פילוסופיה ופסיכולוגיה בעולם המערבי

 

פילוסופיה ופסיכולוגיה בקולנוע המערבי

 

אמנות הקולנוע, השולטת במידה רבה, באמצעות השוק, בעולם כולו, מבטאת במידה רבה גם את ערכיו של המערב ובתוך זה את הערך המערבי היסודי, הפציפיזם. זה מוביל אותנו לפסיכולוגיה של האדם המערבי, שכן זו איננה רק שייכת לקהל שאליו מדברת האמנות, אלא גם לקהל הרב של האמנים היוצרים, המחזיקים בערכים אלה בפילוסופיה שלהם ומתוך כך גם בפסיכולוגיה שלהם.

מה, בהקשר זה, היחס בין פסיכולוגיה לפילוסופיה?

לפי הגדרה הקשרית אחת, כשמדובר במה שמוצג דרך האמנות, ניתן לראות את הפסיכולוגיה כפילוסופיה בהילוך מהיר. במלים אחרות: מה שבא לידי ביטוי בהתנהגות האנושית האישית, הוא, למעשה, הידע העקרוני – הפילוסופיה של היחיד - הבאה לידי ביטוי בתהליכים האוטומטיים, הלא מודעים.

אי מודעות זו איננה נמהרת ופרועה אלא שיטתית, על אף שהיא מבטאת פעולה בתחום האינטואיציה. זהו כוחה של האינטואיציה האמנותית. בידיה של האמנים הפועלים היא פועלת כמכשיר פסיכולוגי רב עוצמה וכזהו האפקט שהיא מייצרת בפסיכולוגיה של הנהנים מיצירות האמנות שלהם.

בשנות קיום הקולנוע נוצר מעבר טכנולוגי בעיקרו בין הספרות והדרמה הספרותית, שהובעה בעבר באמצעות התיאטרון והאופרה לעולם הקולנוע. אורכו של הסרט הממוצע יצר מסגרת של זמן שבה על המסר הפסיכולוגי לעבור, כשהוא נושא את ערכיו הפילוסופיים.

אין ראנד, למשל, פעלה כסופרת תסריטים, מתוך מודעות ליחס בין ספרות לתסריטאות. את הקשר בין מחזות שכספיר לספרי אין ראנד ניתן לראות כנקודת צומת אמנותית של התפתחות גם מבחינת המעבר מן העלילה המופנית לקהל מצומצם לפניה להמונים וגם, בשטח הספרות, כגבול שבין הרומן הטוב לרומן הלא איכותי. נקודת השיא של התפתחות אמנות הקולנוע והשליטה הרוחנית של ארה"ב באמנות המשפיעה על העולם, יותר משהיא עדות לטכנולוגיה מסחרית מפותחת, היא עדות גם להתאמה ערכית מיוחדת, שבאמצעותה השליט המערב את ערכיו בעולם של היום.

בבחינת ערכי המערב המובעים בקולנוע, עלינו לזכור נקודות כמו נושא הדו-קרב של בארי לינדן בסרט בעל שם זה, שבו האציל מרמה את האדם הפשוט ואינו עומד בהסכם עימו – ולמולו את סצינת האקדח באינדיאנה ג'ונס, שבה מפר הגיבור, איש המערב את החוזה הבלתי-כתוב המחייב אותו להילחם נגד עמיתו בצורה שבה יש שויון ביניהם, כאשר הוא מחסל ביריה מוסלמי המנופף מולו בחרב. בשני המקרים נחשפת מערכת מוסר על בעיותיה, בין אם מדובר בעימות מוסרי בין מעמדות ובין אם מדובר בעימות כזה בין תרבויות.

שני המקרים מאיירים את העקרון ששום דבר בסרט איננו מקרי, שסרט הוא מערכת של סמלים שבה לכל פעולה ומחווה הנתפסים בחושי הצופה יש משמעות רוחנית, והאקדח יכול, בהתאם להקשר הופעתו ביצירה, לייצג "נקיון" מוסרי או חטא. הדרמה המופיעה דרך קבע ביצירות הקולנוע שמופקות במערב מבוססת על קשיים וסבל, שעליהם מתגברים הגיבורים, אם וכאשר תואמת היצירה את האסכולה הפונה לקהל המעוניין בסוג כזה של פתרון. במובן זה ניתן לומר כי ההמון נוטה לראות את גיבוריו מנצחים, ועל יסוד העקרון של היצע וביקוש מספק לו האמן האמריקני את רצונו, מה שנתפש על ידי רבים ממבקרי אמנות הקולנוע במערב כאמנות הבלתי מציאותי.

ערך החיים במערב נתפש על ידי ההמון בצורה שונה מזו שהוא נתפש על ידי מנהיגיו הרוחניים. אלה, הפועלים בתרבות המערבית כמבקרי קולנוע, מטים את אמנות הקולנוע לכיוון של כשלון וסבל, דבר המשתלב גם עם תפישתם לגבי אמנות. זו רואה את הקולנוע כמה שאמור לבטא את המציאות ולא כמה שאמור לשפר אותה.

על כך אומר ד"ר גיא אנוש: "בתקופה הידועה בהסטוריה של ארה"ב כתקופה הפוריטנית, היה האב המכה אומר לילד המוכה "המכה שאני נותן לך כואבת לי יותר מאשר היא כואבת לך." הילד היה צריך לומר לו: "אי אפשר לעשות השואות כאלה. אני כואב את הכאב שלי ואתה את שלך."

באמנות, מכל מקום, הסבל העובר על האמן יכול, לעתים קרובות, להפוך לסבל העובר על צרכן יצירתו. בהקשר זה מהווה הגיבור אינדיאנה ג'ונס דוגמה אחת למקום המיוחד שעבודתו של סטיבן שפילברג תופשת באמנות זמננו. ג'ונס מבטא מוסריות גיבורית של אדם טוב, הפועל ומצליח במלחמתו נגד הרוע. העובדה שמסחרית העלתה יצירה זו את שפילברג על הבמה עולה בקנה אחד עם העובדה שהקהל ביטא בנהירתו לראות את מבצעיו של ג'ונס את כמיהתו, המבוססת פילוסופית, אל נצחון הטוב. אך התאמה זו לא זוהתה ככזו על ידי המבקר המערבי. תפישתו של הקהל את ג'ונס נראית לו כנאיבית ולא מציאותית כי הוא אינו רואה בפסיכולוגיה של ההמון את היסוד הפילוסופי, שבאמצעותו נחשפת העובדה שהאדם הפשוט – ולא רק במערב – רואה בגבורה ערך חיובי מוסרית ומציאותית גם יחד.

לגבי המחזיק בתפישה ערכית מערבית יסודית, המוסר הלא-נוצרי מהווה בעיה ולכן הוא נוטה ליצירות משוללות מוסר, ובמיוחד כזה שבו הגיבור נוקט בבחירה ללחום ברוע – ומצליח; הוצאת המוסר מן התמונה היא מה שעושה הדטרמיניסט וזוהי הפעולה המכסימלית לביטול המוסריות כי היא מבטלת את יסוד המוסריות שהיא פעולה לשימור חיי הבוחר. ברוח זאת, מחבב איש הרוח במערב את הנטורליזם, המתרכז בסבל הכרוך בחיי המעשה, כאשר זה מציג לפני האדם בעיות שאינו יכול להתמודד עימן.

בהקשר זה מבוססת האמנות המומלצת על ידי הנוצרי על רגשות ובמיוחד על רחמים, שנובעים מהזדהות עם מי שסובל. כשרואים את מושא הרחמים נמחקות כל השאלות. זה ברור, בהקשר כזה, מי רע ומי טוב וברור שהטוב הוא הסובל ושכל האחרים רעים - ובראש ובראשונה אלה שהביאו לסבל זה, אפילו אם הם פועלים להגנה עצמית מפניו. לכן, מציגה האמנות המערבית אנטי-תיזה לגיבור ההוליוודי בדרכים שונות ומתוכמות, שאחת מהן היא נטיה לפאר פשעים כדי "להבין" את מבצעיהם ומכך מגיפת יצירות קולנועיות שמקורן באירופה, המתארות פעולות של פושעים ברוח של אהדה, אשר התפשטה, מאוחר יותר ופגעה גם בקולנוע האמריקני.

בהקשר זה איפשר ערך הרחמים הזדהות חומלת עם סבלו של החוטא – מה שכבר בסיפור העתיק של הנצרות הפך להערצת המורד בסדר החברתי. למעשה גם הרעיון של "תן את הלחי השניה" משמעו שיש לי, כמוכה, אחריות לחינוכו של המכה ובכך למעשה, אני מצהיר שחשיבותי שלי פחותה מחשיבותו או, לפחות, שווה לו. אך המסקנה הזו היא פילוסופית וככזו אין האדם המחזיק בה מודע לחלוטין לתכניה. האמנות גורמת לכך שהוא יושפע על ידה מבחינה רגשית.

בקולנוע הדבר נעשה על ידי עצם העובדה שהסרט מכיל כמות מידע גדולה, המתקיפה את כל חושי האדם בו בזמן. תמונות בזק המשודרות לעומק התודעה האנושית מדברות ישירות אל הפסיכולוגיה תוך כדי טעינתה בערכים פילוסופיים. הדבר נעשה על ידי האמנות המתקדמת ביותר מבחינה טכנולוגית, בשילוב של מראה, קול ותמליל דרמטי.

דבר זה מסביר מדוע נתפשה האמנות בכלל ובימינו אמנות הקולנוע בפרט כמצריכה פיקוח מטעם המדינה. הפיקוח על אמנות נובע מתפישה אובייקטיבית של אמנות ומן הרצון להשפיע באמצעות חוויה אמנותית קולקטיבית מאורגנת על אוכלוסיה שלמה – מכך שליטת המדינה באמנות במדינות העריצות, שבהם אירועים טכסיים עצומים מאורגנים לצורך השפעה על אוכלוסיה גדולה.

בהקשר זה, בין הנושאים הפילוסופיים הקבועים שיש לקחת בחשבון כמופיעים באמנות הקולנוע נמצא היחס בין היחיד לכלל, בין חיי היחיד וחיוב היחיד לציות למלך ו/או לסמכות דתית כפייתית – ערכים שמסתכמים בביטול העצמיות האנושית היחידאית.

חשוב, בהקשר זה, להבחין בכך שיש הבדל דק ועקרוני בין ביטול העצמיות כטכניקת מדיטציה מזרחית לבין ביטול האני בפוליטיקה המוביל לדריסת זכויות היחיד.

כך או כך, מקורם הפילוסופי של ערכים אלה בתפישת ההפרדה בין רוח לחומר, אשר הנצרות עודדה אותה בציירה את העולם החושני כעולם אכזר, לא מוסרי ובלתי מעשי מבחינה מוסרית. לפיכך יראה ניתוח אמנות הקולנוע במערב את המושגים המאפיינים הבאים, המופיעים דרך קבע בקולנוע, על הקשרים שביניהם:

1. הרוע מתאים לעולם; הוא הריאלי, כי העולם רע. 2. הטכנולוגיה היא ענין רע – האינטואיציה, הרגשות ודחיית השכל הם המבטאים את הטוהר האנושי. 3. השאיפה לשלום על כל גרסאותיו היא החיובית, כולל התעלמות מהקשר המלחמה. במובן זה, ניתן לראות אף את גליית, שהציע קרב ביניים, כאחד הפציפיסטים הראשונים המגבילים את המלחמה הכמותית, ברוח קרבות הביניים בתקופת האבירים.

ונסכם בנושא הגבורה: באמנות, הגיבור הוא דמות שמעוצבת כנושאת ערכי התרבות, אך כמה סרטים נעשו בתרבות המערבית על דוד, משה, יהודה המכבי או מתיתיהו? לעומת זאת, מופיע ישו לעתים תדירות, אם כי לא ביצירות רבות שנסבו על אירועי הברית החדשה; ישו מופיע עקרונית בכל פעם שבה גיבור מערבי מוותר על עליונות, שומט עדיפות או נותן ליריבו הפושע עליונות כלשהי. במיוחד כשהדבר נעשה אל מול רוע, הוא אהוד על יוצרי המערב, אך ספק באם הוא אהוד במידה זו גם על הצופים.

נתונים נוספים