קולנוע של גזל

 

קולנוע של גזל

 

תעשיית הקולנוע בישראל, כמו כל ענף האמנות בה, נשלט על ידי קבוצה קטנה של נתמכים בעלי יוקרה שמקורה, למעשה, פוליטי, כי אין לה ולאמנות אמיתית שום קשר. דוגמה מובהקת לכך היא דמותו של אסי דיין, הנחשב לאחד מהבימאים הפוריים ביותר בישראל.

דיין מעורב בעשיית "שלאגר", שהוא סרט של שקרנים וגנבים. לפני שנים רבות ראיתי את הסרט "שלאגר", שנעשה להיט במיוחד בפריפריות הסובלות, בישראל, בשל חסך תרבותי . כבר אז נזדעזעתי מההתיימרות שבו, שמשלבת גישה של "לאכול את העוגה ולשומרה" מבחינה זו שמכל בחינה אפשרית זהו סרט גרוע, אך הוא כולל את הכוחות הבולטים בתמונת הקולנוע הישראלית של התקופה שבה נעשה. אלה, המתיימרים להבין באמנות זו, משלבים בסרט קטעים מועתקים של יוצרים מההסטוריה של הקולנוע, כמו, למשל, משתמשים בשילוב-כלאיים של בדיחות האחים מרכס מ"לילה באופרה" עם הגשש החיוור וביקור באופרה הישראלית המציגה את "אאידה".

אופייני לתרבות הרדודה והשטחית של ישראל דאז משתלבת בתמונה – תרתי-משמע – גם הטלוויזיה הישראלית – והכל כפוף לניצוחו של גדול הגנבים התורנים מאז ומתמיד בתרבות הישראלית, הגנב הראשי, אסי דיין, בן למשפחה עתירת חטאים של גנבי תרבות מקומיים מדופלמים. בסרט ניתן לראות שילוב של לגלוג על אוהדי הסינמטק הישראל, המוצגים כמתיימרים להבין את אמנות הקולנוע.

אין ספק שמקור הדבר בדיין, הרואה עצמו כקולנוען ונוהג לאכול את העוגה שוב ושוב ולהשאירה שלמה; מחד הוא מרוויח מעמד של משכיל – בעיני מי שהוא בור – ומאידך הוא נתפש בעיני עצמו כמורד במסורת. למעשה, הוא מיישם בסרט זה ובגישתו הכללית את כל מה שעשתה תרבות השמאל לאמנות הישראלית: מחד שיתקה אותה ומאידך יצרה תדמית של "מבינה", כשכל פעילותה מבוססת על ביזת משאביהם החומריים של תושבי הפריפריות, הנחשלים בשל השוד, אך בעיקר על ביזת משאביהם הרוחניים בתחפושת של תרבות רמה.

בתנאים הגרועים ביותר של יצירה ישראלית בתחום הקולנוע, בלט סרט כמו "שלאגר" בעת היווצרו מעל כל השאר – המאומה – שנוצרו באותה עת. הדבר מסביר מדוע באזורים אלה הצליח הסרט להפוך לנערץ על ידי הציבור חסר ההשכלה האמיתית. במובן זה, אסי דיין הוא בן ראוי לממסד הבוזז, המהווה דור שני לשודדי התרבות והחברה הישראלית. ככזה הוא הצליח לגרוף את כל מה שבקופה המדולדלת של האמנות הרעה שיצרה הברנז'ה הישראלית, שסרט כמו "שלאגר" לא רק משקף את נחיתותה האיומה כאמנות רעה, אלא מהווה גם תשתית ראויה ל"גבעת חלפון" ול"החיים לפי אגפא", שני הסרטים הבאים של אסי דיין, המשלימים זה את זה, על אף שונותם הגדולה, כמבע של הערכים המוסכמים על יוצרי התרבות הישראלית.

נתונים נוספים