האנטישמיות כאידיאולוגיה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1195
האנטישמיות כאידיאולוגיה (*)
בימים אלה, שבהם מציין העולם 60 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, אין ספק שרבים הם אלה המתנגדים לאנטישמיות. אך אין מנוס מהכרה בעובדה שרבים אחרים הם אנטישמיים גם בימינו, 60 שנה אחרי – ואם היה בידם לעשות זאת, הם היו מקימים את אוושויץ מחדש. עד כמה שזה עלול לעורר התנגדות אצל הקוראים, שומה על אלה המתנגדים לאנטישמיות לזהות, לצורך מלחמה בה, את העובדה שביסוד האנטישמיות עומדת אידיאולוגיה שהיא ביטוי (מוטעה ומעוות, אמנם) של ערך נאצל: השאיפה האנושית לצדק.
אי זיהויה השכלתני של אידיאולוגיה זו הביא לחיותה הרבה, לגדילת השפעתה במשך מאות שנים ולהפיכתה, באמצעים רגשיים מתוכננים, למכנה משותף המקיף רבים בעולם.
זהו המכנה המשותף אותו זיהו הנאצים ובו השתמשו הם ועוזריהם ברחבי העולם.
עובדה היא שכאשר משמידים יהודים, רבים מאד מתייחסים לכך באדישות, בשתיקה ולמעשה בהסכמה. זה גם ברור לכל שהשואה לא היתה מתאפשרת אם לא היו הנאצים מוצאים לה הסכמה כללית ומשתפי פעולה בכל הארצות שבהן שלטו (ולא רק – היו ארגונים נאציים גם באנגליה, ארה"ב ואף בארץ ישראל).
ואיך הצליחו הנאצים למצוא משתפי פעולה כה רבים (ולעתים ממש בשדרות השלטונות המקומיים) בכל הארצות שאליהן הגיעו? במקרים רבים, היתה אחת הדרכים זיהויים של הנאצים רובד של שנאה משותפת ליהודים – אנטישמיות - אשר עליה בנו חלק גדול מתכניותיהם. באמצעות השמדת היהודים, אשר עליה הושגה הסכמה רחבה בין עמים שונים, ממש כאילו היה מדובר בערך אנושי חוצה גבולות, הם יצרו שיתופי פעולה שנגעו גם להיבטים אחרים של הקיום האנושי. במובן זה, היתה האנטישמיות מעין מכנה משותף שאיפשר לנאצים לערוך בריתות ולהשיג שיתוף פעולה עצום בכל העולם.
ואכן, מצאו הנאצים אנטישמיות רבה לא רק בין נוצרים אלא גם בין מוסלמים ולמעשה כמעט בכל מקום שבו התקיימו קהילות יהודיות. וכאשר נסתיימה המלחמה הגדולה לא תמה האנטישמיות; היא רק ירדה למחתרת וסתמה את פיה לפרק זמן מסויים. כי האנטישמיות לא נוצחה. לא באמת. חלק גדול ממיישמיה חוסלו, אמנם, אך מובילי האנטישמיות – ובראשם הנצרות העולמית – עדיין בינינו.
וגם הם לא ינוצחו אם יחוסלו מבחינה פיזית, כי האנטישמיות היא, ביסודה, רוחנית. אין לנצח מהות רוחנית במימד הפיזי ובאמצעים חמריים; כדי לנצח את האנטישמיות יש לנצח את האידיאולוגיה שלה, הרעיונות שביסודה.
לאחרונה שמעתי במשדר רדיו את המנחה שואל: "איך אנשים הם כל כך שונאי יהודים בלי הסבר?" ומשיב בקביעה: "זו חידה שאין לה פתרון." אמירות אלה, המבטאות את עמדת מתנגדיה המודרניים של האנטישמיות, הן דוגמאות לאזלת השכל והמוסר של מתנגדי האנטישמיות; לא רק שהן פוסקות שלשנאה "אין הסבר" ו"אין פתרון" (ואז מהווה הדבר תירוץ להתנערות מאחריות אינטלקטואלית) אלא שהן אחראיות להמשך גדילתה של מפלצת האנטישמיות כי זו מתעודדת מכך שאין לה התנגדות; היא מסיקה מחוסר התנגדות, במידה רבה של לגיטימיות לוגית, כי היא ...צודקת.
(*) מוקדש לניצולי השואה שעדיין מותקפים היום על יהדותם על-ידי גורמים עוינים בארץ ובעולם
אף כי האנטישמיות מתבטאת לעתים קרובות בצורה רגשית – בשנאה – היא איננה מהות רגשית ביסודה. במלים אחרות: גם רגש מהווה תגובה לידיעה, למחשבה, לרעיון. ביסוד האנטישמיות רעיון, תפישה, פילוסופיה – ובאלה יש להילחם באמצעות רעיונות, תפישות ופילוסופיה מנוגדים.
מתנגדיה של האנטישמיות מאז השואה ראו את האנטישמיות כרגש ואת הרגשות כמנותקים מהשכל ואף, לעתים, מנוגדים לו. אך רגשות אינם מנותקים מהשקפות – הם מהווים תגובות להם: הרגש משלים תפישה ומבטא אותה. רגשות השנאה המבוטאים על ידי האנטישמיים הם תוצאת הטפה הסטורית, מרוכזת, נגד היהודים. להטפה זו היתה תכלית להשיג מצב רגשני והיא, אכן, נעשתה באמצעות כלים רגשיים ובראשם אמנות: מסיפורי כתבי הקודש הנוצריים ועד להטפות המסגדים המוסלמיים יש קו ברור אחד, של סיפור המעשים הרעים שמבצעים היהודים. מה שבתחילתו ויסודו הוא התנגדות לרעיון היהודי הוא, בסופו של דבר, התקפה רגשנית על בני העם היהודי.
במלחמה עליך לפגוש את אויבך על אותו מישור, בנשק שיוכל להתעמת עם הנשק שלו – ובהתאם לכך, יש להילחם ברעיונות באמצעות רעיונות נגד. לכן, שומה על הלוחמים באנטישמיות לתקוף את הטיעונים העומדים ביסודה, מאותה סיבה ואותו הגיון שקובע שעל המתנגדים לגישה מסויימת לתקוף את האידיאולוגיה שביסודה.
מהם הרעיונות שביסוד האנטישמיות? בתמצית: א. שהיהודי הוא היסוד האנושי החולה שבאנושות. ב. שהוא מייצג את הרוע במציאות. ג. שהשמדתו תקדם את האנושות.
אידיאולוגיה זו מציבה את האנטישמיות המעשית על בסיס מוסרני, ואכן: בלי קשר לעובדה שרבים מאלה שעסקו בהשמדת יהודים היו מעורבים בה רגשית ומימשו פוטנציאלים של רוע, שנאה וסדיזם, היו, כנראה, רבים לא פחות שראו בהשמדת היהודים חיסול של הרוע במציאות ולפיכך פעולה מוסרית שתותיר את העולם נקי יותר, בריא יותר וטוב יותר.
בהשקפה מסוג זה אינך יכול להילחם על ידי סתימת פיות או על ידי חיסול אלה המחזיקים בה. יתרה מכך: זהו בדיוק מעשה החיסול שנעשה בשואה: חיסול אלה המחזיקים בערכים שלהם אתה מתנגד (במקרה המסויים: היהודים).
מלחמה נגד רעיון איננה מלחמה נגד זה שמחזיק בו. מלחמה מסוג זה גם איננה יכולה להצליח; אם אינך מנצח רעיון ברעיון נגדי, הוא יופיע גם אם השמדת את כל מי שמחזיק בו. לראייה לכך ניתן להשתמש בעובדה שהאנטישמיות לא חוסלה, שהנאציזם מרים ראש מחדש – ושמדינות העבדים המודרניות רק הפכו למתוחכמות יותר מאז משטרי העריצות הגסים של הנאציזם, הפשיזם והקומוניזם. עובדה אחרונה מחרידה זו היא תוצר ישיר של היעדר מאבק ראוי בעריצות הריכוזית.
כל אלה חיים עדיין עימנו – מסוכנים יותר מתמיד – רק מכיוון שהאנושות לא השכילה לתת להם תשובה במלחמה רעיונית ראויה.
האנטישמיות היא זרועה המבצעת של אידיאולוגיה אנטי-יהודית. האלימות הפיזית, הבאה לידי ביטוי בבריונאיות ובסופו של דבר במלחמת חרמה נגד היהודי באשר הוא, איננה תחילתו של דבר אלא סופו. האנטישמיות מרימה שוב את ראשה כי היא לא הושמדה, והיא לא הושמדה כי היא לא הובנה ולא הוגדרה כהלכה; אם אין לך הגדרה נכונה של חיידקי מחלה אתה לא תוכל לבנות את הנוגדן הראוי לה.
עד היום היתה ההתנגדות לאנטישמיות רגשית בעיקר, והציבה פחד מול השנאה. הביטויים הקלאסיים של פחד, פאניקה והפעלת כוח נגדית, לא הוכיחו עצמם כיעילים (אפילו לצורך התנגדות פיזית, אין בהם די אל מול מחנה אוייב שמספר חייליו גדול יותר).
הטעות שביסוד איסטרטגיית ההתנגדות לאנטישמיות, כפי שהיא מנוסחת על ידי המתנגדים, מסתכמת באמירה: "אני, היהודי, זה לא מה שאתה חושבים : אני אדם ככל האדם ועם ככל העמים. אני נורמלי; אין מה לחשוש ממני."
עד היום זה לא עבד – כי זה איננו נכון. כי האמת היא שהעם היהודי כן מיוחד. לא זו בלבד: ייחודיותו נובעת מכך שהוא המוסרי מבין העמים, בתוקף תורת המוסר שלו. ככזה, מהווים היהדות והעם היהודי מושא קבע להתקפה מצד כוח לא-מוסרי שחושש לקיומו שלו ולכן רואה בו איום. איום זה הוא מציאותי לגמרי: המוסרי מאיים, בעצם קיומו, על הלא-מוסרי. בהתאם לכך, מהווה היהדות איום על אי המוסריות העולמית. לפיכך, האמירה הנגדית של העם היהודי צריכה להיות הפוכה מזו שלעיל: "היהודים אינם ככל העמים; הם באמת מיוחדים במינם, יוצאים מן הכלל והם, אכן, בעלי השפעה כבירה על התרבות האנושית. אלא שהשפעתם על התרבות איננה שלילית אלא חיובית!"
בעימות בין הרעיונות שביסוד האנטישמיות לבין רעיונות היהדות, היהדות היא הצודקת: היהדות מייצגת ערכים נאצלים, כאלה שעשויים להביא לאנושות את פתרון בעיותיה ומימוש הפוטנציאל העצום הקיים בה. דרך היהדות היא הדרך להצלת העולם.
זהו, למעשה הפתרון לבעיית האנטישמיות והדרך הנכונה להילחם בה: המלחמה נגד האנטישמיות תנצח כאשר יוצגו כלפי העולם צדקת היהדות ומעלותיה. את המעלות האלה יש לנסח כאידיאולוגיה ברורה ולהציגה קבל עם ועולם כאידיאולוגיה נכונה, בריאה ומועילה. על היהדות לנטוש את איסטרטגיית ה"נורמליות" ולנסות להפסיק להיות בולטת: ייחודיותה איננה ניתנת עוד להסתרה (ולמעשה מעולם לא איפשרה זאת). על היהדות לדבר בקול ברור ולהציג את עקרונות המוסר שלה, בגאווה, כעקרונות המוסר האובייקטיביים, הכלל-עולמיים, היחידים, אשר זה שאינו משתמש בהם – וקל וחומר זה שיוצא נגדם – איננו מוסרי.
ולסיום, חשוב לציין כי אין בידיעת האידיאולוגיה האנטישמית כדי לפטור מאחריות ו/או מעונש את מבצעי הפשעים נגד העם היהודי – אך, מאידך, ללא ידיעה כזו לא ניתן להילחם כראוי באנטישמיות; האידיאולוגיה האנטישמית, כמו כל הגורמים הפוליטיים השליליים בהסטוריה, משתמשת במתווכים שהם, לרוב, קרבנות עלובים: אנשים שדווקא תפישת הצדק האנושית היסודית שלהם מביאה לניצולם בידי מנהיגים ציניים נסתרים (אלה האחרונים, אגב, נחשפים כאשר הם יכולים לסייע לנטבחים ואינם עושים דבר בנושא).
בעולם שבו מתנהל מאבק יסודי בין יצרנים לבוזזים, מוצגת היהדות היצרנית כבוזזת – על ידי הבוזזים עצמם; אלה, שהסיתו להאמין בכך, במשך אלפי שנים, המונים מוסתים, השתמשו לצרכיהם, בין היתר, בחייל הגרמני של מלחה"ע השניה ובמתאבד המתפוצץ של ימינו. רק עדות עצמית אידיאולוגית איתנה, שתציג היהדות בבית המשפט של ההסטוריה, תחשוף את הפושע האמיתי שמאחורי האנטישמיות ותביא לחיסולה הסופי.