הנוסע השמיני
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1266
הנוסע השמיני ALIEN
סדרת "הנוסע השמיני" הפכה לאחת מיצירות המופת של סוגת המדע הבידיוני הקולנועי. עד עתה נעשו בסדרה כבר ארבעה פרקים שונים לחלוטין זה מזה, שכל אחד מהם מתמקד בהיבטים אחרים לגמרי של ההוויה האנושית.
ספינת החלל וצוותה מוצאים עצמם מול מפלצת מתוחכמת, הפוגעת בהם בזה אחר זה. כל המרכיבים מהווים סמלים למהויות שונות ומייצגים גורמים חברתיים ופסיכולוגיים שונים. בסרט הראשון כוללים הצוות את הקצינה ריפלי, למברט, קצין המדע, המפקד, פרקר ועוד. כסמל לחברה מורכב צוות הספינה ממעמדות חברתיים, המומחשים באמצעות המבנה הפיזי של הספינה, המורכב משכבות. כך, המערך החברתי של הספינה כולל את המעמד הנמוך, שבו חברים אנשי התחזוקה וההפעלה הפיזית, האחראים לתחזוקתה הפיזית של הספינה, הפועלים בעיקר בתחתיתה – ואת אנשי המנהלה והמפקדה, האחראים על ניהולה של הספינה, הממוקמים בקידמת הספינה ובחלקיה העליונים.
כפי שאופייני לרמה הנמוכה של הטכנאים, הממוקדים, כמו בגוף, במימד הפיזי, הם מתבטאים בשיחתם הראשונה בענינם הכספי. הגדרות המטרה של החללית מענינות אותם רק בקשר להיבט הכלכלי, אם בכלל.
העובדה שהמפלצת משתמשת בגופו של אדם כדי לגדול מבחינה טבעית היא אמירה ש"הרע צומח מבפנים", כלומר שהתפתחותו הראשונית היא בלתי נראית, עד שכבר מאוחר מדי. מאוחר יותר הופך זה לעקרון כללי, שכן במשך כל היצירה המפלצת כמעט שאיננה נחזית באופן ישיר; היא נסתרת ומופיעה רק כאשר היא מתקיפה את קרבנותיה.
קצין המבצעים, המסתבר, שלא במקרה, כלא אנושי, מוכן לקחת סיכונים – על כולם. הוא מעריץ המכניזם. הוא יודע את נקודת התורפה של כולם – החוזה המסחרי. הוא לא חי באמת. הוא מייצג את האנדרואידיות כסמל. (תכונות אלה מפותחות בחלק השני וגם בשני החלקים של "המחסל").
הנוזל המופרש מהמפלצת עובר דרך כל השכבות. הרוע חודר את כל ההבדלים בין הדרגות החברתיות ומאחד אותם. האויב נכנס לחללית באמצעות תירוצים של הצלת חיים; מה שנעשה בשל אדם מסוים שיש סכנה לחייו כאן ועכשיו ועל ידי כך נוצרת התעלמות מחברי צוות אחרים בזמן ומקום אחרים הופך מאוחר יותר לסכנה לכולם.
המפקד מוותר על פיקודו לטובת קצין המדע (האינטלקטואל), המייצג את החברה – מושג החברה ניתן להבנה תרתי משמע: החברה היא החברה האנושית וכישות העליונה הקובעת את מטרות הספינה היא גם מייצגת את בעליה, הקולקטיב הנעלם העומד ביסודה.
הטכנאי השחור רוצה להרוג את היצור – זהו אינסטינקט הקיום היסודי המעוניין לדרוס את הלא נודע, המכיל, בסבירות גדולה, סכנה. קצין המדע הוא שמציל את היצור הזר מהשמדה כבר בשלב הראשון על ידי כך שהוא עוצר את הפעולה. זוהי צורה של עימות "שכל / רגש" והמפקד מנסה לפשר ביניהם.
יש הבדלים משמעותיים בין המפלצת שביצירה זו לבין המפלצת של "האודיסאה" והמפלצת של "פלישת חוטפי הגופות". בשלושת המקרים המפלצות חפצות להישרד כמהות חיה. בכל מקרה, הדרך שונה. מה שמיוחד במפלצת הנוכחית היא היותה מתקיימת באמצעות ניצולו של גוף קרבנה כמשכן חממה לגידולה והשמדתה אותו לאחר מכן.
הראשון שנהרג הוא זה שמסתכל קרוב מדי ב"אורגניזם חי". איש התחזוקה הראשון שנהרג שוטף עצמו במים ואח"כ מחפש את החתול.
המפקד מייצג שכל ואומץ לב. מחד הוא נוקט בהליכה מנהיגותית בראש אך אין לו אפשרות להגיב במהירות הנדרשת, בשל חוסר מידע נכון. למברט, הקוראת את הצג נכנסת ללחץ רגשי ומוסרת אינפורמציה מבולבלת ומלחיצה במקום שתתן את העובדות. מסירת המידע הלא נכון בהקשר של הלחצה נפשית הוא קטלני. היא אומרת לו שעליו לברוח רק לא באיזה כיוון. היא זו שחושבת ראשונה על בריחה וגם ממליצה, מאוחר יותר, על הגרלה. פרקר חושב במונחים של נקמה: להרוג את היצור.
בהתאם לאישיותה, כשפרקר, השחור, מבקש מלמברט שתזוז כדי שיוכל להרוג את המפלצת, היא משותקת. הוא, מצידו, אינו מסוגל לקחת את ההחלטה הרציונלית המתבקשת בהקשר זה ולהרוג את שניהם.
באמנות, הלבוש שאינו בן תקופתנו, כמו העירום, ממקד אותנו בנצחי, במה שמעבר לזמן ולמקום – ולכן נותן תחושת אמת עמוקה יותר, כלל-עולמית יותר, מציאותית יותר. כשהחלקי נכשל, ההקשר המלא הוא היחידי שיכול להצליח. ריפלי לוקחת הכל בחשבון ושולטת בכל. בסופו של דבר היא גם זו שמצליחה להציל גם את החתול, הפחות חשוב: כשאתה דואג למה שחשוב, אתה היחידי שיכול גם להציל את המשני...
התגלית של ריפלי דרך קצין המדע: המאיישים את הספינה חשובים פחות מה"מטען", כלומר מהמפלצת. אורגניזם מושלם לא ניתן לחיסול בלי מגבלות של מוסר. בהקשר זה המוסר מוצג כחולשה.
סמל לתהליכים מכניים שקובעים עובדות שאינן ניתנות לתיקון בניגוד לאנושי הוא העובדה שריפלי לא מצליחה לבטל את פקודת ההשמדה העצמית שהיא עצמה נתנה. המפלצת, לעומת זאת, מסמלת אינטיליגנציה גבוהה יותר מזו של האדם – אך גם אותה ניתן לנצח באמצעות ידע, כשהוא משולב עם יוזמה, אומץ ואי איבוד עשתונות.
בכל מה שמתרחש בחללית בפרקה הראשון של היצירה נבחנת העמידות האנושית של כל אחד מאנשי הצוות, על היחס בין תכונותיו האישיות לבין התפקידים שלהם הוא מיועד מלכתחילה.
הערה פוליטית: כפי שהנוסע השמיני ממוקם היטב באמנות המדע-בדיוני, ניתן להבין את השלכותיו גם למציאות הפוליטית: אחד הדברים שמקשים על אנשי צוות הספינה בעימות עם המפלצת הוא קצין המדע של החללית, אשר משבש את פעולת ההגנה שלהם לאורך כל הדרך. בסופו של דבר מסתבר כי קצין זה אינו אלא אנדרואיד אשר פועל עפ"י "הוראה מלמעלה", אשר מציבה כערך העליון את חיי היצור וכערך משני את חיי אנשי הצוות. דבר זה מסביר, כמובן, מדוע מחליש הקצין את בני האדם – הרי הוא פועל למען המפלצת. זה גם מה שקורה היום בספינת החלל של הפוליטיקה הישראלית. יש לנו כאן "קציני מדע" אשר מציגים את עצמם כאילו הם פועלים להגנתנו – אלא שמתוך השקפה על הדרכים הרבות שבהן הם מחלישים את התנגדותנו, זה צריך להיות ברור כי הם פועלים למען ענינה של המפלצת: אויבינו, יהיו אשר יהיו.
הנוסע השמיני 3 ALIEN
בסרט זה נחתמת סדרה זו כטרילוגיה. הטרילוגיה של "הנוסע השמיני" היא טרגדיה אמנותית מתוחכמת ועשירה המשתמשת בשפה משלה: קודרת, פסימית - ורבת עצמה.
יש ל"מס.3" בסדרה הרבה משלו. חלק נוגע להצהרה המובלעת בו לגבי המשותף בין מפתח הערכים של המפלצת למפתח הערכים של המפלצת האנושית: שניהם בעלי תפישה קולקטיביסטית אפלטונית למהדרין: הם אינם חסים על הפרטים שבקבוצה והאכפתיות שלהם מופנית כלפי הגזע, הכלל. דבר זה בא לידי ביטוי בתופעה שלא ראינו בסרטים הקודמים בסדרה: המפלצת איננה הורגת את כל בני האדם שהיא באה במגע עימם - ובמקרה זה ריפלי אשר המפלצת איננה נוגעת בה לרעה מכיוון שהיא מהווה קן לדור הבא של המפלצות ובמובן זה - עתיד הגזע.
ענין נוסף הוא המערך הסמלי של האירוע ובמיוחד "מגרש המשחקים" אשר בו עומדים בני אדם שהוכרזו כפושעים וככאלה שהושלכו אל מחוץ לחברה מול פני המפלצת ללא כלי נשק בידם - כאשר הם אוחזים באמונה מיסטית פונדמנטליסטית ככלי יחיד לפתור בעיות...
- זהו סמל לחברת זמננו אשר מצליחה בכל זאת להוציא מבין שורות הנידונים שלה רגשות נאצלים והתנהגויות המבוססות על ערכים נעלים.
מותה של ריפלי, בצורה בה נעשה, על פי המסקנה הלוגית של "תמות נפשי עם פלשתים" הוא רב עצמה וממחיש את אי האפשרות לפשרה עם הרע בהקשר כזה. כזו גם תהיה הטרגדיה של המין האנושי כל עוד יהיו מפלצות אדם שליטות וישתררו עליו בכדי לנצלו למטרותיהם האפלות.
"הנוסע השמיני" בחלקו השלישי דן בשאלת ההקרבה על רקע הדת. אל מול השאלה באם יש מצב שבו השכל מצדיק הקרבה מציג הסרט דילמה מוסרית קשה שעימה על הגיבורה להתמודד. בניגוד לשני החלקים הראשונים של היצירה, שמסתיימים בנצחון על המפלצת, בפרק הזה העימות והפתרון כאחד מסתכמים בטרגדיה.
ריפלי נוטלת לידיה את האתגר שבהבאת חבורת אנשים למצב שבו יבינו כי כדי להתמודד עם המפלצת עליהם להשקיע: לסכן את עצמם. פירוש נכון של ההקרבה, בהקשר זה, יהיה לראות אותה כדרך היחידה, בהקשר מסוים זה, להגיע לרווח הגדול ביותר האפשרי במצב הנתון. זהו מצב של מלחמה לחיים ולמוות. ההבדל בין מושגי הסיכון, ההקרבה, ההשקעה והויתור הוא עקרוני. הצדקת הקרבן האנושי קיימת רק כאשר הוא נעשה כהשקעה, כדי להרוויח משהו גדול יותר – ובמיוחד כשהברירה היא להפסיד הכל. מצב היחסים השורר במושבת הנידונים אינו מאפשר לחבריה אף להעלות בדעתם לכפות את אחד מחבריהם לסכן את עצמו. כך קורה שכל פעולה שתיעשה תיבחר על ידי מי שעושה אותה, מה שיצדיק אותה לפחות מבחינה פנים-חברתית.
ביחס למפלצת שעימה מתמודדת חברה זו במקרה זה ברור כי לא מדובר בויתור, בנסיגה ובבריחה אלא בהעזה, בנסיון להרוויח מה שאפשר בהקשר שבו קשה ביותר לשמור על מה שיש. בהקשר כזה, כל קרבן הוא רציונלי. גם ריפלי, אשר מוותרת, בסופו של דבר, על חייה, עושה זאת כדי להרוויח את ערכיה ומתוך מודעות קודרת לכך שאל מול העובדה שלא תוכל להציל את חייה היא יכולה לבחור רק את צורת מותה ולדאוג לכך שזה יהיה המוסרי ביותר בהקשר הנתון. היא רואה את עצמה – ובצדק – כחלק של מהות גדולה יותר. היא רואה את פעולתה כפעולה שמצילה את המהות הזו, שהיא היא עצמה – ובצדק.
כשריפלי מתגרה במפלצת, היא כובשת את פחדה. הפחד הוא הרגש הטבעי, הנמוך, של הגוף, המסרב – ובצדק – להישמד. אדם רציונלי יודע את היחס שבין האדם לגופו. בידיעתו זו הוא איננו משליך את יהבו על גופו בכל מחיר. הוא יודע שיש מצבים שבהם שמירת מהותו – ערכיו – מחייבים את סיכונו של הגוף הזה. במצבים כאלה מהוות תשוקות הגוף אויב לאדם (וזהו גם העקרון שעליו בנתה הנצרות שיטה שלמה היוצאת נגד הגוף בכל מחיר ובכל הקשר).
את התנאים שקיימים בסרט – כמו בשני הסרטים המקדימים אותו בסדרה – אסור לראות כמצבי מציאות רגילים. התנאים המוצגים בסדרה בכלל ובסרט זה במיוחד מייצגים הקשר מסוים ביותר, לא רגיל: זהו הקשר של מצב חירום, של סכנה מיוחדת במינה. זהו הקשר ייחודי ואסור לראותו כמצב המייצג את חיי האדם באופן מטפיסי. במובן זה, מלחמתה ומותה של ריפלי באים למנוע את המלחמות והמוות של העתיד ולא לקדש אותן.
ביסוד הדיון הדתי בעולם הנוצרי נמצאת בעיית הפיתוי. ריפלי מביאה שלל פיתויים למקום שהוא, למעשה, מנזר – כי האנשים שנמצאים בו התנדבו להיות בו, בין היתר, כדי לחיות ללא פיתויים. היא מהווה לגביהם, במובן זה, את הפיתוי הנשי ואת מקור המפלצת. היא צריכה להחליט אם לממש את הפוטנציאל הזה או לא. הפיתוי האחרון אשר ריפלי מצליחה לעמוד בו הוא מה שמופיע לפניה כפניו הידידותיות של בישופ, המציע לה גרסה חדשה של חיים בעולם הזה – גרסה המשלבת שיתוף עם הרוע. לאדם רציונלי, שיתוף כזה אינו אלא צורה של סבל – וריפלי בוחרת את הבחירה ההגיונית: לסיים את הסבל ולהשמיד את הרוע שבוקע ממנה בפעולה אחת של חוסר ברירה.