טרויה

 

"טרויה"

או: משמעותו של הויתור על השפה האסתטית של ימינו

האמנות והתרבות משלימים זה את זה – ואדם שאיננו שולט ברזי אמנות זמנו גם מחמיץ חלק ניכר מהבנת התרבות.

החמצה זו נעשית חיונית כשמדובר באמנות המבטאת ערכים חשובים בתרבות, כמו אמנות הקולנוע. בימינו, מחזיק הקולנוע ביצירותיו החשובות את המסרים העיקריים של התרבות האנושית העכשווית – ודוגמה לכך היא הסרט "טרויה", אשר מסריו הפוליטיים מבטאים את הלכי הרוח הראשיים של התרבות האנושית העכשווית.

מבחינה זו "טרויה" הוא אחת הדוגמאות המודרניות הטובות ביותר לערכה העכשווי של התרבות הקלאסית; אין כמו הסיפור של ה"איליאדה" להוות מסגרת ייחוס ערכית לבירור עניני מוסר הקשורים למלחמה, ומדהים עד כמה סיפור העלילה היסודי של "טרויה" מתאים לעימות הבינלאומי הבוער של זמננו: בעולם של ימינו איש אינו יכול להחמיץ את הקשר בין מדיניות החוץ של ארה"ב נגד הטירור העולמי ושהיית חייליה בעירק ובאפגניסטן לבין יציאתה למלחמה של קואליצייה חובקת עולם של מדינות כנגד מדינה סוררת הנמצאת מעבר לים – כפי שמתרחש בסיפור של מלחמת טרויה.

אז בגרסה העדכנית של מלחמת טרויה, כפי שהיא מופיעה על המסך, בגלל "ענין קטן ואישי" של קנאת בעל נבגד, מגוייס צבא אדיר המייצג אינטרסים צרים של שלטון ושאיפת כוח ויוצא, תוך חציית העולם (של אז) באלף ספינות כדי למחוץ עיר-מדינה רחוקה. בסרט ניתן למצוא את כל הגיגיהם של מתנגדי המלחמות של ימינו, החל מהקרבתו של הדור הצעיר למען אינטרסים פוליטיים אנכרוניסטיים של אנשי הדור הותיק ועד לקינה על השמדתם של ערכי אצילות המבוטאים בטרויה, העיר שבניה הקריבו את עצמם כדי להגן על אהבתו של נסיכם. אך מכל הנושאים שבהם עוסק הסרט, אחד הנושאים הראשיים הוא בעל אקטואליה מעניינת במיוחד בימינו – מקומה של הדת בפוליטיקה.

בנושא זה מציג "טרויה" גישה אנטי דתית במובהק, המשרתת את המגמה הרעיונית של ימינו המציגה את הדת כאחד הגורמים התומכים במלחמה. דבר זה בא לידי ביטוי קודם כל בכך שהסרט – בניגוד לסיפור של הומירוס – חסר לחלוטין את ההיבט האלילי; "טרויה" מוצג כאירוע הסטורי-פוליטי אנושי לחלוטין, ללא קיומו של ההיבט המטפיסי, המסומל ב"איליאדה" על ידי האלים. קיומם של האלים בסרט צומצם לתפקיד הראוי להם לפי התפישה המדעית המערבית של המאה ה20: אמונות טפלות והשלכותיהן. בהתאמה לתפישה המודרנית האנטי-דתית, אשר משלבת את ההתנגדות ל"קיצוניות הפונדמנטליסטית" עם המלחמה בצורות השונות של "כפיה דתית", מייעד התסריטאי של "טרויה" לאמונות טפלות אלה את התפקיד הפוליטי העכשווי של ארגונים דתיים שליליים, אשר משפיעים על אנשי השלטון וגורמים למלחמות פושעות.

כעקרון, פועלת היצירה האמנותית כגורם חוייתי-הזדהותי יותר מאשר גורם הרצאתי חיצוני, כלומר: ערכיו של סרט מדברים אל הצופה ביחס ישר לערכים הקיימים בו ומתפרשים על ידו בהתאם להם; לפיכך, בזמן שהפרשנות המערבית הכלל-עולמית תכוון את החץ האנטי דתי לעבר הפונדמנטליזם האיסלמי שמפעיל את הטירור העולמי, יראו הישראלים כמושא ההתקפה את המיתוס הישראלי הפוליטי של הכפיה הדתית כביכול.

מכונת יחסי הציבור של "טרויה" מבטיחה למסריו תפוצה מהירה ויסודית כשל אש בשדה קוצים יבשים. תוך החודש-חדשיים הקרובים הוא יהיה ידוע לפרטי פרטיו (כולל הפס-קול שלו) לחלק גדול מן האנושות - למיליארדי בני האדם שמחזיקים בנגישות לאולם קולנוע, למכשיר וידאו או לאינטרנט.

אך בניגוד לאלה שיוכלו לראות את הסרט, להיחשף לתכניו, להתמודד עימם ואולי אף להשתמש בהם, יש אנשים שלגביהם יהיו מסרים אלה נסתרים ולא ידועים: אנשים דתיים. וזאת כי שומרי המצוות שבינינו יהיו מנועים מלראות את הסרט, בשל מספר זעום של תמונות שבהן יש, לתפישתם, משום "אי צניעות".

ודווקא הם החייבים לדעת את השפה האסתטית העכשווית, באשר היא מכוונת מסרים פוליטיים חמורים בדיוק נגדם: בישראל, המתנחלים חובשי הכיפות הם הכהנים "מחרחרי המלחמה" שניתן לראות ב"טרויה" כשהם משפיעים על המלכים והמצביאים לצאת למלחמות שוא, כשהם מנצלים את אמונתיהם הטפלות של הלא-דתיים כדי לבסס את מעמדה המדיני של הדת בממלכה.

זה מדהים, אך זאת עובדה, שבגלל שניות או דקות מספר, יוותר קהל בן מאות אלפי שומרי מסורת על צפיה בכל שלוש השעות של הסרט.

זה מדהים, אך זאת עובדה, ששום מאמץ לא נעשה מצד המפיצים ובעלי הענין המסחרי בישראל, להתאים, על ידי מחיקת שניות או דקות אלה, את הסרט לקהל מסורתי של שומרי מצוות, שהצניעות חשובה להם. אך לאור המספר העצום של המוצרים שלגביהם כן בוצעה התאמה לצרכיו ודרישותיו של קהל שומרי המצוות היהודית, הדבר בכל זאת מעורר חשד.

היכן המכשלה? היא ללא ספק נובעת גם מכך שאין שומרי המצוות מודעים כלל לעוצמה ולחשיבות של המסרים והערכים שקיימים ביצירות האמנות הקולנועיות. יש צורך בגדילת מודעותו של קהל זה לכך שיצירה קולנועית איננה "בידור" אלא דיון אנושי בערכים מרכזיים החיוניים להתפתחות התרבות. להישאר מחוץ לדיון כזה פירושו פיגור תרבותי.

אל לו, לציבור המסורתי-דתי, לוותר על הבנתה של השפה האסתטית החשובה של ימינו; מכיוון שהוא זה הנושא בעול הערכים והעימותים המוסריים של ימינו, שומה על ציבור זה לפעול גם כדי ללמוד אותה ולדעת להשתמש בה לצרכיו – וגם כדי לגרום ליוצריהן של יצירות האמנות הגדולות והחשובות של ימינו – ו"טרויה" היא ללא ספק כזו – לקרב ולהתאים אליו, לצורך עבודה רוחנית ראוייה, את עבודתם.

נתונים נוספים