אנטישמיות ב
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 972
אנטישמיות (ב)
היהודי שיילוק ועקרון הרווח
מאז ומתמיד שימש כאחד מטיעוניה המרכזיים של האנטישמיות נגד היהודים הקשר בין היהדות לכסף. דבר זה מוביל גם בשנאת ישראל החדשה; בין חלק מהסיבות לפריצת גל האנטישמיות האחרון בתקשורת העולמית, ניתן למצוא גם אירועים כמו פרשת מיידוף, איש הכספים היהודי שגרם לאבדנם של עשרות מיליארדי דולרים. "זאת פלטפורמה קלאסית לצמיחת אנטישמיות", אומר אייב פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה בארה"ב ומרחיק את עדותו למאות שנים אחורה: "ה'קשר', כביכול, בין יהודים לכסף מוטמע עמוקות אצל הרבה אנשים. שיילוק, הסוחר המלווה בריבית מוונציה, שכתב שקספיר כבר במאה ה-16, לא צמח סתם כך. מי שולט על הכסף? היהודים."
דרך התיאוריות האנטישמיות המופצות בעולם מזה מאות שנים מתואר היהודי כשליט העולמי באמצעות שליטתו בהון. מה שמתואר ביצירות כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", שזוכה לפופולריות רבה בארצות ערב, משתלב בסכסוך העכשווי עם הפלסטינים. בעיצומה של המלחמה בעזה שואלים שונאי ישראל: "מי שולט בפלסטינים ללא מצרים?" "היהודים." "מי לא בא על עונשו?" "היהודים". "מדוע?" "כי הם שולטים גם על הפוליטיקאים בארה"ב". זהו, למעשה, הקשר המכונה בימינו בציבור הקשר "בין הון לשלטון", שהאנטישמיים מאשימים באמצעותו את היהודים מזה דורות.
אפילו בארה"ב, אנחנו רואים, למשל, איך מחלחלת לחשיבה הפוליטית באמצעות התקשורת התפישה שארה"ב נוקטת מדיניות חד-צדדית לטובת ישראל. אומר פוקסמן: "עכשיו זה בון טון בוושינגטון לדבר על הצורך לנקוט מדיניות 'הוגנת' במזה"ת. ואני שואל: מדוע שארה"ב לא תנקוט מדיניות חד צדדית לטובת ידידתה ובעלת בריתה האסטרטגית?"
יש, אולי, בדברים אלה מפתח להבנת חלק מרכזי באנטישמיות; המשפט האחרון, המבטא גישה שרואה העדפה כלפי ידיד כחיובית מבטא, אולי, את העקרון שהאנטישמיות רואה כמה שעושה את היהדות לשלילית באופן המובהק ביותר: עקרון הרווח.
עקרון הרווח, במיוחד כאשר השואפים אליו הם בני אדם פרטיים, היווה תמיד את הבד האדום שאליו כוונו תמיד קרני השור החברתיות באירופה. במיוחד בעולם המערבי, שבו הטיפה הכנסייה הנוצרית תמיד להסתפקות במועט ולראיית בעלי ההון כגורמים שליליים מבחינה מוסרית, נתפש הרצון ברווחים כשלילי אלא אם כן מדובר בממשלות, דתות או ארגונים אחרים שפועלים לטובת הציבור. יתכן שהיהדות, שבמשך מאות בשנים לא היתה מקושרת לשטח ארץ מסוים ולכן גם לא למחויבות חברתית, נצטיירה בחלק מהתודעה הציבורית כתרבות של יחידים שואפי רווח ולפיכך כגורם שמזיק לכלל האנושי.
אם נכון הדבר והשנאה נגד היהודים מבוססת על ראיית היהדות כשלילית בשל היות היהודים פועלים על יסוד עקרון הרווח, מדובר קודם כל בכשל הגיוני; כשל זה מייצג קושי בהבנת הרווח כדרך הקיום של העולם; העולם מתבסס, לצורך עצם קיומו, על כך שכל צורת חיים הקיימת בו פועלת כדי להשיג את הערכים אותם דורש טבעה. בהתאמה לכך, השאיפה האנושית לרווחים אינה אלא מקרה פרטי של עקרון טבעי כללי זה. היא מבטאת את המשיכה הטבעית של האדם לערכים ומכך ערכיותה היסודית.
לפיכך, הצגת השאיפה האנושית לרווחים כמה שנמצא בניגוד לערכים מוסריים מסתבך בסתירה, שכן ערכי המוסר מייצגים את הערכים הגבוהים ביותר שלהם זקוק האדם לצורך קיומו. אך דחייתה המוסרית של בקשת הרווח מאפשרת להציג כל גורם אנושי המבקש רווח לעצמו כשלילי מבחינה מוסרית – אלא אם כן, כאמור לעיל, מדובר בגוף המייצג את הכלל החברתי. מכך, למעשה, נובע גם הרעיון המוטעה, הנפוץ כל כך בעולם, הרואה את פעולת היחיד למען עצמו כלא מוסרית ואילו את הפעולה למען הכלל כמוסרית. ברוח זו רואה האנטישמיות גם את היהודי, כמי שמבקש רווחים למען עצמו.
בנוסף לכך, על רקע היות קיומו של המין האנושי מבוסס בחלקו היסודי על עבודת האדמה, יש לעובדת מניעת היהודי מלעסוק בעבודה זו לאורך גלותו הארוכה לא רק משום הצרת תחומי העיסוק שלו אלא גם אכיפתו לפעולת השגת רווחים בעיקר בתחומים כמו מסחר. דבר זה, שגרם לקישורו של היהודי, בתודעה התרבותית הכללית, למושג הממון, התחבר ממילא גם לעובדה שהעיסוק בממון הוקע בה כשלילי מבחינה מוסרית. לא מן הנמנע שזהו גם היסוד הערכי-רעיוני לראיית היהודי כשלילי על אף העובדה שחיזק את תחומי הרוח, הפרה את הכלכלה וחיזק את התרבות בכל מקום שבו התגורר.
רווחיות יכולה להיות חומרית או רוחנית, אך הצגת הרווח כשלילית מיקדה אותו במימד החומר ובכך התעלמה מכך שקיומו של העם היהודי בוסס על פעולה בתחומי הרוח. רווחיות רוחנית משמעה התפתחות ושגשוג גדולים יותר ואלה אכן ייצגו במשך דורות את פעילותו של העם היהודי. אם אכן מהווה הרווח את הסיבה לשנאת ישראל, יש להילחם בו קודם כל על ידי חשיפת היותו של עקרון הרווח לא רק כמהות לגיטימית אלא גם ככוח החיים המניע את האדם באשר הוא. בהקשר זה, הצעד הראשון שעל מתנגדי האנטישמיות לנקוט בו הוא הצגת השאיפה לרווח כשאיפה אנושית מוסרית מן המעלה הראשונה.
על הענקת האישור החיובי לרווחיות לכלול הסברה לגבי היותה של השגת רווחים חלק מהקשר פעולה כולל שבו מביא רווח אחד לרווחים רבים נוספים. בהתאמה לכך, בצד הצגתה של השאיפה לרווח כחיובית ביסודה יש לאשר את התנועה התרבותית היהודית כמהות אשר בפעולתה למען השגת רווחים הביאה תמיד גם רווחים לסביבתה. הדוגמה העכשווית האופיינית לעקרון זה היא הרווח שיש למדינות הגובלות עם מדינת ישראל – ואף לפלשתינים – משגשוגה של ישראל. למעשה, נראה שכל הסכסוך במזרח התיכון נפתח בכך שעם התישבותו המחודשת של העם היהודי בארצו החלה זו, בזכותו, לשגשג ולהפוך למוקד משיכה עבור כל בני האזור.
וכדאי, בהקשר זה, לקחת בחשבון את העובדה ששונאי ישראל יראו בכל רווח שיש למי שמקורב ליהדות משום נסיון של היהדות לשלוט בו. לכן אין בהצגת רווחיו העצמאיים של העם היהודי משום שחרורו מההאשמות שיש נגדו בתלותיותו או בניצולו אחרים אלא להיפך: בעיני אלה הרואים ברווחים משום מוסריות שלילית, מהווה דווקא עובדת הקמתה של היהדות תרבות עצמאית ומתקדמת מבחינה כלכלית וטכנולוגית עדות להיותה של זו נצלנית בהכרח. למעשה, לצורך הצגת מדינת ישראל כגורם טפילי בסביבתו מנצלים האנטישמיים טיעונים המשלבים את הוקעת היהודי הישנה על ידי הנצרות כמלווה ברבית עם הוקעתו החדשה כקולוניאליסט המנצל את משאבי הפרולטריון הערבי. במונחים של תרבות המערב נדרש היהודי להפסיק להכחיש לראותו כשיילוק אלא להתחיל לראות את שיילוק כפי שהוא – אדם חיובי, חיוני וחף מפשע, אשר נושא זמן רב בעונש לא צודק.