מונופולין השואה

 

מונופולין השואה

על הפושע שירש

ערב יום השואה ואני חושב על גוזלי הסבל: על מכחישי השואה ועל אחרים, העוסקים בתוך מחננו בפעולה דומה: מסלפי השואה לצורך רווחים פוליטיים. סילוף שואה כזה מתרחש, למשל, כאשר מודיעים ברדיו שהטכסים המרכזיים של יום השואה נערכים בקיבוצים יד מרדכי ולוחמי הגטאות ובבית "יד ושם". שבוע אחרי שהתקשורת מפרסמת כי "הקיבוצים" שולחים סיוע לרעבים באתיופיה, "הקיבוצים" עושים זאת שוב; "הקיבוצים", כפי שיודע עם ישראל, הם מיישמי ערכי הציונות הסוציאליסטית הנאורים והאנושיים, והם אלה הנחלצים בכל פעם מחדש להזכיר לנו מי עובד ומי מתבטל ומי איננו שוכח את הערכים האמיתיים בלה בלה... – ומה שבו הם מתאפיינים הוא חוסר האישיות שלהם: "הקיבוצים" הם גופים קולקטיביים אנונימיים אשר אינם מבליטים שום אדם יחיד מסויים וזאת מטעמים ידועים של צניעות פרולטארית.

צניעות קיבוצית ידועה זו מסייעת לטשטש את ההבדל שבין יוסקה ליוסקה – בין יוסקה הרפתן המשכים בחמש בבוקר לחלוב את הפרות ומגיע הביתה אחרי יום עבודה מתיש כשהוא מת מעייפות, לבין יוסקה, נציג המשק בקיבוץ הארצי, אשר טס להונגריה כדי להשתתף בכנס הסוציאליזם העולמי, בכדי לדון עם עמיתיו העריצים המדושנים ממזרח-אירופה כדי לדון עימם בהמשך הדרכים לשחרור הפרולטריון הנאנק מעול הכיבוש הקפיטליסטי, על רקע שחרור העם הפלשתי המדוכא על ידי שלטון הקלגס הציוני. אותה צניעות צבועה מטשטשת לא רק את ההבדל שבין יוסקה השליט ליוסקה העבד אלא גם בין היהודי ליהודי הדתי.

לפי הציונות הסוציאליסטית, זו שהקימה את הכיבוש הציוני העריץ בארץ ישראל לפני חמישים שנה, לא היו בשואה אנשים דתיים ובמיוחד לא חרדים. למעשה, היו היהודים באירופה של המלחמה אנשים דתיים, רובם ככולם – והשואה מחקה מליוני יהודים דתיים חרדים. אלא שהציונות הסוציאליסטית החליטה, מטעמים פסיכופוליטיים, להימנע ככל האפשר מלתת ביטוי למראה היהודי החרדי, הדמות שעימו ניהלה מאז תחילת המאה מלחמה כבר בארץ ישראל. ה"צבר" הישראלי, היהודי ה"חדש" של העתיד, שזקנו מגולח והוא מתרוצץ על הגבעות במכנסיים קצרים וסנדלים כששיער ראשו מגולה ופרוע, חש מאויים, כמו כל אנטישמי, על ידי הדמות הכהה, המזוקנת, הבלתי מובנת (ואשר עדיין איננה מובנת לו עד היום) של היהודי הדתי. ה"צבר" הזה – או, יותר נכון, המשומדים הסוציאליסטים שראו עצמם מייצגיו – דאגו, מתוך חישוב פוליטי עתידי, לרכוש מעמד מכובד בעיני הגוי; הם עשו זאת בכך שנמנעו מלסייע לאחיהם היהודים – ובכך גם סייעו בהכשלת פעולות הצלה רבות שנוסו, לשוא, על ידי יהודי ארה"ב והעולם כולו תוך כדי המלחמה.

אך הפושעים טוענים שעשו הרבה – "כל מה שאפשר" – כדי להציל כמה שיותר יהודים בעת השואה – ולדוגמה הם מביאים את גבורתם של אנשים כמו חנה סנש. אז מה, באמת, יש לומר בענין חנה סנש? חישבו פעם נוספת על כך: האם זה יתכן שהדבר הגדול ביותר שיכלו לעשות מליוני היהודים שהיו מחוץ להישג ידם של הנאצים, הוא לשלוח כמה מטוסים ולהנחית עשרות בודדות של צנחנים למשימות מודיעין בארץ כבושה? האמת היא שהסוציאליזם העולמי, אשר סוכנו הראשי ספון בבית הלבן, עשה כמיטב יכ הרומנים בעיצומה של המלחמה. מול מאות הרבנים ה"אורתודוכסיים" ("אורתודוכסיים" הוא אחד מהכינויים ה"מדעיים" לרבנות החרדית) שהגיעו לוושינגטון כדי לעמוד בראש הפגנת מחאה המונית כנגד התעלמות הממשל מסבל היהודים באירופה וכנגד דעתו של הסנט האמריקני אשר תמך בפעולות הצלת יהודים ממוניות וצבאיות כאחד, התייצב – כמו בימינו – הממשל האמריקני. ממשל זה עיכב בכל דרך אפשרית כל עזרה אפשרית. הסיבה: הקשר התת-קרקעי סוציאליזם-אנטישמיות-אנטי-דתיות. מתוך ידיעת עובדות אלה והרבה עדויות תומכות אחרות כמו אלה, כדאי לשאול האם חיי היהודים הדתיים של אירופה היו האתנן שהביא לתמיכה של ארה"ב הסוציאליסטית בהקמת מדינת ישראל הסוציאליסטית עפ"י החלטת האו"ם פחות מעשר שנים אחר-כך?

שקר זה של הצדקת תקומת מדינת ישראל בשם הסבל שנגרם לעם היהודי בגלות, עומד, כאמור לעיל, בניגוד לשתיקה ולשיתוק שהפעיל השמאל כדי שלא להציל יהודים דתיים בשנות מלחה"ע השניה, אך הוא משמש כמנוף אדירים המופעל על כל נער ונערה ישראליים שמגיעים למקום, וקל וחומר על כל יהודי מן התפוצות ש"יד ושם" הוא נקודה הכרחית ב"סיור הישראלי" שלו.

האם זה יהיה מוגזם לדבר על שיתוף הסטורי בין הסוציאליזם הנצלני לבין הנציונל סוציאליזם? אינני יודע. אך אני יודע שהסוציאליזם הישראלי אחראי על האנטישמיות העכשווית, זו המופנית שוב ושוב כלפי היהדות דרך המתקפה על היהודי החרדי.

את שקר ההצלה ניצלו מאז המלחמה נציגי מדינת ישראל כדי לגבות מסי רחמים והזדהות בכל אתר ואתר, מיהודים ולא-יהודים כאחד. סבלו של העם היהודי הפך, בידיהם, לשטר חוב שאותו נופפו בפני כל גורם פוליטי כדי להצדיק את עמדותיה – ופשעיה - של מדינת ישראל. שקר זה מחוזק בעוד כמה דרכים מחרידות, כמו זו שבה נקט לאחרונה מוזיאון השואה "יד ושם", כאשר התעקש, בשם חופש הביטוי, ובניגוד לבקשותיהם (אם לא תחנוניהם) של יהודים דתיים מן המגזר החרדי, להציג תצלומים של יהודים עירומים, גברים ונשים חשופי אברים, אשר הופשטו על ידי הנאצים, בגודל של קירות שלמים. התוצאה: אין ביקור של יהודים חרדים במקום, מה שמאפשר להציג לפני המבקרים (שבדרך זו הובטח שלא יהיו דתיים) את הציונות הסוציאליסטית כאפשרות הלוגית הבלעדית לפתרון בעיות האנטישמיות בכלל ואירועים כמו השואה בפרט.

יוסי שריד, העומד היום, יום השואה, בראש משלחת נוער המסיירת במחנות ריכוז באירופה, זכה לכינוי "המן" מפי הרב עובדיה יוסף בערב חג הפורים. כל התקשורת התפוצצה על הרב, על הדתיים וכו' ושריד שתק באופן תרבותי. תוך התפתחות התהליכים הסוערים הנוגעים לשאלות כמו האם יועמד הרב לדין על הסתה או האם יחליט היועץ המשפטי לממשלה על חקירה כנגד הרב הונחה בקרן זוית השאלה שנראית לי כשאלה העקרונית ביותר: מדוע היה צריך הרב עובדיה יוסף לקרוא ליוסי שריד "המן" או, במלים אחרות, מה עשה יוסי שריד שהביא את הרב לאמירה זו? אך את שריד איש לא שאל דבר. את השאלות מפנים, כרגיל, אל הרב. אני, כשלעצמי, אינני מאמין בדבר אחד: אני אינני מאמין שיום בהיר מתעורר לו רב כלשהו במצב-רוח רע ומחליט סתם כך, בלי שום סיבה, לקרוא למישהו "המן". אבל איש לא שואל "למה?".

כי האלימות כנגד היהודי נמשכת, והפעם על ידי סוג מיוחד של קאפו בסוג מיוחד של מחנה ריכוז, שהוקם על ידי העריצות העולמית כדי שאפשר יהיה לשלוט בפליטי העם היהודי באופן מבוקר. והערה לסיום: על מונופולין הסבל שמחזיק השמאל הישראלי מאיימים לאחרונה כוחות עולמיים עצומים – וההמשך ייכתב במאמר שיוקדש להם.

נתונים נוספים