הסטוריה של אלימות

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1066

 

הסטוריה של אלימות

על מציבי גבולות הפשע

יש מקומות בעולם החופשי – וביניהם ארה"ב – שבו די בקשירת הביטוי "הסטוריה של אלימות" לאדם או קבוצה אנושית כדי להוקיעם, שכן יש בני אדם שאין זה משנה עבורם מהו בדיוק הקשר ההסטורי שלהם לאלימות; בין אם הם יוזמיה או קרבנותיה, מצהיר ביטוי מסוג זה על כך שעדיף שלא להתקרב לישות המסויימת ששם זה מוצמד אליה. יחס דומה לזה מקבל העם היהודי; על אף שמזה דורות רבים מהווה הוא קרבן של אלימות רבה, שכל קורא יכול להעיד על קיומה גם בתרבות זמננו, ועל אף שהעם היהודי ידוע כקרבן, הוא מקבל גישה של "כתף קרה" מצד העולם. הדבר מתבטא בתחושה הכללית שיש ליהודים ולישראלים שאין הם רצויים, כשהאמירה הלא מפורשת המופנית נגדם היא משהו בסגנון של "אין עשן בלי אש"...

אך למעשה העם היהודי הוא אויבה המוצהר של האלימות האנושית; אל מול האלימות הגואה בעולם במשך ההסטוריה האנושית הצליח רק העם היהודי להתמודד בהצלחה נגד התפשטותה ולהצהיר יש לה גבולות; בניגוד לכל הסיכויים שיכול מדע החומר לחשב הוכיח עם ישראל הקטן את עליונות הרוח כאשר התמודד אל מול ענקי הדורות, שרד את המאבק עימם ונשאר בחיים כשהם כלים ונעלמים. דרך כל התקופות הקשות שידעה האנושות, תוך שהיא סובלת מנחת זרועם של אסונות טבע ואדם, הצליח עם זה, כשהוא נושא על גופו את אותות הסבל שטבעה בו התמודדות זו, להיות הקול הקורא "יש גבול!" לכל אלימות באשר היא.

ההסטוריה האנושית עקובה מדם. עובדה זו היא תוצאה עצובה של קיומה של אלימות רבה ביחסיהם של בני אדם. האלימות קיימת ברמות שונות של הקיום האנושי, החל מהיחסים בין בני משפחה וכלה ביחסים בין בני עמים שונים. לעתים היא תוצר של ניגודי ענינים מצומצמים הנוגעים למימד החומר ולעתים היא תוצאה של ניגוד רוחני מהותי לגבי עצם מושג החיים בכלל וחיי האדם בפרט. בהתאמה לכך, בהסטוריה האנושית מתבטאת האלימות במלחמות רבות, שחלקן תוצאה של סכסוך חומרי וחלקן מבוסס על סיבות אחרות. הארוך והבלתי-ברור ביותר שבין הסכסוכים הקיימים בעולם הוא זה הקיים מסביב לעם היהודי.

בשל היותה של מלחמת היהודים נגד אויביהם המלחמה הארוכה ביותר בהסטוריה האנושית יש בה כדי ללמד על טבע האלימות בהסטוריה העולמית. בניגוד לדעה הנפוצה ברבים, פשע האלימות, שהוא הביטוי הראשי של הרוע ביחסים חברתיים, איננו ענין גופני או חומרי במהותו אלא רוחני. מקור האלימות הוא הרצון האנושי לפגוע באדם ולפיכך כל יוזמה לפגיעה בזכויות האדם היא התחלה של אלימות, גם היוזם זאת נוקט רק בפעולה שאין בה משום פגיעה ישירה אלא רק העלאת מחשבה.

לפיכך, בניגוד למחשבה הנפוצה בקרב חלק מהציבור, אלימות איננה הפעלת כוח אלא יוזמה לפגיעה של אדם באדם אחר. לאור זה, אף שיש רבים הסוברים כי האלימות מתייחסת לכל הפעלת כוח שהיא, נכון לקרוא בשם אלימות רק ליוזמה להפעלת כוח ולא לפעולת ההתגוננות מפניה. מסיבה זו ניתן לראות כחוטא באלימות גם את מי ששותף לה בהכנה, תכנון וסיוע אף אם לא ביצע מעשה כוחני בפועל.

איום באלימות מחייב את קרבנותיה לנקוט באמצעים של הגנה עצמית. התגוננות מפני אלימות איננה מהווה אלימות בעצמה גם אם היא כוחנית וגם אם לעתים היא מקדימה רפואה למכה, כלומר פועלת באמצעות התקפה מקדימה נגד זה שמאיים באלימות. במלים אחרות: זה ש"משכים להרוג את הבא להרגו" איננו נוקט באלימות אלא בהגנה עצמית מפניה.

ההסטוריה האנושית רצופה סכסוכים אלימים בין יחידים וקבוצות שבהם, כאמור לעיל, מתבצע פשע האלימות על ידי יוזמתם של בני אדם בודדים או יותר נגד אחרים. בדרך כלל היו המלחמות בין בני אדם מבוססות על סכסוכים אשר לא הצליחו להיפתר בדרכי שלום או על תנועות התפשטות של עמים לוחמים אשר מצאו לנכון לשלוט בשכניהם הקרובים או להרחיק את גבול שליטתם והשפעתם התרבותית על עמים שראו כנחותים מהם. מעטים ונדירים הם המצבים שבהם היה עם או גזע אחד של האנושות נתון למשיסתה של אלימות מסוג זה במשך זמן רב, והבולט מבין קרבנותיה אלה של האלימות ההסטורית הוא העם היהודי. מבין כל שאר העמים היה עם זה קרבנה של אלימות מתמשכת במשך הזמן הארוך ביותר בהסטוריה.

עם ישראל, שהוא העם העתיק ביותר ששמר על קיומו עד היום משחר ההסטוריה, היה נתון בארצו ישראל לשליטתן של אימפריות הענק של פרס, יוון ורומא העתיקות ובעקבות מאבקו בכיבוש הרומאי גלה ממנה לפני כאלפיים שנה עד המאה ה20. לאורך כל הדורות הרבים של הגלות, שבהם היה עם ישראל מפוזר ברחבי העולם, היו בניו חשופים לאלימות קשה מצד עמים רבים שחיו במקומות שונים עלי אדמות. אלה התמידו באלימות נגדו באמצעות רדיפות, הצקות ולחצים שונים, החל בחוקי אפליה שבאמצעותם הוצרו צעדיו, המשך בפגיעה באמונתו באמצעות כפייתו להמרת דת או איסורים לגבי יישומה וכלה בפרעות המוניות ובהשמדה ישירה, אשר הגיעה לשיאה במלחמת העולם השניה.

בהתחשב בכך שעם ישראל היה במשך תקופה ארוכה חסר ארץ ולא עסק במלחמות או בשליטה על עמים אחרים, אין לאלימות זו נגדו, שיש שקבעו כי יסודה בשנאת ישראל (=אנטישמיות) הסבר מניח את הדעת במונחים של אינטרסים טריטוריאליים, כלכליים ופוליטיים ישירים. נראה שהגורמים לשנאה זו של עם ישראל חבויים ברבדים רעיוניים ופסיכולוגיים הקשורים לפחדים ולאיבה לא מפורשים הקיימים בעולם הנפשי של הלא-יהודי. אך תהיה הסיבה לשנאת ישראל אשר תהיה, אין זה משנה את עובדת קיומה ואת היותה לא רק למפגע בגוף העם היהודי אלא גם לשאלה כלל-עולמית, בשל הוותה חלק רעיוני מרכזי במגמות מדיניות אשר שינו את פני העולם.

מנקודת מבט זו מדהים איך, כך או אחרת, היווה כמעט תמיד עם ישראל הקטן את לשון המאזניים או את מרכז הכובד לתנועות הקובעות את גורל העולם; כפי שגרם עם זה לפני אלפי שנים לאימפריה הרומאית האדירה לחשוש מערעור מעמדה כשליטת העולם העתיק עד כדי שתשלח מאות אלפי חיילים לירושלים כדי להחריב את בית המקדש היהודי ולהביא את ארץ ישראל למצב של שממה, הביא עם ישראל את גרמניה הנאצית, אשר כילתה במלחמת העולם שבה פתחה את כוחן של מדינות העולם התרבותי, לעסוק ברדיפתו ולהוציא באמצע המלחמה משאבי עתק כדי לפטור ממנו את העולם.

בעידן האחרון הגיעה האלימות נגד עם ישראל לשיאה במאה ה20 הן באירופה, שבה התרחשה השמדתם של מליוני בניו והן בארץ ישראל, שבה התרחשו אירועים אלימים נגדו מצד עמי האיסלם, אשר הגיעו לשיאם במלחמה המתמשכת בין מדינת ישראל לארצות ערב ולשותפיה מאז אמצע המאה ועד ימינו. היום, כאשר כמעט כל העולם מאויים על ידי אירן המתגרענת, המאיימת על ישראל היהודית וכאשר מדיניות החוץ הכלל-עולמית של הגדולה והחזקה שבמעצמות העולם, ארה"ב, נשענת על חוד המחט של מה שמתרחש בישראל הזעירה, קשה שלא לראות במעמדו העכשווי של העם היהודי את מה שראו בו הוגי "הפרוטוקולים של זקני ציון", אשר האשימו את עם ישראל בניהול עניני האנושות כולה.

אך ההגות האנטישמית שיצירה זו היא אחד משיאיה, שהיא – שלא במקרה - גם ספר רב-מכר בארצות ערב, היא המקרה הרע. במקרה הטוב, ששומה עלינו להעדיפו מבחינה מוסרית ופוליטית כאחד, מצביעה עובדת ההתנגדות ההסטורית של שליטי האנושות כלפי עם ישראל על צדקת טענתו המקורית של עם זה לייחודיותו האנושית. בהקשר זה, מהווה דווקא קיומם של הנסיונות הרבים להשמידו על ידי הגדולים והחזקים שבעמי העולם – ואי הצלחתם לנצחו ולמחותו מעל פני האדמה חרף כל נסיונותיהם אלה – את ההוכחה לנצחיותו.

עובדה זו יש להבין כנושא רוחני ולא חומרי. כי יותר משמוכיחה נצחיות זו של העם היהודי את קיומו של כוחו ככוח טבע חזק, המסוגל לגבור על כוחות אחרים בעולם מוכיחה היא את קיומו כישות רוחנית שאין האלימות יכולה לה; במובן זה מהווה עם ישראל הצהרה חיה ופועמת הן למגבלותיה של האלימות באשר היא – והן לעליונות רוח האדם, אשר הצדק הוא מביטוייה הראשיים. במובן זה מהווה תנועתו של עם ישראל בכל שנות קיומו המחשה וביטוי הסטוריים של ההתנגדות האנושית לאלימות.

לאור ההסטוריה ניתן לראות כי כל ההתקפות העכשוויות על עם ישראל, הנערכות בימינו אינן אלא החלק האחרון של המלחמה הארוכה שמנוהלת נגדו כבר דורות רבים. למרבה האבסורד כוללת הטקטיקה האחרונה של שונאי ישראל את האשמתם של העם ומדינתו באלימות, שהיא גרסה חדשה לאלימות הקבועה שעימה הוא נאלץ להתמודד בכל גלגוליו.

בשל היותו קרבנה הקבוע של אלימות, הרי שלצורך בחינת ההסטוריה של האלימות בעולם ניתן להשתמש בתולדות עם ישראל כבסקירה של צורות הופעותיה השונות של האלימות ההסטורית; אלימות זו כללה את כל סוגי הפגיעה האפשריים, החל משיעבודו והמלחמות שנערכו נגדו בעולם העתיק, המשך בהצקה המתמדת היזומה נגדו על ידי שונאי ישראל המקומיים על יסוד דתי נגד קהילות ישראל ברבות מהארצות שבהן חתקיימו כמיעוט וכלה ברדיפה הישירה באמצעות דיכוי, פרעות ושפיכות דמים הנמשכים עד היום.

בניגוד מוחלט לכך הרי שלאורך כל הרצף ההסטורי של קיומו, בין אם היה שליט מוחלט בארצו ההסטורית ובין אם היווה כוח בעל השפעה פוליטית בהקשר חברתי או מדיני מסוים, לא נקט העם היהודי מעולם באלימות. אלימות מעולם לא הוצדקה ביהדות מבחינה הלכתית (*) ומעולם לא נרשמה בהסטוריה של העם היהודי פעולה כלשהי של אלימות. ביחד עם הצלחת קיומו של העם היהודי למרות האלימות נגדו מחזק דבר זה את היותה של היהדות הכוח היחידי שנלחם נגד האלימות במשך כל ההסטוריה האנושית.

את הצלחתה של המלחמה נגד האלימות ניתן לראות בעצם העובדה שבתקופתנו נושאים בני אדם רבים קול זעקה נגד האלימות – ובכך שברבים ממקרים אלה אין הזעקה נשמעת מצד הנפגעים ממנה אלא דווקא מצד יוזמיה, אשר הפכו זעקה זו לחלק מאלימותם המתוחכמת. בכך מתאפיינת אלימותם של שונאי ישראל בימינו, אשר באמצעות הצגתה של מדינת ישראל המתגוננת כאלימה חפצים הם לבלבל את אוהדיה בעולם.

איסטרטגיית האלימות המופעלת היום נגד ישראל על ידי אויביה מתבטאת בהצפת העולם החופשי בגלים של תלונות נגד אלימותה-כביכול. אלה מוגשות על ידי גורמים שונים, המצהירים על היותם קרבנותיה או על היותם מייצגים את קרבנותיה, החל מהפליטים, העקורים והמתגוררים בשטחים שבהם היא מחזיקה, הסובלים-כביכול מ"כיבושיה" וכלה ב"חפים מפשע" הנפגעים על ידי חיילי ישראל ובנפגעי ה"מצור" שלה על עזה. אך ברור שבכל המקרים הללו האלימות שבה מדובר איננה אלא תגובה של הגנה מפני האלימות המקדימה של הערבים. התקפתם זו, אשר איננה מוזכרת על ידי המתלוננים, לא רק שהופנתה נגד מדינת ישראל מיום היווסדה – אלא שהיתה קיימת באופן פוטנציאלי גם בשנאתם של ערבים ליהודים לפני קום המדינה. אלימות זו, שהתבטאה גם בשיתוף הפעולה של שונאי ישראל הערבים הבכירים עם הנאצים בתקופת מלחמת העולם ועם הקומוניסטים בזמן המלחמה הקרה, לא שקטה מעולם והמשיכה לפגוע ככל יכולתה בישראל.

על רקע הסטוריה ארוכה כל כך של אלימות מתמשכת, המוכיחה כי כל פעולותיה של ישראל נגד הערבים אינן אלא כאלה של הגנה עצמית מפניה, קשה שלא לשאול אם המתלוננים נגדה היום באמת אינם מודעים להקשר זה או שהם מתעלמים במכוון מכך שהפשע שעליו הם מתלוננים אינו אלא פעולה של צדק.

אך תהיה התשובה על כך אשר תהיה, ברור שגם במקרה הטוב – זה שבו מדובר בתום-לב – מדובר בבורות מחרידה, המתבטאת בתופעה שאין לה אח ורע בהסטוריה האנושית: באלימותם של בני אדם נבערים וחמומי-מוח, המשלבים חוסר ידע עם בטחון עצמי מחוסר יסוד, הגורמים לנזקים קשים לאחרים. בכך שאלימות עכשווית זו היא נחלתם המשותפת של אנשי אקדמיה מערביים, ארגונים הטוענים לפעולה למען זכויות אדם ואנשי מדינה בכירים קיימת עדות מבהילה למצבו התרבותי של העולם, ובמיוחד לכך שהוא נשלט על ידי אלימות ממוסדת המסווה את עצמה כהומניסטית.

כך, כשהם חמושים בתחפושות הסוואה של דאגה לאנושיות, רצון לדאוג לחלשים ולהושיע את המדוכאים, מתקיפים גדודי האלימות החדשה את ישראל, כשהם נושאים נגדה קולות זעקה וחמס בעולם כולו ומצליחים להציג את כל מלחמות ההתגוננות שלה כאלימות, החל ממלחמת השחרור, המשך במלחמת ששת הימים וכלה באירועי העשור האחרון שהגיעו לשיאם במבצע "עופרת יצוקה". מבחינת אויבי ישראל אלה היתה מלחמת העצמאות ל"נכבה" שבה הפקיעה ישראל את נכסי הערבים הארצישראליים והפכה אותם לפליטים, מלחמת ההגנה בשנת 67 היתה למלחמת הכיבוש שבה השתלטה ישראל על שטחים שאינם שייכים לה ובעשור האחרון היה כל נסיונה של ישראל להגיע להסכמי שלום עם אויבותיה לא יותר מאשר תהליך השהייה פסוודו-קולוניאליסטי שבו המשיכו ה"ציונים" את דריסת זכויותיהם של הפלסטינים.

מכיוון שאלימות, בהגדרה, היא יוזמה לפגיעה בזכויות האדם ואילו הגנה עצמית מפני אלימות היא אחת מזכויות האדם היסודיות, הרי שגם אם הגנתה של ישראל על עצמה היא כוחנית וגם אם היא בוחרת להקדים רפואה למכה אין הדבר הופך אותה לבלתי-צודקת. יתרה מזו, ההקשר שבו פועלת ישראל מעיד על היות המתלוננים נגדה בגין פעולותיה אלה לא רק טועים ומטעים אלא גם שהם מהווים חלק מהאלימות המופעלת לא רק נגד עם ישראל – אלא נגד עובדת היותו הכוח ההסטורי המתנגד לאלימות.

(*) גם מה שידוע בהלכה כמלחמת מצווה או רשות אינו בגדר של יוזמה לפגיעה ולפיכך אינו מתאים להיקרא אלימות.

 

נתונים נוספים