קטעים מיומן צפיה

 

קטעים מיומן צפיה

 

אני רואה את סרטו של שברול "גיהנום" על בעל שמקנא לאשתו וכתוצאה מכך הופכים חייו לגיהנום. אני חושב על ההשלכה האתית של התיאוריה האובייקטיביסטית לגבי הבחירה החפשית: האדם יוצר לו את עולמו על ידי סלקציה שהוא יוצר באמצעות מיקודו וזה נקבע על-פי הפילוסופיה שלו. כך, רעיונותיו הם היוצרים את עולמו וכך הוא זה הקובע את איכות חייו על ידי בחירותיו. זהו ביטוייה הנעלה של ההשקפה שהבחירה, עבור האדם, איננה ממוקדת בשאלה המטפיסית אם היא קיימת או לא (ובכך נכשלת לתוך תפישת עולם חמרנית-מכניסטית) אלא בשאלת הבחירה בטוב מול הרע או, יותר נכון, מה שמועיל מתוך מה שאינו שייך או אינו נחוץ. בהקשר כזה יש לבחירה משמעות מוסרית אמיתית כישות שקובעת לאדם את איכות חייו

אני רואה את "הארווי" של אדוארדס עם ג'ק למון וג'ולי אנדריוס (שלושה ימים לאחר שראיתיה ב"צלילי המוסיקה). אני חושב על איכותו של הסרט הזה ועל כך שיצירתו של אדוארדס - ולמעשה גם של כריסטי ולמון - מכסה את הטווח של התפתחות האדם בעולם המערבי הנע בין שתי תחנות: נעורים ובהם צחוק, משובה ועליזות ואח"כ בגרות וזקנה ובהם עצבות, מחלה ודכאון. לעולם המערבי-חילוני אין תשובה לבעיית המשמעות ועובדה זו דנה את בני האדם בו לחיי זקנה של סבל בן עשרות שנים.

אני רואה את הסרט "דיוקנה של גברת" לפי הנרי ג'יימס והוא מתוחכם ועמוק ביותר באשר ליכלתו לגעת בנבכי הפסיכולוגיה של בן המערב. היכולת לעשות את ה"1+1" בתחום הפסיכולוגיה מאפשרת לג'יימס ולעושי הסרט לחשוף את קיומו של ה"2" שאינו גלוי לעין אך קיומו הוא הכרחי מטפיסית ולכן פסיכולוגית (כי הפסיכולוגיה שלנו היא המטפיסיקה שלנו שהיא רוחנו כאשר אנו לא פועלים במלוא כוחנו המודע והממוקד). אך הוא סובל בדיוק מחוסר-האונים המוסרי שממנו סובלים יוצריו - הוא איננו מסוגל לבטא את יכלתו של האדם לשבור כבלים נפשיים ופיסיים ולקבוע לעצמו מסגרות חדשות, מותאמות יותר לרוחו, כדי שלא להתענות יותר באפלה ובעלטה שבהם הוא חי - ואשר מומחשים היטב בצילום הקודר והאפלולי המלווה את היצירה.

קטעי המוסיקה של שוברט המלווים את הסרט הם, במכוון, הנוגים והמעורפלים, הנוגעים באמצעות יופי לא ברור באי בהירות של נפשנו אשר, במונחים מערביים פירושה עומק, מכיוון שהשטחי, בשל אי יכלתו לתפוש את העומק, משוחרר מכאבי פצצות העומק של הכבלים הבלתי נראים ומרתפי העינויים.

תפישה חדשה של השטחי צריכה לראות את העמוק כשטחי אשר הגביל את עצמו לעמקים, כגמד אשר ירד במדרגות ואיננו מסוגל להגביה משם לראות את אור היום - ואת האדם הממוצע כזה אשר הגביה מן המרתף, מן המערה ובנה את עצמו במישור, כהכנה להמראה עתידית.

זהו העימות הגלובלי בין האמריקאי לאירופאי, אשר, ביצירה זו, מבוטא בעצמה גדולה ביותר:

כשיצירת אמנות רעה, זה נגרם קודם כל מכיוון שהיא משקרת, כלומר איננה מציגה את המציאות כמות שהיא. סרט כמו אלה שמקובלים היום על העולם התחתון כוחו באיפיונים: באמצעותו רואה הצופה כי "העולם התחתון", למשל, מדבר במלים גסות ומשוחח הרבה על מין באופן פתוח שיוצר רושם שיש בעולם זה מתירנות גדולה יותר משיש בעולם ה"בורגני", כלומר בעולם אנשי התרבות. זוהי דוגמה לשקר אמנותי קבוע, שכוונתו למחות נגד מה שנראה לרבים מן האמנים כצביעות האפיינית לשכבה החברתית של המעמד הבינוני, כמובן בהתאם למונחים של הסוציאליסט, הרואה, בהתאם לרוח המרכסיזם, את החברה כביטוי של מלחמת מעמדות כלכליים.

נתונים נוספים