ידידות מפוצלת

ידידות מפוצלת

נאמנות מול בגידה

כשמדברים על ארה"ב נהוג לזכור באופן מסורתי את "ידידתנו הגדולה שמעבר לים", אך בכל פעם שבה חושבים על אמריקה ביחס לישראל כדאי – למען האמת והצדק - לזכור שמדובר במדינה שלא רק שאיננה ידידה מלאה של ישראל אלא שבחלק משמעותי ממדיניותה היא, בעצם, עוינת לאינטרס הישראלי. מה שמעורב בכך הוא מפתח נסתר-גלוי: הנצרות מול היהדות.

הביטוי "גלוי-נסתר" בהקשר זה משמעו נסתר לאחדים וגלוי לאחרים בו בזמן. דרך המפתח הזה ניתן להבין את נוסחת היחס המשלב בין ידידות לעוינות בגישת ארה"ב לישראל. ליתר דיוק, מדובר ביחס בין שתי גישות של נצרות ליהדות – הקתולית והפרוטסטנטית, שהראשונה עוינת את היהדות והשנייה אוהדת אותה, אשר מרכיבות שתיהן את הנצרות שביסוד האומה האמריקנית.

למעשה, ניתן ללמוד מיחס מפוצל זה גם את המדיניות הנוצרית הכללית כלפי העולם בכלל וכלפי העם היהודי בפרט, יחס דואלי של אהבה-שנאה, אשר מבלי להבינו לא ניתן להבין את העולם המערבי בכלל ואת היחס בין עולם זה לישראל.

מפתח להבנת התופעה יהיה בהבנת פיצול האישיות הקיים באופן יסודי בפילוסופיה של הנצרות ולא פחות מזה בפסיכולוגיה שלה. יתכן שדבר זה היה בתחילת הדרך ענין של איסטרטגיה מתוחכמת למטרות מדיניות אך בימינו, דורות רבים אחר כך, הדבר הוא כבר בגדר בעיה פסיכולוגית שהדביקה כבמגיפה חלק גדול מן העולם.

בהקשר הישראלי-יהודי הכה הדבר ברמות שונות וביניהן דברים שגרמו ליהדות ארה"ב להתכנס למעמדים שאינם מאפשרים לה לפעול בחופשיות מחשש שמא ייחשדו כבוגדניים. דבר זה בלט במיוחד במלחה"ע השניה, שבה, בלשון המעטה, לא מיהרו האמריקנים לפעול להצלת יהודי אירופה מציפרני הנאצים ולמעשה גם דאגו למנוע מהיהודים האמריקניים "לעשות גלים" בנושא (אם כי בענין אחרון זה לא ברור אם לא היתה הבגידה שהתחוללה בשורות העם היהודי גדולה יותר). דבר זה נמשך, למעשה, עד ימינו בפרשת יונתן פולארד, שבאמצעותה נמדדת עד היום נאמנותם של יהודי אמריקה לבית הלבן.

בהקשר זה, נכון שהנושא הוא נאמנות מול בגידה, אך לא בהכרח בדרך שבה חושבים על כך רוב היהודים/ישראלים, כי לא מדובר בשאלה עד כמה היהודים נאמנים לארה"ב אלא להיפך: כדאי לזכור כי מה שהביא את פולארד למעשהו היה בגידתה של אמריקה בישראל – ומה שהשאיר אותו בכלא האמריקני עד היום הוא לא פחות מכך בגידתה של ישראל בפולארד.

נתונים נוספים