מקורות האנטישמיות המעשית

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1210

 

מקורות האנטישמיות המעשית

מהמיתוס הנוצרי ועד לפוגרומים החדשים ביהודי

עם עליית מכחישי השואה, שובם של הניאו-נאצים, הריסת המצבות על קברים יהודיים והמשך חילול קברים בחלקות יהודיות ברחבי העולם (לאחרונה בצרפת וניו זילנד) מתפלאים רבים שוב על קיומה של האנטישמיות; "מהיכן צמחה כאן האנטישמיות?" הם שואלים בכל אתר. אך חלק גדול מתמהון זה הוא מעושה לגמרי, כי רבים רבים הם היודעים בדיוק מהם מקורות האנטישמיות ויותר מזה: הם גם יודעים מהי נוסחת ההפעלה של הרעיון האנטישמי, כלומר מהו המביא את הרעיון האנטישמי המופשט לידי מעשה.

שני חלקים לאנטישמיות: רעיוני ומעשי. פעם, לחלק הרעיוני והמעשי היתה אחראית הנצרות. היום, לחלק המעשי שלה (שלרוב איננו מוצג ככזה), אחראי השמאל.

את המקור הרעיוני התמידי של האנטישמיות ניתן למצוא בכל כנסיה נוצרית, בספר "הברית-החדשה", שבו מגוללים לפני הקורא את רשעותו-לכאורה של העם היהודי, הכופר בבשורה הנוצרית. הרשע שביסוד עם ישראל, המתואר בפירוט רב, מגיע לשיאו בפעולתם של היהודים למען השמדתו של ישו, שהוא (עפ"י הנצרות) התגלמות הטוב עלי אדמות.

סיפור "הברית החדשה" הוא כתב ההשמצה היסודי ביותר והחזק ביותר הקיים בעולם נגד העם היהודי, והוא כולל בתוכו את כל ערכי היסוד של האנטישמיות. הקשר בין אנטישמיות לנצרות, במיוחד כפי שהוא בא לידי ביטוי ביצירה זו, איננו יכול להיות מקרי; הוא כל כך מתוכנן, שניתן למצוא בו את כל הטיעונים המרכזיים שבהם מחזיקה האנטישמיות, כשהיא מצהירה על יחסה ליהודים, כלומר: היהודים המוצגים בה כשהם מאופיינים בדיוק באותן תכונות שבהן האשימה האנטישמיות את היהודים מאז ומתמיד ובראשם תאוות הבצע.

מקומם של היהודים בספר "הברית החדשה" איננו כזה שניתן לנתק אותו מגוף הסיפור הנוצרי על קורותיו של ישו, או להציגו כסיפור צדדי ולא בעל חשיבות בנצרות. כפי שניתן ללמוד מעצם כותרת הספר, ה"ברית החדשה" היא אנטי-תיזה ל"ישנה" (כלומר לתנ"ך, כלומר לעקרונות היהדות וערכיה), היהודים מוצגים בספר ה"ברית החדשה" כגורם הראשי המתנגד לישו ולתורתו וכמי שהביא למותו. היהודים (ולידיעת הקורא, הם מוזכרים בספר כ"יהודים") מוצגים כאנשי דת "חשוכים" ואלימים המתנגדים ל"רעיונות החדשים" (של ישו), כרודפי בצע המייצגים שחיתות חמרנית – ומה שהוא, אולי, המכריע מכל, ככאלה שמבצעים את זממם במסתור, מאחורי הקלעים, ובדרך שבה אחרים הם המבצעים עבורם את ה"עבודה המלוכלכת" (כמו העובדה שהרומאים צולבים את ישו לאחר לחצים פוליטיים מצד כהני הדת היהודיים) (*).

תכונות אלה הן הנמצאות ביסודה של האנטישמיות.

(*) יצירות אמנותיות המבוססות על הברית החדשה מציגות, פעמים רבות, את פעולתם של הרומאים, כפעולת מריונטות בידי הפוליטיקה היהודית, ולעתים ככאלה שלא חפצו במותו של ישו אלא נכפו על ידי הלחצים שהופעלו עליהם מצד כהני הדת היהודיים.

מה שמביא את הרעיונות הללו לידי מעשה בימינו, מה שמעניק לערכים האנטישמיים המופשטים שביסוד הנצרות את האקטואליה ואת האקטואליזציה היא האידיאולוגיה השמאלנית.

היום במיוחד, השמאל הוא הגורם האחראי לחלק המעשי של האנטישמיות. לצורך מאמר זה יוגדר השמאל, או האידיאולוגיה השמאלנית, ככל מגמה פוליטית התומכת בסוציאליזם.

לצורך מטרותיו מפעיל השמאל את האנטישמיות ברובד מעשי כשהוא מסתייע בעיקר במיתוס הנוצרי:

הנצרות, כמו דתות רבות, פועלת באמצעות מיתוס. לצורך תכליתה ההסטורית (והמוצהרת) של הרחבת שורותיה היא מעבירה את מסריה באמצעות הרגש האמנותי הנוצר, כאמור לעיל) על ידי הסיפור הישועי.

העברת מסר באמצעים אסתטיים בלבד הם הצורה הנמוכה של תקשורת בין-אנושית, והתלכיד נצרות-שמאל מנצל עובדה זו לצורך הסתה של חלקי האנושות הכלולים בשורותיה כנגד כל מה שעפ"י תפישתו מנוגד לו מבחינה רעיונית (*).

המיתוס הישועי פועל כנוסחה אסתטית, שלתוכה מוזמן כל דור ליצוק את הערכים המסויימים של זמנו ומקומו. רעיונות השמאל, המתמצים בכך שהקפיטליסט מנצל את הפרולטאר, הם גרסה עדכנית של הרעיון הנוצרי היסודי שבו הישועי/ם מנוצלים על ידי היהודי/ם. המרכסיזם פיתח את רעיון אי הצדק לכאורה המובנה בקפיטליזם בהציגו את הקפיטליזם כניצול קבוע של ה"עניים" על ידי ה"עשירים". בכך, התאים את עצמו לתקופת ההשכלה שבה נוצרה דרישה לביאור פילוסופי של תיזה נתונה. מרכס (בעקבות הגל) הוא שהתנדב לתת לבוש חדש, פילוסופי מדעי אובייקטיבי (כביכול), לטענה האנטי יהודית המסורתית על היהודי המנצל את הנוצרי לצורך רדיפת הבצע שלו לאורך הדורות.

כך, בעקבות העבודות הפילוסופיות החדשות יחסית של הסוציאליזם הפך השמאל הפוליטי לנושא דברה הפוליטי של הנצרות העתיקה. כדאי לשים לב לכך שהעובדה שהשמאל מתמקד מושגית בקפיטליסטים ולא ביהודים איננה משנה את העובדה שלגבי הציבור העולמי, שרובו – במיוחד במדינות העולם השלישי – איננו משכיל, היהודי (כמו ה"עשיר") הוא ביטויו האנושי המסויים של הרוע בעולמנו. היום, כמובן, היהודי הוא גם הישראלי.

זהו היסוד הרעיוני-אתי לשיתוף הפעולה בין הגורמים הדתיים, הפילוסופיים והפוליטיים שבתרבות זמננו; כל יחיד אנושי מוזמן למצוא את עצמו בצד ה"מנוצל" בהתאם להשקפתו הפרטית, בין אם תהיה זו דתית, פילוסופית או פוליטית. בהקשר זה פועלת נוסחה אתית פשוטה, המציגה באופן שקרי את "המנוצלים, המקופחים והנבזזים" על ידי קשר רעיוני-רגשי בין יסוריו של ישוע שעל הצלב לבין נציגי הפרולטריון העולמי של ימינו.

(*) רוב בני האדם אינם מחזיקים בכלים אינטלקטואליים המאפשרים לנתח מיתוס ולהתמודד עימו מבחינה רעיונית. עובדה זו מנוצלת לאורך דורות על ידי כותבי ספר ה"ברית החדשה" וממשיכי דרכם, אבות הכנסיה הנוצרית. בהקשר זה, יש להעיר כי זהו גם אחד מתפקידיה הראשיים (ומגורמי הנזק התרבותי הגדול ביותר) של האידיאולוגיה האסתטית המקפידה (במיוחד במאה האחרונה) להפריד בין האמנות לשכל, בטענה שיש ניגוד מובנה בין יצירה אמנותית ליכולת הניתוח וההבנה השכליים של האמנות.

זהו, בתמצית, העקרון שביסוד הברית בין הנצרות לשמאל; זו מופנית קודם כל נגד היהדות ובאמצעותה נגד כל מה שהיא מייצגת, בהתאם לתפישתו של היחיד המעורב; כך, הנצרות עוסקת בהסתת העולם נגד היהדות ברמה הדתית והשמאל, במקביל, מסייע לה ברמה הפוליטית. מטבע הדברים, ייתפש השמאלן הישראלי יותר להסתה הרעיונית מאשר לדתית.

בהסתמכו על עובדה זו, מפעיל השמאל, פעמים רבות בציניות ברורה, את הרעיונות האנטישמיים מבלי לקרוא להם בשמם זה; על יסוד הרעיון הנוצרי / סוציאליסטי, מסית השמאל אידיאולוגית נגד מושאי התנגדותו, ובמיוחד נגד המאפיין המשולש קפיטליזם/עושר/יהדות. על אף שההוגה השמאלני (בעולם או בישראל) איננו רואה ביציאתו נגד היהדות (או ישראל) אנטישמיות – ואף על פי שלרוב הוא משוכנע כי טענותיו אינן אלא טענות לצדק (שלו הוא קורא, בד"כ "צדק חברתי") - הקהל הרחב (במיוחד הנוצרי) עושה לבדו את הקשר בין הטיעון הסוציאליסטי לנוצרי על יסוד רגשני(*).

זוהי, למעשה, נוסחת הפוגרום, האירוע הרגשני שבו יוצאים המונים לכלות את זעמם במי שעפ"י השקפתם אחראי למצוקת חייהם(**). נוסחה זו, דרך זו ל"שחרור לחצים" מבחינה פוליטית, מופעלת רבות בעולם של היום ומהווה את היסוד לחלק גדול ממלחמות זמננו. המאפיין את הפוגרום הוא תמצית קטנה מאד של טיעון וכמות גדולה של חומר נפץ רגשי, המורכב מלחצים פסיכולוגיים הגדלים בתרבות נתונה. מבחינה זו מהווה התרבות היהודית, מזה מאות בשנים, את שסתום הלחצים הקבוע (ה"שעיר לעזעזאל") של תרבויות הנצרות והאיסלם; תרבויות אלה, בעצם הוייתן הדיקטטורית, מהוות דיכוי מתמיד של נתיניהן מבחינה חמרית – ויותר מכך מבחינה רוחנית. באמצעות הפגיעה מתמדת בזכויות האדם היסודיות של נתיניהן, הנצרות והאיסלם מהוות כורי לחץ נפשי אדיר, המייצר רגשנות רבה קודם כל בתחום השנאה הלא מבוססת. את זו הם מפנים בעיקר כלפי היהדות ה"מדכאת".

השמאל, שהמחזיקים בו מאמינים ב"עולם חדש אמיץ", מעניק, אמנם, לאנשיו מעטפת של שכלתנות פורמליסטית, אך, כפי שניתן לצפות בהתנהגותם, זוהי מעטפת דקה ביותר, המתמוטטת בחמש הדקות הראשונות של כל הפגנה שהוא עורך לטובת פוגרום הרסני-ברברי ברוח ימי הביניים; המשותף בין סטודנטים הנאבקים להוריד את שכר הלימוד, פועלי מפעלים הנאבקים לשמור את מקום עבודתם, אנשי מחאה השומרים על הלווייתנים למען דורות העתיד או מפגינים נגד מערכת השקעות כלל עולמית במסגרת מפגשי אומות, הוא תמיד: חוסר רציונליות, אלימות והרס רב.

פסיכולוגית, במונחים של "כאן ועכשיו", קיימת בתודעתו של כל מאמין בשמאל, התשוקה לחסל את "שלטון העושר" ו"להשיב" לעניים את "מה שגזלו מהם".

(*) רגשנות, בניגוד לרגש, כמוה כשנאת חינם (שנאה לא מבוססת) בניגוד לשנאת אמת: מדובר בקשר שאיננו מבוסס לוגית, המפנה את המערכת הרגשית של אדם לרגשות שקריים. בין אלה ניתן למצוא נאמנות ופטריוטיות לערכים שמזיקים ליחיד או, בהיפוך, שנאה נגד אלה שתורמים לחייך. המסאי איגסט העיר פעם, בהקשר ניתוח של הרגשנות ההמונית כי "ההמון הרעב, כשהוא מוסת, הורס דווקא את המאפיות".

(**) האיבה כלפי גורם חיצוני, האחראי כביכול למצוקת הקיום, היא, כפי שנלמד בתורת הפוליטיקה היסודית (ראה במיוחד את משנת מקיאוולי ו"1984" לג'ורג' אורוויל) תוצר יסוד של כל מערכת פוליטית עריצה, המעוניינת לשחרר את לחץ הדיכוי של נתיניה לנתיב רצוי יותר לשלטון המקומי.

הוא גם אינו רואה שום קשר בין עמדתו זו לגרסה המוסלמית העדכנית של הסיפור הישועי: היהודים של היום (ישראל) גורמים לרומאים של היום (ארה"ב) לצלוב את ישו של היום (הערבים). אם הוא איננו חושב על כך, היהודי תמה בכל פעם מחדש על מחנה הריכוז שאליו מכניסים אותו – ולא פחות מכך על כך שמכריו מן השכונה משתתפים בשמחה בחגיגת צליבתו...

נתונים נוספים