותיו בעוז, ביד רמה ובקול גדול. כיהודים, עלינו לזכור כי הצהרה על ערכי היהדות היא הגנה על היקר ביותר ובו בזמן חלק הכרחי בדרך אל הגאולה: גאולת העם היהודי והאנושות כולה גם יחד.

חג הפסח, אשר העם היהודי מקיים במשך אלפי שנים, מוכיח כי העם היהודי הוא בעל זכויות היוצרים בענין החירות. על בניו להיות דרוכים לתבוע את הכבוד המגיע להם, לאבות אבותיהם ולאלוהיהם, אשר, בעיצומה של חגיגת נצחון בני ישראל על שפת ים סוף, הקפיד להצהיר על כך שדאגתו נתונה לכל ברואיו. ברוח זו על היהדות לתפוש את העולם ואת כל בניו כמושא דאגתה וכענינה לעסוק בו.

בעולמנו, שבו מצהיר הסוציאליזם העולמי על שאיפתו לשלום, הנצרות נושאת את דגל האמת והאיסלם קורא למלחמה צודקת כנגד עם ישראל, משווע האדם לשלום, אמת וצדק אמיתיים. רק היהדות, המותקפת על ידי אלה, מחזיקה היום בידע, בכוח ובזכות להשיב מלחמה שערה בשם מושגי השלום, האמת והצדק ולתבוע את עלבונם. המציאות איננה סובלת ריק – וכל מקום שאותו לא יכבוש הטוב יהווה הזמנה להשתלטות הרוע. כוחות תרבותיים חוטאים רבים מחזיקים היום, שלא בצדק, במונופול על מושגים כמו שלום, שויון, צדק, חירות ואמת – ובאמצעותם הם קונים לעצמם שלטון עריץ. כל עוד אין היהדות תובעת את מה ששלה בזכות ובצדק, היא מסייעת להמשך שלטון זה. תביעה והצהרה ממין זה, אם תיעשה על ידי נציגי היהדות, תפתח את המערכה האחרונה על גורל העולם. אם, בפעם הבאה שיעלה אמן על נס ערך מציאותי נאצל, יקבל על כך תמיכה מוצהרת מאיש דת יהודי, יהיה בכך משום התחלה של החזרת עטרה ליושנה – חזרתה של היהדות למקומה הנכון במפת הרוח העולמית: מקום של אם מולידה ואב מדריך, שהם שני הוריו הטבעיים של האדם האנושי.

כשיצא "גלדיאטור" לראשונה אל האקרנים, לפני מספר חדשים, האזנתי לתכנית ביקורת קולנוע בערוץ 7 ברדיו, ובה נמסרה חוות דעת על הסרט: בחוות-דעת זו, אשר התעלמה לחלוטין מעלילת הסרט, צויין אך ורק כי יש בו קרבות רבים ונאמר כי בסרט יש "הרבה דם". דבר לא נאמר על ערכי היסוד של היצירה, על עומקה הרעיוני. בגישה זו היתה הוכחה לא רק לשויון התבוננות חמרנית בין תפישת שומר המצוות של היום לתפישת עמיתיו הלא-דתיים מטכס האוסקר, אלא גם לבורות גמורה לגבי מהות האמנות. לבורות כזו אין הצדקה. יתרה מזו, היא מאיירת ותומכת, באופן לא תואם למציאות, את הטיעון האנטישמי והאנטי-יהודי כי שומרי המצוות אינם בנים לגיטימיים של עולם הקידמה; בהקשר זה, על היהדות להצהיר כי לא רק שהיא איננה שייכת לעבר אלא שבידה להתוות את הדרך לעתיד. אך לצורך זה שומה על עולם היהדות שומרת המצוות לשנות את גישתו לעולם האחר מן הקצה אל הקצה ולראותו כעולם בעל ממשות ותכלית, לעבור ממצב של ניתוק, התנערות, דחיה והתעלמות – למצב של מודעות, בחינה, בירור וידיעה.

אם יעיז העולם היהודי לאמן את שליחיו לראות יותר מאשר את פניה החיצוניים של האמנות העולמית, הוא יגלה שבאמצעות השפה היחידה הידועה לה, שפת האמנות, מצהירה האנושות על כמיהתה ליישומם של ערכים שלולא היהדות לא היתה מכירה מלכתחילה. מבלי דעת, מצפה האנושות מהיהדות שתיכנס לזירת המציאות כאותו גלדיאטור שואף חירות כדי להשלים את מאבקה ההסטורי, כדי לערוך את הסיבוב האחרון, המנצח, של מלחמתה הצודקת – כי "המתחיל במצווה אומרים לו גמור."

נתונים נוספים