"פלאטון" וישראל 2000

 

"פלאטון" וישראל 2002

 

"פלאטון" הוא סרט מלחמה אמריקני טיפוסי לשנות ה80, בהן נוצר, ובניתוחו ניתן למצוא חומר רב ערך להבנת מה שהתרחש באמריקה בשנים שחלפו ממלחמת העולם השניה ועד למלחמת ויאטנם – ומבחינות רבות למה שמתרחש כאן ועכשיו, בישראל של שנת 2002.

בזמן שבו נעשה הסרט, במרחק של 40 שנה מ"המלחמה הגדולה", מלחמת העולם השניה, שבה היה ברור ביותר לכל מי הטוב ומי הרע, הופנה המיקוד האמנותי משדה הפעולה האובייקטיבי של שדה-הקרב עם האוייב החיצון אל המימד הסובייקטיבי – אל הפסיכולוגיה של היחיד המעורב במלחמה. בשדה אישי זה היחיד והחברה מבררים שאלות מוסר הנוגעות למלחמה ואת היחס שבין המלחמה הפנימית לחיצונית.

מבחינות רבות מגדיר הבדל זה גם את אחד ההבדלים בין סרטי קולנוע, שבד"כ אנו מכנים ההבדל בין "סרטי פעולה" ל"סרטי איכות": הראשונים מכוונים, עפ"י מסורת עולמנו, לאנשים שטחיים, רדודים, הממוקדים בעימות הפיזי בין בני אדם – והאחרים לאנשים "עמוקים", המבקשים את עומקן הרוחני, הפסיכולוגי, של האנשים המעורבים בדרמה. בשטח שבין שני ניגודים קיצוניים אלה ניתן למצוא את היצירות המשלבות את שני הערכים – הפיסי והרוחני - ובוחרות במיקוד בשדה זה או אחר. "פלאטון" הוא דוגמה מובהקת לשילוב כזה: לכאורה, סרט מלחמה המתאר עימות בין צבא ארה"ב לקומוניסטים הצפון-ויאטנמים. למעשה, סרט המתמקד בעימות הערכי-פסיכולוגי במהותו בין היחידים המעורבים לסוגיות הפילוסופיות-מוסריות של המלחמה ומקומו של היחיד בה.

כדי להבין נכון את הטוב והחשוב שבסרט זה יש להתפשט ממוסכמות העימות המפוצל בין שמאל לימין פוליטיים ולראות את חבורת הלוחמים המוצגת על ידי הסרט (ה"פלאטון" – המחלקה) כחתך של החברה האמריקנית על מחלותיה ועימותיה הפנימיים.

כאמור לעיל, הסרט מתאר את האירועים המתרחשים ברצף הקיום של מחלקת חיילים אמריקנית בעיצומה של מלחמת ויאטנם. הנושא הראשי של הסרט הוא מעמדם המוסרי של חיילים אלה. רמתם המוסרית של חיילי המחלקה באה לידי ביטוי, קודם כל, בדרך שבה הם נהנים בשעות הפנאי שלהם. אח"כ מושלכת דרך זו לעימותי מלחמת השרידות המאפיינים את מלחמתם. מלחמה זו מוצגת כהתחוללות שאין לה תכלית ברורה ותנועת המחלקה איננה תנועה תכליתית מסויימת, כמו תנועה להגשמת מבצע צבאי זה או אחר, אלא סיור, שהוא יותר שוטטות מאשר עימות עם אוייב ברור, שיש לחסל אותו. דבר זה מומחש, אמנותית, על ידי פעולה ברמה מקומית, חייתית-אינטואיטיבית, ללא יכולת לחשוב בצורה אנושית מלאה, כלומר במונחים של "מי התחיל" ו"מי יסיים".

בנוסף לכך, יש לציין, כי כשהגדרת הפעולה של חיילי המחלקה היא ברמה של "סיור", משמעות הענין היא סבילות מסויימת, שכן המחלקה מתפקדת, למעשה, כמו מטרה נעה לכוחות שעלולים לתקוף אותה.

כאשר לא קיימת הגדרת תכלית מוסרית מסויימת במאבק כזה, התוצאה ההכרחית היא מאבק בסיסי על שרידות ברמת החומר, הרמה של זמן ההווה – ועל פגישה עם המציאות לא כמכלול אלא כשבר מתוך שלם, כקטע ממנו.

העימות הפנימי במחלקה מתבסס על המתח שנוצר בין מפקד חדש, שמואשם ב"יורמיות" כי הוא, במונחים ישראליים, "צפוני". המפקד החדש הוא בעל אוריינטציה אינטלקטואלית בנוסח השמאל, כלומר: "הומניסט" חולמני בעל נטיה להזדהות עם סבל האוכלוסיה ה"חפה-מפשע" של האוייב ונטיה מקבילה לשקיעה בהגיגים מנותקים מהמציאות, כבריחה מעימות עימה. "אתה אינך שייך לויאטנם" מאשימים אותו החיילים. מי שניצב מולו, כאנטי-תיזה וכאלטרנטיבה אמריקניים, הוא חייל ותיק, בעל דרגה נמוכה, המכיר את השטח, העויין את האוייב, הניחן באכזריות וקשיחות מפלצתיות – ואשר, קונספטואלית, הוא חיית-אדם "ימנית". הוא ה"רע" של הסיפור, והוא מתואר כמי שמוכן לחסל בני אדם מבלי להניד עפעף. מוכנות זו לחיסול יכולה להיות מופנית כנגד כל מי שמסכן את שרידותו, בין אם הוא חבר בצבא האוייב ובין אם הוא חבר מחלקתו שלו.

כך, במיקרוקוסמוס הפוליטי הזה של החברה האמריקנית, נידונים החיילים – והצופה בסרט – לבחור בין שתי אפשרויות מחרידות, שהאחת מנותקת מהמציאות והשניה תקועה עמוק בבוץ המציאות: עפ"י הדוגמה הנוצרית בהשלכתה למלחמה לא-מוסרית, צריך היחיד לבחור בין קיום של מלאך לקיום של בהמה; במונחים שמאלניים פרגמטיסטיים משמעות הדבר לבחור בין תפישת עמדת פיקוד ניהולית אשר מתעלמת מהמתרחש בשטח ומנסה לעשות "הסכמי שלום" עם האוייב, בלי להתייחס כלל לפשעים שביצע, לבין תפקוד של מקבל הוראות בשטח, אשר איננו מכיר את התמונה השלמה של המערכה ולכן, למעשה, איננו אדם שלם, אלא בורג במכונה של אחרים – עבד נחות.

בחלוקה זו יש משום שיעור עצוב על שני הכוחות המתעמתים ביניהם ללא מוצא במלחמות העמים הנוצריים לאורך ההסטוריה: מחד, אלה המפעילים, לצורך שרידות, את מאמץ המלחמה – ומאידך, אלה המתנגדים, עקרונית, למלחמה על יסוד פציפיסטי. שני הצדדים מסכימים עם העקרון הנוצרי אשר אינו מאשר הרג אפילו למטרת הגנה עצמית וכתוצאה מכך הופך אחד הכוחות לפעיל הלא מוסרי והשני לסביל המוסרי, מה שעושה את שניהם למסוכסכים לעד. חלוקה פושעת זו באה לידי ביטוי בשניות הפוליטיקה האמריקנית שהגיעה לשיאה בסכסוך הפנימי לגבי מלחמת ויאטנם.

שניות פנימית זו של הפוליטיקה האמריקנית מתבטאת בזיגזוג קבוע של הערכות מוסריות לגבי מצבים פוליטיים; מדיניות החוץ של אמריקה תמיד נעה בין הנטיה להתערבות ותיקון עולם מחד לבין השאיפה לבדלנות מאידך – כמו בין התמיכה המלאה והבלתי מסוייגת שנקטו אזרחיה במעורבות במלחמת העולם השניה לבין הדילמה שהיתה להם במקרה של מלחמת ויאטנם – אך מדובר רק בשינוי לכאורה, בערבון מוגבל, הכפוף לנטיות הרוח המסויימת הנהוגה בתקופה מסויימת, שכן שני היסודות קיימים כל העת בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ובפוליטיקה האמריקאית – ומקורם הפער הנוצרי בין המוסרי ללא מוסרי. יש התאמה בין גישה זו לתנועה בין התמיכה האמריקנית בישראל בעת מלחמת ששת הימים, דרך התמיכה החצויה בה במלחמת לבנון, ועד להתנגדות הברורה שמבטאים האמריקנים היום לגבי מדיניות ישראל בעימות הנוכחי.

וקיימת גם השפעה של הפיצול מלאך-בהמה שלעיל, האפייני לעימות הפנימי באמריקה, על תפישת המוסר של הישראלי: הדמיון בין עמדותיו החצויות מוסרית של הממשל האמריקני של היום לגבי מדיניות ישראל לבין עמדותיהם החצויות מוסרית של אזרחי מדינת ישראל (בהשראת השמאל) לגבי מלחמת לבנון, בניגוד לתמיכה הכללית המלאה של אזרחי ישראל במלחמת ששת-הימים, איננה מקרית; בשני המקרים מה שהיה, במונחים נוצריים, מלחמה מובהקת של הגנה עצמית, ולכן קיבל תמיכה מוסרית מלאה, הפך, בתודעת הציבור למלחמה יזומה אשר, מבחינה, נוצרית, איננה מוצדקת. למשל. מלחמת האזרחים הרעיונית אשר באה לידי ביטוי בסרט "פלאטון, פילגה את אמריקה לגבי מלחמת ויאטנם – ומבחינה רעיונית אותה מלחמה מתחוללת היום בישראל.

מלחמת האזרחים, כפי שהיא באה לידי ביטוי במחלקה בויאטנם, מתקיימת היום בכל עוזה בין הנהלת המלאכים, המתקראת שמאל, לבין הביצוע הבהמתי, המתקרא בישראל ימין. בישראל, הבהמה המסכנה חילות הביצוע - היא השעיר לעזעזאל – הכושי - השריף הביצועיסט מ"בצהרי היום", אשר יכול ללכת לעזעזאל לאחר ש"עשה את שלו".

אך מדובר בשקר ידוע, אשר החלק השליט של העם מעולם לא הרשה לפרסמו בראש חוצות ולכן יצר את הרושם שרק מעטים מחזיקים בו – השקר שמוקיע את ה"ימין", כלומר את מי שלא נכנע לתכתיב הרדוד של השמאל, כחסר התרבות. בהקשר הישראלי, מתנגדי השמאל – החל מהדתיים וכלה ברביזיוניסטים, היו אנשי הרוח אשר מחזיקים, כל אחד לשיטתו, בהקשר מלא של מציאות, בניגוד לגישה המטריאליסטית. האמת היא שבניגוד ל"פלאטון", במציאות הישראלית השמאלני הוא זה שבשביל לכסות את עצמו עוסק בהאשמת אחרים ובהקרבתם למען שרידותו האישית.

בניגוד לסרט, שבו המפקד נותן לפיקודו להוביל מתוך הנחה שהוא, החייל הפשוט, מבין טוב יותר מה מתרחש בשטח – במציאות הישראלית החייל הפושע גונב מהמפקד הטבעי, היזם, את פיקודו ודרגתו כדי לשעבדו. במציאות הנוכל הורג את הגיבור האמיתי כדי לפשוט ממנו את תהילת גבורתו למען עצמו. במציאות, הובאה ישראל על ידי השמאל למצב של מלחמה ויאטנמית - מצב של אי בהירות מוסרית – כדי לא לאפשר לזהות את הטובים, להוקיע אותם כרעים ולתת את שכר הפשע לרעים.

נתונים נוספים