"לפיד"ים ו"שריד"ים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 913
"לפיד"ים ו"שריד"ים
יוסי שריד ויוסף לפיד מבקרים היום במרכז הקליטה והמיון של צה"ל ומסיתים את המתגייסים החדשים נגד חרדים. זהו, כמובן, חלק מקמפיין טרור פוליטי מתוזמן היטב, אשר מופעל כבר מזה שנים, ואשר מגיע לשיאו בפעולת ההסחה הגדולה ביותר – פעולת הסחת דעת הציבור מהכפיה הממשלתית-ריכוזית המתבצעת בתחומי הפוליטיקה והכלכלה ומיקודה בקבוצה החפה מפשע מתוך האוכלוסיה על ידי האשמתה בפגיעה בחברה. הסחת דעת זו היא חלק מאיסטרטגיה מכוונת נגד היהדות והאיום שהיא מייצגת עבור כל צורה של השמאל.
אם היו לפיד ושריד דוגלים באמת בחופש ובזכויות האדם – כפי שהם מצהירים השכם והערב, הם היו מפגינים במקום זה נגד החוק הדרקוני של גיוס חובה, אשר אינו מתחשב ברצונו של האדם הצעיר ופוגע בזכות היסודית של עצם בחירתו לגבי מה שיעשה בחייו.
לפי גישתם המשותפת של לפיד ושריד, המצהירה על ערך ה"שויון", על הכל להיות נכפים באורח שווה.
עם זאת, שיתוף הפעולה בין שניים אלה בחיזוק הכפיה האכזרית, העולה בחיי צעירים רבים עוד הרבה לפני שהם מגיעים לשדה קרב כלשהו, הוא בעל ערך סמלי: שריד מייצג את העריצות הסוציאליסטית המסורתית אשר הביאה לישראל "בשורת" כפיית הגיוס – ולפיד מייצג את הצלחת החינוך הממלכתי-סוציאליסטי בהקניית ערך הכפיה מתחת לכותרת "זכויות". שניהם מסמלים את הצלחת העברת לפיד הכפיה הסוציאליסטי-קולקטיביסטי-ריכוזי מידי אלה שהם סוציאליסטים מתוך דבקות אידיאולוגית מוצהרת לאלה שאינם תומכים בסוציאליזם רעיונית אך מאמצים אותו – כמו מרבית חובשי הכיפות – כדרך חיים.
סימן מובהק למכשלה רעיונית זו היה במאמר שפרסם לאחרונה יו"ר המפדל החדש, אפרים איתם, אשר בו הביע תמיכה בגיוס כפייתי תחת סיסמת השויוניות – דוגמה עגומה לאי הבנה והערכה של ערכים נאצלים הנדרסים ברגלו הגסה של חוק דרקוני.
לאלה וגם לאלה יש לומר כי:
חוק כפיית הגיוס הוכנס לספר החוקים של מדינת ישראל החדשה זמן קצר לאחר מלחמת השחרור, שהיתה על טהרת ההתנדבות ושמוסריותה הנאצלת בוססה על העובדה שביטאה את רצונו של עם חפשי בארצו. בעצם עובדה זו, המוכיחה שלא היה צורך אמיתי בכפיה (כפי שמציגים זאת היום מגיניה), השיג הסוציאליזם את הפיכתו של צבא ישראל ממוסרי ללא מוסרי.
כל המשרת בצה"ל יודע כי מדובר בארגון המנצל ערכים נאצלים לטובת שחיתות מבנית, בשל חוסר היכולת האובייקטיבית לבקרת אמת, ולכן, בסופו של דבר, במערכת פוגענית, החובלת, לעתים קרובות, יותר באלה המאיישים אותה מאשר באויבי ישראל מחוץ – ובכך פוגעת, דרך קבע, בטוב על חשבון הרע.
הערה למאמינים: הפגיעה עד כדי הריגה של צעירים יהודיים, המתרחשת דרך קבע ביחידות צה"ל, בלי קשר ללחימה באויבי ישראל – אינה יכולה שלא להשתלם בנזקים ובסבל שסובל עם ישראל, בין היתר, במלחמות עקובות מדם. אי המוסריות בהסכמה – ההשלמה עם ה"הכרח" כביכול של גיוס הכפיה ועידודו על ידי אלה ששירתו בצה"ל מרצון, רק על יסוד ההיקש השגוי להחריד ש"אם אנחנו עשינו זאת אז זה בסדר" – חייבת לפגוע באלה שתומכים בשחיתות ובמיוחד באלה מהם שיכולים אחרת ויודעים טוב יותר.
נגד האחרונים מופנה כל הקמפיין התקשורתי-פסיכולוגי-פוליטי בענין גיוס תלמידי ישיבות, כפי שהוא מופנה נגדם בענין הכלכלי.
לאחרונה גם התפרסם בציבור כי התפרסם בציבור כרוז שכתבו חרדים נגד צה"ל ובו תארוהו כבית בושת. עם כל הפקפוק שצריך לעלות בשכלו של כל מי שבקי במעשי הנבלה השמאלניים מקדמת דנא, בעצם עובדת פרסום הכתב על ידי דתיים, יש לציין כי, במובנים רבים, הקשר בין צה"ל לבושה אינו חסר-יסוד; בשל השימוש המביש שנעשה לעתים כה קרובות בצבא ההגנה לישראל כמכשיר טיהור שרצים פוליטי פנימי, יש ויש מה להתבייש בו – וזו גם הסיבה שבשלה זה צריך להיות ענינם של רבים וטובים, אשר השליכו את יהבם וחלק מחייהם על גוף זה; החפצים ביקרו של הטוב שיש בצבאנו צריכים לקרוא לחיילי וקציני צה"ל הטובים והאמיצים, אשר אינם מוכנים לשתף פעולה עם השחיתות המוסרית הקיימת בצה"ל, כי יגייסו את אותו אומץ שיש להם במלחמתם נגד אויבי ישראל מחוץ, למלחמה באויבי ישראל מבית ובראשם בסרטן הכפיה, האוכל בחברה הישראלית מאז קומה ברעבתנות בלתי נדלית.
העברת לפיד הכפיה מהסוציאליזם הזקן לצעיר – הצלחת ביצורה של אידיאולוגיית עריצות במסווה של שויוניות ועד כמה שלא יאומן – חופש – היא הרת משמעות מחרידה לעתידנו כחברה: היא מבטיחה דורות של עיוות מוסרי אשר עליו הכרח הוא שנשלם בסבל נורא.
שום חברה מוסרית איננה יכולה להתבסס על כפיה – וכפייה אכזרית של בני עמך בתירוץ הטיעון של הכורח להימנעות מכפיית עמים אחרים עליך היא טפשות כואבת, הוספת שטות על פשע – והדרך הבטוחה ל"השוואת כלים" מוסרית עם עמי ערב הקמים עלינו לכלותנו. מה שהעריצויות שמסביבנו לא הצליחו לבצע בחמישים שנות מלחמה פיזית, הם הצליחו במלחמתם הרוחנית, כשכפו עלינו להיות כפייתיים כמוהם. אם הופכת ישראל לדיקטטורה המשתפת פעולה עם דיקטטורות אחרות, אז אנו שבים לחיות בגלות רוחנית, הרחוקה מרחק רב מהארץ המובטחת שאליה כולנו חפצים להגיע.
כדי להיות במצב שבו איש חי תחת גפנו, יש למנוע את האפשרות שגפן זו תילקח ממנו – וקל וחומר שישתמשו בחייו ובגופו כנגד רצונו, מה שיבטל את כל משמעותו האמיתית של המושג "שלו". אדם שאינו יכול לומר "שלי" אינו יכול לומר גם "אני" – וזהו מה שממשלנו הכפייתי מכוון אליו: ביטול הזהות העצמית. דבר זה עומד בניגוד גמור לערכי אומתנו: היהדות מבוססת על "רצונו של אדם כבודו" והיתה הראשונה שהביאה לעולם את העקרון של הממשל כמשרת הציבור ולא להיפך. זהותנו – והשמירה עליה – מתבססים על התנאי של עשיה מתוך בחירה ולא מתוך כפיה.
אחד ממעשי המרמה החמורים והמתמידים ביותר של השמאל הוא הצגת הדת כמנוגדת למודרניות, ובכלל זה לעקרונות המדיניות המודרנית. השמאל מציג את הדת ושומריה כמהויות שאבד עליהן הכלח, המנוגדות בערכיהן לערכי הפילוסופיה, הממסד המדעי והממשל המודרני. אך האמת היא שבין אבות היהדות לאבות המדינה החפשית בעידן המודרני כרותה ברית של כיבוד זכויות האדם והיחיד, שבה היו אבותינו הראשונים שהניחו את התשתית למה שהתפתח מאוחר יותר כמסורת הממשל המודרני של תקופת ההשכלה ובא לידי ביטוי בתעודות חשובות כמגילת הזכויות האמריקנית. האבות המייסדים האמריקניים, הראשונים שהחדירו את ערכי החופש וזכויות האדם למדיניות המודרנית, היו אנשים מאמינים שראו את האדם כצלם אלוקים והכירו מתוך כבוד בהשראה שקיבלו מהיהדות. על רקע ההתנייה הידיעתית בת חמישים השנה של ציבור שלם באמצעות מערכות החינוך של מדינת ישראל הבולשביקית, בורותו של האזרח לגבי עובדות אלה איננה מקרית אלא מתוכננת: היא תוצר של מי שהיה לו ענין לטשטש את הקשר שבין יהדות לקידמה.
לכוח זה שייכים שריד השמאלני ולפיד האנטישמי, אשר אינם אלא דוברים בשמו של רעיון עתיק, המנסה לבלום את התפתחות החיים עלי אדמות.
כן, זה עלול להישמע לקוראים מסויימים קצת גדול מדי – ואולי, לטעמם של אנשים מסויימים, מופרז משהו – אבל זו עובדה שבמשך אלפי שנות קיומה היהדות הוכיחה את עצמה לפחות במובן אחד שלא ניתן להכחישו: בכוח החיים הממשי שלה. כוח זה הבא לידי ביטוי בשרידות, עמידות ועדכניות ללא תקדים, דמיון או דוגמה בהסטוריה; שום רעיון או מערכת רעיונית בהסטוריה של האנושות לא הצליחו – אפילו אם נשארו בתודעת האנושות מבחינה רעיונית – לקיים גם ביישום ממשי עם מגובש ויצרני הפועל לאורך ההסטוריה האנושית כולה. אפילו אם לא נתייחס להישגים האובייקטיביים העצומים של העם היהודי, אין אנו יכולים או רשאים להתעלם מעובדת הקיום הממשי של אומה בת מליוני בני אדם החותרים, כשהם מאוחדים מסביב לידע מסויים, במעלה הנהר של ההתפתחות האנושית ומלווים אותה ברעיונותיהם במסע שעדיין לא נסתיים.
האם אין העובדה שהעם היהודי, שהיום מבוטא באותם "חרדים" ו"שומרי מצוות" ששנואים כל כך על השרידים והלפידים למיניהם, היה שותף ועד בעמל ההקמה של מבני הענק שהוקמו במצרים, בעימות החריף ביותר שעימו התמודדה האימפריה הרומאית ובכתישה האכזרית של עריצויות הנאצים והסובייטים, מוכיחה כי שמור בבית גנזיו ידע אובייקטיבי כלשהו הנוגע לקיום ובמיוחד לחסינות? עבור רוב בני האדם התשובה היא, בהכרח: "כן. יש דברים בגו – ויש יותר מיסוד סביר לבירור מדעי של סודות היהדות."
אך עבור מיעוט יהודי קנאי ולוחמני, המהווה חלק קבוע בעם הזה, הבא לידי ביטוי בכך שהוא המעורר כל העת מלחמת אחים ועם זאת מצהיר על עצמו כרודף שלום, אין – ולא יכול להיות – קשר בין ה"דתיים" לבין אמת וצדק או ידע אובייקטיבי, מדעי. עבור קבוצה קטנה וירוקה זו של בני אדם, עדיף המוות על הביקור בישיבה, על הבירור, על הלימוד. קבוצת בעלי ענין אלה, מנהלים מלחמה של הכחשת הזהות העצמית שלהם באמצעות מלחמתם ביהדות החרדית, כאילו היה היהודי הדתי רודף אותם על ידי השתקפותו במראה שבה הם מתבוננים ושונאים מה שהם רואים. כמו המכשפה בסיפור "שלגיה" מנסה קבוצה זו, שמשך חייה ארוך לפחות כזמן שעבר מאז נצלב ישו, היהודי הבוגד, לטשטש את הזהות היהודית ובמיוחד את עובדת האקטואליות היהודית ורעננותה הרעיונית.
מה שמנסים שריד השמאלני ולפיד האנטישמי הוא להחדיר לפסיכולוגיה החברתית של ישראל, סדרת שקרים אנטישמיים קלאסיים ובראשם את מיתוס הניגוד בין היהודי לטוב. במסגרת זו הם מציגים את החרדי – הסמל המושלם, מבחינתם, ליהדות ה"גלותית" – כדוגמה לכל דבר רע שהם יכולים להעלות בדעתם, וגולת הכותרת של הישגם הוא הפעולה הסותרת של האשמת הדתי בכפיה תוך כדי נסיון כפייתו שלו.
כל המאמינים למיתוס של ה"כפיה הדתית" אינם אלא פוסלים במומם הם, מתוך נסיון לסתור או להסוות את המידה העצומה שבה מעורבת בחייהם הכפיה מתוצרת עצמית, שבה הם תומכים, מתחת לסיסמאות השקר של "חירות, שויון וצדק." סיסמאות אלה לא תטענה את הלוחמים האמיתיים לחופש ולמימוש זכויות האדם, הנאבקים במשך הדורות כנגד כפיה בכל תחום שהוא, כגורם המנוגד לרוח האדם ולאנושיות וכמה שנמצא ביסוד כל צורות האלימות.
אך חלק גדול מבני חברתנו אינו מודע למשמעות קיום הכפיה וההסכמה עימה. המצב הרוחני העגום של חברתנו בתחום הבנת הנושא הוא תוצר של חמישים שנות התנייה חינוכית סוציאליסטית, אשר הנחילה כמעט לכל הציבור את המיתוס על ההכרח שבכפיה, כפי ששיכנעה חלק גדול מהעם בעליונותו של עולם החומר והממסד המדעי נטול ההסברים על הידע הכללי.
סביר להניח, לפחות תיאורטית, שהאי הקטן של ידע סותר את ההנחות הללו, של אלטרנטיבה לידע זה ושל חיזוק רוח החופש נמצא, כנראה, דווקא אצל אלה שתורתם אומנותם – אלא שמחמת הדופי שמטילים בהם, סתימת פיותיהם והצרת צעדיהם בציבוריות הישראלית, אין קולם נשמע.
וקולם בודאי שלא יישמע עת מרעים בקול עצום רמקול השטנה המפצל את העם והמציג את בעלי התורה כמאיימים על התרבות. עלינו לסכור את האפשרות שיש בידי אלה לשטוף את מוחותינו – ולא על ידי כפיה, כדרכם, אלא בדיוק להיפך: על ידי מניעת האפשרות שיכפו אותנו. במקום לתת לאנשים לומר "כפיה דתית" עלינו להזכיר כי מה שיש באמת הוא "כפיית הדתיים" וכי ה"דתיים" – שאותם מעוניינים לפיד ושריד לכפות – הם הסמל שלנו לחופש אמיתי דווקא בשל היותם רחוקים ממקורות ההשחתה הציבוריים.
נסיונות חדירתם של חרדים למרכזי הכוח וההשפעה בשנים האחרונות הביאו עליהם האשמות רבות בשחיתות, אך גם אם לחלק מהן יש רגליים אין הדבר מעלה או מוריד את העובדות שאליהן התייחסנו לגבי האובייקטיביות שבידע היהודי. אך גם אם הושחת חלק מבני ה"מגזר" – מה שמהווה הוכחה נוספת לסכנה שבהוצאת החרדים מהישיבות ו"קירובם לנאורות" כדברי חברי "שינוי" - עלינו לפתור את הבעיה באמצעות פגיעה במשחיתים ולא במושחתים, בפעילים ולא בסבילים, בפוגעים ולא בנפגעים. בכל פעם שהשמאלני מציג לפנינו כשל שחיתות של חובש כפה המאייש עמדה שלטונית, שומה עלינו להזכיר לו כי הוא, השמאלני, בנה את ממסד השחיתות והוא, השמאלני, אחראי לקיומה של חברה מושחתת עד כדי כך כל שלא רק שלא ניתן לחיות בה מבלי לתת יד לשחיתות אלא שאין אדם ישר יכול לדעת מתי השיגה אותו השחיתות – וזה דבר גרוע בהרבה.
מבחינה זו, הבה נשאל את עצמנו: מה גרוע יותר – מצב חברתי שבו ברור לכל מי הישר ומי המושחת? או מצב שבו מתדרדרים הכל לשחיתות בשל מערכת שטיפת-מוח שהופכת את הטובים ביותר לשותפיה של שחיתות מבלי דעת ועד שזה כבר מאוחר מדי מלתקן אותה?
בענין זה אין דוגמה חמורה יותר להתדרדרות בנושאי הזכויות והחופש מאי ההבנה שקיימת אצל חובשי הכיפות הסרוגות לגבי חובשי הכיפות השחורות. בענין זה, דווקא הראשונים, אשר פעמים רבות מאשימים את האחרונים בשחיתות פוליטית ופעמים רבות רואים את עובדת התבדלותם מענין השירות הצבאי כאות אשמה ברור, אינם תופשים כי הם הם היו הסמן הראשי לשותפות עם ממשל פושע, עם ממסד כפייתי – והם אלה אשר עד היום מעניקים לכפיה, באמצעותו, את התמיכה הרחבה ביותר.
אין כמעט חילוני אשר מצהיר, כמו בעלי הכיפות הסרוגות, על נאמנות כמעט עיוורת ל"ממלכתיות" בשם ה"אחדות" – והם, הנקטלים על מזבח חידוש המדינה בידי מערכת בוגדנית, אינם מעיזים לבקר אותה מחשש אימי ה"מה יגידו" ומבלי משים הם מוכנים להשליך מאחורי גבם את ערכי הצדק והחירות היסודיים של זכויות האדם היחיד, שעליהם נלחמת תורת אבותיהם מזה אלפי שנה. מכיוון שלהבדיל מאנשי השמאל והאנטישמיות המוצהרים אין ספק בתומת כוונותיהם, אין לנו אלא להצטער על כך שהם מפנים, לעתים, יותר חצים שליליים כלפי אחיהם השומרים את דרורם ואת זכותם מאשר כלפי אלה מאחיהם אשר מבזים את העם היהודי כולו ופוגעים בזכויותיו בכל אתר באמצעות כפיה שלטונית.
אנשי האמת והצדק שואפים להחזיר עטרה ליושנה במובנים רבים: הם רוצים לחזור לערכי היסוד, לאמיתות המוצקות הנמצאות בטבע הדברים, לחשוף את הטמון בפוטנציאל האנושי ולחדש את ימינו כמקדם. אלה המתנגדים לכך הם אנשי המהפכה הסוציאליסטית, אשר החדש, מחריד ככל שיהיה, נראה להם כעולה על הישן. אלה האחרונים משועבדים, מתוך תפישת אלילות גמורה, לאליל ה"חדש" ומכריזים על "עולם חדש" חדשים לבקרים. הם, החפצים ב"שינוי" מתוך שנאה ברורה של היש והנחת יסוד שקיומו הוא שלילי, עולים לאנושות במהפכות בנות מאות מליוני קרבנות מזה מאה שנה לפחות. ברוח זו קיימת בישראל תנועה שקוראת לעצמה "שינוי", המצהירה על שנאה לקיים – על רצונה להפוך דברים למה שאינם – וכפי שזה קורה בפועל, גם על איבתה למה שהיה, בצורת התנגדות לערכי היהדות.
אך היהדות, שמכירה בכך שמה שהיה הוא שיהיה, במובן העמוק והיסודי של הטוב בעולמו של הבורא, של חכמה וידע שקיימים עימנו והולכים עמנו לשרתנו במשך מרבית הזמן והדרך, גורסת, בניגוד לשינוי, "תיקון". משמעו של "תיקון עולם" היא הערכת היש כטעון פעולה לשיפור, על יסוד ידע רב שנצטבר והועבר במשך דורות רבים, ולא נסיון נאיבי לדחייתו, משל רצינו להוציא את העולם מתוך העולם...
מתוך התבוננות אובייקטיבית באנשי הדת הלומדים בישיבות, אנו מכירים בכך שאין הם גורמים בכך נזק לאיש, ושהאשמתם בפגיעה חברתית היא עוול מחריד שכל השותף לו נמצא שותף לליל לפידים רוחני שבו יישרפו ישיבות ובתי-כנסיות, וכמנהג פריצי אירופה עד לפני זמן לא רב, ייחטפו ילדים יהודיים לשרת בצבא ולהמיר את דתם. אם לא יידע עם ישראל לזהות את לפיד הכפיה, המבעיר בו כל חלקה טובה, גם שריד לא יישאר ממנו.