גוף ונפש בקולנוע

 

גוף ונפש בקולנוע

הגיבן מנוטר-דאם וריצ'רד השלישי


2 סרטים-הפכים מוצגים בימים אלה על מסכינו. שניהם עיבודים שונים לחלוטין ליצירות דרמטיות גדולות הנוגעות ליחסים שבין חומר לרוח. בשתיהן - הגיבן מנוטר-דאם ו"ריצ'רד השלישי", מתוארים גיבורים מעוותים מבחינה פיסית, שהם תוצאות חטאי דורות קודמים, אנשים בעלי מום שהוטלו אל המציאות כמיעוטי יכולת בשל היות המום שנטבע בהם כזה שמנמיך את קומתם ביחס לבני האדם הבריאים לחלוטין.

שתי הדמויות הללו מהוות המחשה עילאית להבדלים שבין שכספיר להוגו, גאונים שאין ערעור לגבי מעמדם האמנותי. החיבור ההשוואתי של שתי היצירות מביא אותנו להבנה טובה יותר של מהות חופש הבחירה האנושי מאשר כל אחת מהן בפני עצמה. אצל שכספיר, מחבר "ריצ'רד השלישי", בעל המום הוא רע, אצל הוגו, מחבר "הגיבן מנוטר-דאם" הוא טוב.

מבחינה זו מהווה הופעתו האמנותית של המום הגופני בשתי היצירות הצהרה על השקפתם של האמנים לגבי היחס בין הגוף לרוח באדם. משתיהן עולה כי אין למום שום קשר ישיר לאיכות אנושית יסודית או, במלים אחרות, אין התנייה של הגוף את הרוח. אך עם זאת, יכול בעל המום לבחור באם להתעלם ככל האפשר ממומו ולחיות עד כמה שהוא יכול בלי להתחשב בו או לנצל אותו.

האיש בעל הרוח הרעה – ריצ'רד - הופך את הפגם הגופני שלו לתירוץ והאיש המוסרי רואה את עובדת היותו בעל מום כאתגר. בכך מהווים שניהם נוסחה שמסבירה מדוע העיסוק בבעלי מום בחברה היא, בעצם, ריצ'רדיות בגדול – תירוצם של הרעים להיותם רעים. שכספיר מפתח באופן מופלא את הפסיכולוגיה של הרוע דרך כל התירוצים שאנו מכירים למעשים רעים מימי ילדותנו, שבראשם הטלת האחריות על הנחיתות הגופנית-חמרית כאשמה בבחירותיו הרעות של בעליה.

שונה לגמרי היא גישתו של הוגו, אשר הגיבן המכוער שלו בוחר לעשות את הטוב על אף מראהו החיצוני המשמש, בעיני בני אדם שוטים, כעדות לנחיתות רוחנית אנושית. מעניינת גם, בהקשר זה, העובדה שהוגו זוכה, במסגרת גישת דיסני, לעיבוד של אנימציה המיועדת "לכל המשפחה" ולעומת זאת מקבל שכספיר טיפול "עדכני" פוליטי. הבדל זה אומר דרשני לגבי טבע תרבותה של החברה שאנו חיים בה היום.

נתונים נוספים