גלימה שחורה

 

גלימה שחורה

סרט זה עוסק בסוגיית מהותו של הפרא והפעם הוא מצייר אותה מנקודת מבטו של איש הדת המערבי הנוצרי. הסטורית, עוסק הסרט במאבק השליחות של אנשי הדת הנוצרים הראשונים בצפון אמריקה. רעיונית, הסרט דן בעימות התפישתי של שני סוגי אנוש, אשר התחולל לפני שלוש מאות שנה בערך. המאבק הוא דתי ביסודו והוא מעלה את שאלות היסוד על היחס הדתי בין הדת הנוצרית לפראים עובדי האלילים.

השעון כאלוהים איננו שונה בהרבה ממה שהוא באמת: דרך עיני האינדיאנים נתפש השעון כמה ששולט בתרבות המערב – ולמעשה השעון מסמל בדיוק את העקרון השליט בתרבות: הזמן. מושגי הזמן וכל מה שמשתמע מהם, הנמצאים ביסוד התרבות, אינו קיים, למעשה, ברשות הפרא. לאינדיאנים אין תכלית שנמצאת מעבר להם – לנוצרים יש. אנשי התרבות פועלים על פי לוח זמנים שתכליותיו נמצאות מעבר לעולם הזה, מה שמתאים לכך שהם מתכננים קדימה הרחק במונחים של דורות ומבססים את הידע שלהם על העבר הרחוק. הפראים מתייחסים לתנאי הטבע שבסביבתם ולכן חיים במחזורים של קיץ וחורף שעל פיהם הם מתכננים את חייהם במונחים של שרידות. הם נעים, כמו בעלי החיים, לפי אפשרויות המחיה שברשותם.

"שטחי הציד של החורף", המופיעים ביצירה, מייצגים תרבות נדודים. תרבות נוודים מהווה, מבחינה אנתרופולוגית, שלב קדום בהתפתחות התרבות האנושית אשר, לפי המקובל, החלה להתפתח עם התחלת החקלאות, עם המעבר מציד לעיבוד אדמה; ההישגים הטכנולוגיים של התרבות אינם יכולים להתפתח תוך כדי נדודים – הנודדים מייצגים מצב של כפיפות לחוקי הטבע ולתנאים שהוא מציג. לעומת הציד, מייצגת החקלאות מעבר ממצב של הישלטות על ידי הטבע לשליטה בו. התרבות האנושית התפתחה במקומות שבהם איפשרו תנאי הטבע לעסוק בחקלאות. "הגלימה השחורה", מתרחשת במקום שבו תנאי הטבע אינם מאפשרים את התפתחותה של תרבות מקומית. מצב זה נוצל על ידי הישועים כדי להביא את בשורתם, כשהם מחוזקים בטכנולוגיה מיובאת. אך הכומר מנותק, למעשה, מהטכנולוגיה של תרבותו, מה שבא לידי ביטוי בכך שהוא מאבד את דרכו ביער. בני תרבותו הביאו אותו כל הדרך מאירופה בספינה חוצת אוקיינוסים והוא איננו מסוגל אף לחתור בסירה כי יש לו מחלת ים...

בין הנושאים שביצירה מיוחדים הם החסכון מול הקמצנות והבזבוז מול מיצוי הטבע: הנוצרי חושב לטווח ארוך והתרבותי גם כן. הישועי חושב כנוצרי וכתרבותי: כנוצרי, הוא חושב על העולם הבא וכתרבותי, הוא חושב על הסחר שייערך באמצעות הטבק בשלב הבא של המסע. האינדיאני חושב שחישוב זה הוא לא מציאותי וקמצני גם יחד: הרעיון על קיום לאחר המוות הוא לא מציאותי והסירוב להשתמש בטבק הוא קמצני. מנקודת המבט של הנוצרי, האינדיאני אינו חושב על הרגע הבא ומיצויו את החומר ואת התשוקות הטבעיות אינו אלא בזבוז משאבים שהיו יכולים להיות מופנים לתכלית טובה יותר.

כאמור לעיל, הפראים חושבים במונחים של "כאן" ו"עכשיו". הכומר, לעומתם, חושב במונחים של תכנון ארוך-טווח, של "שם" ו"אחר-כך". אך שניהם מחמיצים את המציאות המלאה, האובייקטיבית, כי האינדיאנים תופשים את המציאות "נמוך מדי", ברמת החומר המבודד מן הרוח, והכומר "גבוה מדי", ברמת הרוח המנותקת מן החומר.

משהו מזה נמזג במתיישבים הראשונים, המנסים לבנות תרבות תוך עימות עם תנאי החיים הקשים וחווים אף רעב. ההשפעה התרבותית היא הדדית והיא מגדירה שני כיווני השפעות: של הפראי על התרבותי ושל התרבותי על הפראי. בין הפראים יש הקרובים יותר לתרבות כי הם שואפים אליה ובין אנשי התרבות יש אנשים שהם פראיים ביסודם. היצירה מצהירה על צורך בהגדרות חדשות לגבי תרבות, דת, וערכי מוסר המעורבים בפעולות הטבע, בתשוקות, בבחירות בין טוב לרע ועוד.

כשהמסיונר מציג לפני האינדיאנים את אפשרויות הכתיבה והקריאה הוא סובר שהם יראו בכך סימן לעליונות טכנולוגית, מה שימשוך אותם ללמוד ממנו טכניקה זו, אך מכיוון שהם מבינים את הענין במושגים שלהם הם בכלל אינם תופשים את הנושא מנקודת המבט שלו אלא משלהם – וזו אומרת שהקריאה והכתיבה היא מעשה נסים וכשפים המנוגדים לדרך הטבע – ובעקבות זה הם מגיעים למסקנה שהוא שד, דבר שמביא אותם לנטוש אותו מאוחר יותר.

הפראים חושבים במונחים של "כאן ועכשיו". הכומר חושב במונחים של תכנון, של מה שהיה ומה שיהיה. הם לא חושבים מה יקרה לאחר המוות. הוא כן. הוא מסמל את הצעד הבא של ההתפתחות – את הרוח – אך את הרוח המנותקת מהגוף. זקן השבט – בדומה למלך טהיטי מ"הבאונטי" - מתחייב לשמור על שלומו של הכומר. הוא מבין שהוא מייצג את העתיד ואת הקדמה. בכך הוא מנוגד לשאר הפראים, אשר אינם אוהבים את רעיון האלוהים וגן העדן שלו, הרחוקים מהחומר שבו הם מאמינים.

שבחי הבת האצילה בצרפת היא שמקורה במשפחה טובה, צנועה ומוסיקלית – ערכי רוח הבאים לידי ביטוי גם בעובדת המרחק הגדול ביניהם. היא מייצגת היפוך סימטרי לבת ראש השבט, שערכים מעין אלה רחוקים אפילו מתפישתה. ערכיה של בת ראש השבט הפראי מסתכמים במשמעות היותה בתו של המנהיג. ב"גלימה שחורה", ב"פוקהונטס" וב"באונטי" מתאהבת בתו של המלך / ראש השבט / המנהיג באדם זר / לבן. הבת היא חלק מזרעו – ולכן ממשיכתו – של האב. האב, כמנהיג, מייצג את החלק הנעלה של הגזע שלו. הבת מהווה המשכיות של הסלקציה הטבעית לטובת גזע טוב יותר, עתיד טוב יותר. דבר זה גורם לעימות פנימי בתוך השבט, בין כוחות השואפים לקיומו של השבט כמו שהוא לבין כוחות קידמה שמיוצגים על ידי המנהיג, האמור להוביל את שבטו לדרגה גבוהה יותר.

בתוך שבט האינדיאנים מתרחשת חלוקה שכמוה כחלוקה האירופאית של הסמכויות בתוך מדינה: המלך מול איש הדת. בין האירופאים יש דתות שונות ואומות שונות – וכך גם בין האינדיאנים. כל אלה מעלים את השאלה: האם יש כאן הבדל עקרוני מבחינה דתית מעבר להבדל הטכנולוגי?

נושא היסורים הגופניים מטופל בסרט: לכאב הפיזי מקום של כבוד בעולם של הישועי ושל הפראי הברברי. כך, הגבוה ביותר והנמוך ביותר משתמשים בכאב כבמכשיר – כל אחד לעניניו הוא. זהו הקשר שבין הנוצרי לברברי. לא כל פראי הוא ברברי ולא כל נוצרי קתולי. התמונה שבה מלקים כל בני השבט הפראי הברברי את שבוייהם במקלות היא מקבילה של נוהג ענישה צבאי אירופאי שהיה קיים בצבאות מסוימים – כמו פרוסיה של אותה תקופה, למשל – והיא ממחישה, זולת הענין הברברי של השימוש ביסורים גופניים, גם את הענין השבטי הקולקטיביסטי של טשטוש היחיד ומסירת האחריות לשבט – הרעיון שעומד ביסוד צורת ההוצאה להורג הקולקטיבית על ידי כיתת יורים, המקובל במערב עד היום.

נושא נוסף הוא השפעה על ידי כפיה. תרגום של פעולות הברברים לרמה הפיזית חושף את הענין הישועי המתבצע ברמה הרוחנית. עובדי האלילים מעוניינים, כמו הישועי, להביא את שבויהם לעולמם, למטרותיהם שלהם, אך הם עושים זאת על ידי כפיה גופנית ישירה בזמן שהטכניקה הישועית משוכללת יותר ונוגעת יותר לניצול מצב פסיכולוגי של סבל ומצוקה שקיימים כבר כדי לחדור מבעד לחריצי החולשות האנושיות ולטעת שם את זרעי רעיונותיהם על ההתכווננות הנצרכת לחיים לאחר המוות. מבחינת הנצרות, מגיפה היא מתת – סימן – היווצרות הזדמנות לגרום לפראים להתקרב לדת.

מסחר כאפשרות חיבור בין בני אדם נידון בסרט בהרחבה. המסחר קיים בכל רמה: אלה שאינם מסוגלים לראות את הערך התרבותי שברוח מוצאים אותו בחומר; גם הפראים הברברים, אשר חיים חיים אכזריים של פחד ועינויים יוותרו על עינויו של אדם לבן אם דבר זה יביא להם רובים. התמונה של היוועצותם באפשרויות השיתוף עם האירופאים היא תמונה נבואית לגבי האינטרסים הכלליים המעורבים בשיתוף התרבותי והפראי בעולם, ולגבי העתיד ההסטורי של ההתרחשויות במאה-מאתיים השנים שלאחר-מכן.

האהבה – ענין של גוף או של רוח? האהבה מוחשית בגוף יותר מאשר ברוח. הישועי רואה את המשיכה הגופנית כחטא ולכן דוחה אותה. למעשה, בין האירופאי הצעיר והאינדיאנית יש אהבה אמיתית, הבאה לידי ביטוי, באופן טבעי, בצורת משיכה גופנית. הקשר שביניהם מייצג את פוטנציאל שילוב הערכים התרבותי-פראי בצורה הנכונה ביותר. העמדת התרבות הצרפתית שמעבר לאוקיינוס מול התרבות המקומית הפראית באה לידי ביטוי בהצגת מודל האשה המושלמת לפי תפישת התרבות האירופאית – אשה שמייצגת את הערכים התרבותיים הגבוהים – מול האשה האינדיאנית. כאמור לעיל, האשה האירופאית יודעת לנגן, היא ממשפחה טובה ובעלת שם הקשור בצניעות. היא מרוחקת, עד כמה שאפשר, מהאשה האינדיאנית שהיא פשוטה, טבעית וישרה. הנוצרי האדוק נמצא, בהקשר זה, בין העולמות המנוגדים – התשוקה המינית נדחית על ידו מבחינה אידיאולוגית כחטא אף שהוא החליט, בפועל, שלא לקבל את האשה ה"רוחנית". כך הוא בוחר בדרך שהיא לחלוטין לא של העולם הזה, דרך המותאמת לכך שענינו הראשי אינו בעולם הזה אלא בעולם הבא, במימד אחר.

יוצרי הסרט מטפלים גם ביחס בין החלום, הסיפור והמציאות. עד כמה אמיתי החלום? עד כמה אמיתי המיתוס? עבור האינדיאני החלום הוא חלק מהמציאות, הוא מעין הדרכה למציאות ועל פיו הוא קובע מה יעשה במציאות. למול החלום של האינדיאני ניצב הסיפור המופשט של הישועי על גן העדן ומה שקורה לאחר החיים בעולם הזה. למול שני אלה ניצבת המציאות הטבעית, החומרית והפיזית של העולם הזה. השאלה הניצבת לפני הבוחר היא מה מהם נכון יותר, אמיתי יותר ועל מי מהם – או, אולי, על איזה שילוב שלהם - ניתן להסתמך כדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר מבחינת הוראת דרך לאדם?

ומה עם אלוהים? מושגי האלים של הפראים הם טבעיים והם רואים את האל שלהם כשולט במימד שלהם. אלוהים הנוצרי אינו מוחשי מבחינתם ולכן הוא שקרי ושלילי. לשעון, מבחינתם, יש מקום ממשי יותר כאלוהים במציאות שבה הם מאמינים במה שהם יכולים לתפוש מבחינה חושנית.

נתונים נוספים