על מוסריות השיפוט האמנותי

 

על מוסריות השיפוט האמנותי

"מינכן" של שפילברג כביטוי מצבו של היהודי האמריקני

בימים אלה עושה את צעדיו הראשונים בישראל הסרט "מינכן" של הבימאי סטיבן שפילברג. ניתוח ערכי של היצירה מציג את תפיסתו העכשווית של היהודי האמריקני באמנות, המעידה על תהליכי השינוי האינטלקטואלים שעברו על יהודי אמריקה בעשורים האחרונים, ממצב שבו היו שבויים בכבלי האמיתות למחצה של תעמולת מדינת ישראל למצב של שבי מסוכן הרבה יותר, בידי התעמולה המשולבת של התפיסה הפילוסופית הפוסט-מודרניסטית והתפיסה הפוליטית של השמאל המודרני.

הסרט, המתאר את מבצע חיסולם של מתכנני חטיפת ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן, עשוי, ברוח הפוסט-מודרניזם, מנקודת מבט אובייקטיבית-לכאורה, של "מתבונן מהצד". במלים אחרות, עושי הסרט נזהרים כמעט כפי שנזהר גבעול קש מאש מלהצהיר על "תפישת צד" חד-משמעית מבחינה מוסרית לגבי "הסכסוך במזרח התיכון". הסרט איננו מוקיע את ישראל כשלילית מבחינה מוסרית – אך גם אינו עושה כדבר הזה לאויביה.

למעשה, הסרט מבטא עמדה לא-אתית וגם לא פוליטית לגבי מלחמה בכלל – ולגבי המאבק במזרח התיכון במיוחד, והוא עושה זאת מנקודת מבט רחוקה של גובה מטפיסי עצום, הכי קרוב לאלוהים שאפשר – אם אלוהים הוא נטול עמדה מוסרית-פוליטית - הכי רחוק מלהתחייב. למעשה, מסתכם המסר האמנותי של היצירה בשמאלניות מטפיסית ממשפחת הפציפיזם האוניברסלי, אשר איננה יוצאת במפגיע נגד מדינת ישראל, ואף מציגה את פעולת חיסול המחבלים כפעולת תגובה הגיונית, אך המסר הנודף ממנה הוא חוסר הטעם המובנה שיש בפעולת לחימה מעין זו שמתוארת בסרט, על יסוד ההנחה שמצב המלחמה אינו אלא כזה של מעגל שרשרת פעולה-תגובה, שסביר שאין לו קץ.

זה, כמובן, משיק לרעיון של "מעגל הדמים", אשר מושמע רבות בהקשר המלחמה המזרח-תיכונית, במיוחד בתעמולת השמאל הפרגמטיסטי. "מינכן" מראה כיצד ניתן לראות כל פעולה מלחמתית בו – של הישראלים או של הפלשתינים – כחוליה בשרשרת אינסופית של סיבה ותוצאה שלא ניתן לראות את תחילתה ו/או את סופה. זוהי מציאות לוחמנית אשר בה כל פעולת הרג נעשית כתגובה לפעולת רצח שקדמה לה – ויוצרי "מינכן", בתוקף נמנעותם מהגדרה מוסרית, מצטמצמים להצגת את ה"עובדות" תוך הקפדה שלא להשתמש במלים הטעונות מוסרית "רצח" או "ענישה".

בכך מבטאים שפילברג ושותפיו לעשייה את הפנמתם את המבט המטפיסי הפוסט-מודרניסטי, אשר איננו לוקח אחריות אתית וככזה איננו מתחייב מבחינה מוסרית לראות צד זה או אחר כצודק או כלא צודק. "מי אני שאשפוט?" הוא הקו הרעיוני הברור השולט ביצירה. דבר זה ממחיש עד כמה מתבטאים בה עיקרי השקפתו ואי הבנתו של היהודי האמריקני לגבי הסכסוך במזרח התיכון – ובמיוחד התפיסה המטפיסית שלו.

השקפה מטפיסיקה מנותקת ממציאות מסויימת, עובדתית, כזו שרק מלאכים יכולים להרשות לעצמם, אם אין להם תכניות לחיים עלי אדמות, הוא יסוד טעותו של שפילברג.

זו מגובה על ידי התרבות השלטת בהצהרה שאמן איננו שופט או, גרוע מכך, שאסור לאמן יוצר לשפוט. כשטעות זו נעשית על ידי בימאי קולנוע, היא זועקת, כי האמן הוא כן שופט – ולו רק מתוקף היותו של כל אדם שופט. כשמדובר באמן רציני, ניתן אף לומר שבהגדרה, ניתן לקרוא לאמן אדם המבצע שיפוטים באמצעות אמנותו. יתרה מזו, אין כמו אמנות הקולנוע, במיוחד, להמחיש את המציאות – והמציאות שיש לנו כאן, עלי אדמות, היא עובדתית, מסויימת ומתייחסת תמיד להקשר מלא, הכולל היבט אתי; המציאות לעולם איננה משוללת מוסר, הערכה מוסרית ושיפוט מוסרי – גם אם אין אלה מוזכרים במפורש.

כשמדובר בסכסוכים מציאותיים (ולמעשה כל הסכסוכים האמיתיים הם כאלה) שום שופט אנושי לא יכריז, במיוחד אם עליו לתת פסק דין, כי פעולת פגיעה של אדם אחד באחר היא חוליה ב"מעגל דמים". משמעות הכרזה כזו תוערך כהתחמקות משיפוט ואכן תהיה כזו.

בהקשר של שיפוט מוסרי יש טוב ויש רע – ואין פעולה אנושית שאיננה שייכת לאחד מאלה. באותה מידה, אין אדם שאינו מבצע שיפוט מוסרי. למעשה, אנושיות לעולם איננה "נייטרלית" מבחינה מוסרית. זו הסיבה לכך שאף כי אמן יכול להאמין שהוא נייטרלי, שום אמן לעולם איננו באמת נייטרלי.

"מינכן" של שפילברג הוא מצבת-עדות לתפיסה הפילוסופית של איש הרוח היהודי-אמריקני – ושל טעויות ההבנה שלו, החל מנושא ה"נייטרליות" כביכול, המוצג כאובייקטיביות וכלה במיוחד לגבי מלחמתה של ישראל באויבותיה. דרך יצירה זו ניתן להבין את הפסיכו-פילוסופיה שביסוד ההשקפה השפילברגית, כקדקוד משולש המבטא את זהותו של היהודי-האמריקני, כאמריקני וכיהודי.

את הערכים היסודיים הללו בעבודת שפילברג ניתן להבין מסקירת ההסטוריה האמנותית שלו, במיוחד בעבודות שמתייחסות לקשור בישראל וביהודים.

בעבודותיו נע הבימאי על ציר הזמן בין מלחמת העולם השניה לימינו. שני סרטיו הקודמים של שפילברג שהתייחסו לכך – "רשימת שינדלר" ו"לחפש את טוראי ריאן" הניחו, למעשה, את היסודות לקשר בין המלחמה ההיא למלחמה במזרח התיכון מנקודת מבט יהודית. במובן מסויים זה, ניתן לראות את "מינכן" כחלק המסיים של טרילוגיה העוסקת במורשת היהודית-ישראלית:

מבחינה נושאית הכין שפילברג ב"רשימת שינדלר", העוסק בשואה, את הטיעון הישראלי היסודי לגבי החיים בישראל – הרעיון של "מקום תחת השמש", כלומר: אין לנו מקום אחר ו/או ברירה לגבי שהותנו ופעילותנו בארץ ישראל. ב"לחפש את טוראי ריאן", עסק שפילברג במעמדו חסר-התחליף של היחיד האנושי במלחמה. מנקודת מבט זו "מינכן" משלים את המשולש על ידי הצגה (שטחית למדי, אך לא חסרת בסיס) של הפסיכולוגיה של הישראלי ה"צבר" ומקימי מדינת ישראל, עפ"י האתוס הרשמי שלה כמעט, ככזו של מקלט לצאצאי שואת אירופה; יורשי-ניצולים אלה מבצעים את צוואת אבותיהם הקרבנות וחיים את מסקנתם הקיומית – שליהודי חייב להיות מקום שבו יחיה באופן עצמאי.

בהתאמה לכך נבנה התסריט של "מינכן": משלחי חוליית חיסול המרצחים שייכים לדור השואה – ושליחם הוא מייצג הדור הצעיר, צאצאם וממשיך נאמן של פילוסופיית ה"אין ברירה". אך הקוץ שבאליה, ברוח פילוסופיית זמננו, היא העובדה שגם נציג הפלשתינים שהוא מביא ב"מינכן" הוא, למעשה, צאצא של שואה-לכאורה משלו, המתחילה כאשר גורש על ידי היהודים מישראל – ובהתאמה סימטרית אליהם, שלה הוא טוען, גם הוא פליט שכל רצונו אינו אלא בבית.

ברוח זאת, שומה לומר כי אין לדעת עד כמה העמיק שפילברג – ו/או איש התסריט שלו - בחקירתו את הרקע לסכסוך בין ישראל לערבים, אך מה שנושב מן התסריט, כפי שניתן לראות מהצגת הדברים הזו, רווי בגישה של "שויוניות מוסרית", המשולבת בבורות עמוקה לגבי העובדות ההסטורית: לפי תגובתו של גיבור הסרט לטענתו של הפלשתיני על גירוש, נראה שאיש לא טרח לעדכן את שפילברג לגבי כמה עובדות יסוד, כמו זו שאדמות ארץ ישראל שהוחזקו בה על ידי יהודים נרכשו באופן לגיטימי הרבה לפני שנת 48, או שהערבים הם שפתחו במלחמה פעם אחר פעם ועסקו באלימות נגד יהודים מתיישבים גם הרבה לפני קום המדינה.

בסרט אין שום צורה של התייחסות להסטוריה של הסכסוך ולפרטים עובדתיים אלה בתוך זה. "מינכן", במובן זה, הוא תוצר של "שויוניות" מוסרית, הנמנעת מ"שיפוטיות", אך חוטאת, לא פחות מכך, בבורות עובדתית.

במובן זה מגלם שפילברג אמן המתכחש למנדט של אמנותו, שופט שבורח משיפוט. הנסיון להתנתק מלשפוט לטובת מבט אמנותי "מטפיסי" המנותק מהעובדות לא התחיל ב"מינכן": ראינו ממנו גם ב"רשימת שינדלר", שבו עסק שפילברג בפסיכולוגיה של הרוצח הנאצי גת עמון. יתכן שבהקשר של השואה נמנע שפילברג משיפוט מוצהר מתוך ההנחה שהמעמד המוסרי השלילי של הנאצים ברור לצופים – ולכן ניתן להיתלות במובן מאליו. האם זה היה גם השיקול מאחורי ההימנעות מהשיפוט לשלילה של המחבלים הערביים ב"מינכן"? זה לא משנה. מה שברור הוא שלא נעשה שיפוט כזה, ושהמעורבים – ישראלים וערבים כאחד – הוצגו על אותו מישור מבחינה מוסרית.

מוסריות איננה ניתנת לניתוק ממצב נתון – וכך גם שיפוטיות. זו וזו קיימות גם אם אין אינן מוצהרות. מוסרית, משמעות הבחירה להימנעות משיפוט פירושה בחירה במוסריות שלילית, שהיא אם ההימנעות משיפוטיות. בהקשר זה, כדאי גם לזכור כי יש מצב שבו לא ניתן לשפוט – והוא מצב של חוסר ידע. משהו מזה נרמז בתסריט של "מינכן" כשהגיבור, מנהיג יחידת החיסול הישראלית, מתחיל לפקפק במקורות המידע שלו, שעל פיהם הוא מתבקש לסיים חיים. להתחמקות זו, בהקשר של שפילברג, יש ערך וידויי וחשיפתי לגבי מצבו הידיעתי של היהודי-אמריקאי של היום כלפי הסכסוך במזרח התיכון: אולי, אחרי שנים רבות שבהן תפש צד באופן כמעט אוטומטי לטובת מדינת ישראל, מתחילה להיבקע חומת האמון העיוור של היהודי האמריקני בה.

הדברים באים, ללא ספק, לידי ביטוי בנקודה יסודית זו של אמינות ישראל, מנקודת המבט של היהודים הלא ישראלים. שפילברג וכותב התסריט שלו אולי לא התכוונו לכך, אך בהחלשת האמינות של מדינת ישראל יש רב מן העובדתי, במיוחד לאור ההתקפה הנמרצת של גורמי שמאל מבית ומחוץ על עמדת המדינה ודיווחיה בשנים האחרונות. במובן זה, שפילברג ובני דורו, כפי שתפיסתם באה לידי ביטוי בסרט, אינם אלא קרבנות רעיוניים של השמאל. זה, במיוחד בימינו, עושה עבודה יעילה ב"השוואת כלים" מוסרית בין ישראל ואויבותיה – ואת התוצאה ניתן לראות ב"מינכן".

לפי התסריטאי של "מינכן" אין הבדל עקרוני בין הישראלי, שהוא צאצא של היהודי פליט השואה האירופאית ומחפש ה"מקום תחת השמש", לפלשתינאי, צאצאו של הערבי ממחנה הפליטים של מלחמת השחרור המחפש, אף הוא, בית. מנקודת המבט של איש רוח יהודי-אמריקני, שבגישתו יש קמצוץ של פציפיזם מעורב היטב בגישה סלחנית מבית המדרש של הנצרות, יש לתפיסתו של הערבי הפלשתיני, הטוען לזכות על ארץ ישראל, מעמד לגיטימי בדיוק כמו זה של היהודי.

אין כמו "מינכן" להמחיש את הטעות היסודית הזו של היהודי אמריקני, המראה עד כמה הפנים את הרעיון הפוסט-מודרניסטי של ה"מתבונן מהצד" מבלי "לתפוש צדדים" בסכסוך. ומעניין לציין כי שפילברג, שללא ספק היה אוהד ישראל גדול בצעירותו, כשהיה "פחות מבוגר" במונחים של תקינות פוליטית, ממשיך להציג בסרט סימני אהדה ללוחם היהודי-ישראלי המודרני, ה"צבר", שהיה ללא ספק נערץ על ידי שפילברג, בימיו כחתן בר-מצווה יהודי-אמריקני.

אך במונחים אמריקאיים עכשוויים, "התבגר" שפילברג משלב האמון העיוור ובמובן זה הוא מסמל דור מעבר ותהליך "התבגרות" שעוברת אוכלוסיית יהודי אמריקה כולה, לפחות ביחס לנושא הישראלי. התבגרותו זו של היהודי האמריקני מייצגת את המעבר שלו מהיותו שבוי רעיוני בידי תפישה דוגמטית קדומה של ישראל בעלת טוהר נשק, שפועלת נגד אויביה באין ברירה, לתפישה המודרנית של השמאל החדש, המזויין בפוסט מודרניזם, אינה מוקיעה את ישראל אלא שואלת שאלות כדי להעריכה מחדש. במובן זה "מינכן" הוא דיון, המייצג שלב התבגרות אמנותי לגיטימי בחיי כל אמן, אלא שכאשר מדובר בשפילברג, אולי הבימאי הנודע ביותר בעולם היום, מדובר במי שמחזיק בנשק יום הדין של האמנות העולמית, במשקל הכבד ביותר של אמנות הקולנוע העולמית, אשר אין יצירתו, עוד לפני שהיא יוצאת אל המסכים, מקבלת יחס שווה-נפש מן הציבור.

למעשה, ממוקם שפילברג פוליטית בעמדה שנותנת בידיו השפעה כלל עולמית כה גדולה על דעת הקהל, שלעומתה יחווירו המיתוסים של הפרוטוקולים של זקני ציון. לפחות רשמית, מסוגל שפילברג לעשות למען הצדק – וישראל – יותר מכל צוותות תועמלני משרד החוץ יחדיו. זה אולי מה שגורם לישראלים הפטריוטים לא להבין את "מינכן" על שאינו שיר הלל לצדק הישראלי. כך או כך, חורג "מינכן" מהנושא הפשוט לכאורה של חטא וענשו והופך לכתב דיון בסוגיית מדינת ישראל, כשהסרט שם דגש על התהליכים הנפשיים העוברים על שליחי המדינה, כשהם לוקחים על עצמם למלא את המשימות שהיא מטילה עליהם.

אין ספק שהנושא החשוב ביותר בדיון לגבי יצירה זו הוא המחוייבות של יוצרה לשיפוט מוסרי. נראה ששפילברג אינו חודר לעובי הקורה המוסרי של הנושא שבחר לעסוק בו, אך חלק גדול מהימנעות זו משיפוטיות הוא אשמת התפוקקותו, לאחרונה, של האמון שרחש היהודי האמריקני למדינת ישראל – ומבחינות רבות, בצדק.

"מינכן" הותקף מסיבות ומבחינות רבות על ידי אנשי הקולנוע בישראל, החל מבעיות צורניות-טכניות וכלה בהימנעות משיפוט מוסרי חד-משמעי, אך הם החמיצו זרם עומק חשוב, שהסרט רומז לו: הטעות האנרכיסטית-ניהיליסטית. במציאות הפוליטית יכולה זו לגרום ליחיד בלבול ערכי ולהביאו למבוכה גמורה לגבי ערכי מוסר. משהו מזה קיים בסרט, במיוחד במה שעובר על הגיבור ומביא אותו, תוך כדי התפתחות העלילה, למצב שבו הוא מתחיל לפקפק בערכים שבשמם הוא עושה את מעשיו. אך אל לחווה האמנות לשכוח כי מה שמותר לגיבורה של יצירה אינו מותר ליוצרה. לשליחה של ישראל מותר לפקפק, לעתים, בצדקת מעשיו; על היוצר האמנותי בלבול מוסרי כזה הוא אסור.

נתונים נוספים