משמעות שנאת היהודי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 934
משמעות שנאת היהודי
על מקומו של השכל החי בעולמנו
בימים אלה – אך לא רק – מתרוצץ היהודי החילוני (במיוחד השמאלני) כעכבר במלכודת הפאניקה ומנסה לגלות בעצמו מגרעות שיצדיקו את שנאת אויבינו כלפינו. חובש הכיפה, לעומתו, כבר פתר את החידה; הפתרון, מבחינתו, הוא בעצם היותו יהודי, לאמור: "שונאים אותי בגלל שאני יהודי".
אך עבור החילוני זו איננה יכולה להיות תשובה מספקת. החילוני בד"כ איננו מבין כל כך מה זה להיות יהודי, ומשום כך גם אינו מזדהה תמיד עם יהדותו. רבים הם החילונים שאינם רואים עצמם יהודים כי הם סוברים שלהיות יהודי פירושו להסכים עם רעיונות מסויימים, שהם אינם מסכימים עימם. לכן, הם אינם יכולים להסכים לרעיון שהם נשנאים על מה שהם אינם.
מכיוון ששניהם – החילוני והדתי - תלויים זה בזה לצורך קיומם, כדאי לעשות מאמץ להבהרת הדברים:
היותו של אדם יהודי איננה הסכמית: היהודי נולד יהודי. הוא יהודי גם אם אינו רוצה בכך. זהו טבעו, והוא בא לידי ביטוי במאפיינים מסויימים שלו. היהודי נושא מאפיינים אלה גם אם הוא בועט במסורת ובערכים היהודיים המודעים של הדת היהודית או ההסטוריה היהודית.
היותו של היהודי יהודי היא מטפיסית. אין היא תלויה בבחירה שלו אלא בזהותו היסודית. כאדם, חופש הבחירה של היהודי יכול לעסוק בתשובה על השאלה: איזה סוג יהודי להיות? אך לא בשאלה: האם להיות יהודי?
בחלוקה מסויימת ניתן לראות את האנושות כמורכבת מיהודים ולא יהודים. בחלוקה אחרת, למודעים לחלוקה זו וללא מודעים לה. אלה שאינם מודעים לחלוקה בין יהודים ולא יהודים יכולים להיות יהודים או לא יהודים וכך גם לגבי אלה שמודעים לחלוקה.
לכן, במציאות, נוצר פעמים רבות המצב שבו לא יהודים אשר מודעים ליהדותם של אלה מבין היהודים אשר מתכחשים לה. מצב זה בולט במיוחד בתקופות שבהן רדיפת היהדות היא גלויה, כמו בתקופת הנאצים, אשר רדפו כל מי שהוא יהודי, ואף את אלה מבין היהודים אשר לא הכירו בהיותם יהודים.
הרעיונאיים הנאציים תפשו את היהדות כגזע, במסגרת גישתם הגזענית המדעית, אשר היוותה פיתוח של רעיונות מהאסכולה הדרוויניסטית, אך ביהדות אנשים מגזעים רבים. היהדות אינה מוגבלת או מוגדרת בחומר אלא ברוח, ודבר זה מודגש על ידי האפשרות להיעשות ליהודי – להתגייר. ואכן, רבים מגדולי היהדות וראשוניה באו לתוכה מהעולם הלא יהודי. תהליכי הגיור נמשכים לאורך ההסטוריה היהודית ללא הפסקה.
היהדות היא מהות רוחנית, הבאה לידי ביטוי עלי אדמות בתלכיד מיוחד של תכונות אנוש. תלכיד זה מהווה כוח חיים תרבותי, הסטורי, דתי ורעיוני, אשר שייך לעם היהודי ומבוטא על ידי יחידיו באשר הם נמצאים. האפייני לתכונות היהודים הוא השכל החי.
השכל החי הוא הרצון והכושר להבין את העולם לצורך חיים בו.
תכונת השכל החי היא שאיפתו של המחזיק בה לחדור לתוך מכמני המציאות, לדעת ולהבין אותם – ואח"כ ליישם אותם לתיקון חייו והעולם שבו הוא חי. היהודי מלא תשוקה לחיות באופן שכלתני, בצורה שמותאמת לדרישות המציאות. הוא חפץ לדעת כדי לחיות ולחיות באופן מודע. היהודי תאב חיים וידיעה ורואה את החיים והידיעה כשני צדדים של אותה מטבע. דבר זה גורם לו לרצות לדעת ללא גבול ולהיות צודק בדרך חייו. השכל החי הוא ביטוי אחדות הרעיון והמעשה, הידיעה והיישום, הרוח והחומר.
כמובן שתכונת השכל החי איננה קיימת רק אצל היהודי וכמובן שלא כל יהודי מממש תכונה זו במלואה, אף אם היא קיימת אצלו מבחינה פוטנציאלית. אך כך או כך, השכל החי הוא הדבר אשר, ביסודו של דבר, מעורר עליו את שנאת האחרים. האנטישמיות איננה אלא שנאת אלה שאינם בעלי שכל חי כנגד קבוצת הייצוג הגדולה ביותר שלו במציאות.
מדוע? מאותה סיבה שאדם ישן איננו אוהב את זה שמעיר אותו.
היהודי הוא זרז האנושות. היהדות היתה תמיד הקטליזטור של תנועת הרוח האנושית, הגורם ששמר את המשך התפתחותה של האנושות בתקופות החושך והגורם שמתח קו אספקה רוחנית תשתיתית מימי קדם ועד ימינו. היהדות גיבשה את הידע שנוצר בעולם העתיק, הביאה אותו לדרגה גבוהה של יישום וארגון במסגרת מסורת המועברת מדור לדור. קהילותיה, אשר נפוצו עלי אדמות הביאו, באמצעות מסורתה, ידע, ערכים ושגשוג לכל מקום שאליו הגיעו.
משלוחי יד רבים, אשר המאפיין אותם הוא אחדות ההיבטים של הידע והחיים, של השכל והיישום, נתפשים עד היום בתרבות העולם כ"מקצועות יהודיים": כספים, משפטים, רפואה וכיו"ב. עד ימינו מראה הסטטיסטיקה את מעורבותם הפעילה של היהודים בנקודות השליטה והכוח של כל תחומי המדע והאמנות. עובדה זו, אשר לא ניתן להתעלם ממנה, ואשר מעוררת את האנטישמי בכל אתר ואתר, איננה אלא סימנו של העצלן הרוחני אשר רואה את היצרן הרוחני כאיום עליו.
האנטישמי אינו שונא את היהודי כי הוא רואה אותו כרע; הוא שונא אותו כי הוא רואה אותו כטוב. הטוב מרגיז אותו כי הוא מזכיר לו באופן קבוע מה הוא מחמיץ, מה הוא יכול וצריך לעשות בחייו. כפי שהעצל אינו אוהב את מי שעובד כי הוא מראה לו מה הוא היה צריך לעשות, והשפל אינו אוהב את הרם כי זה מזכיר לו שעליו להעפיל, האנטישמי מזהה את היהודי כמי שמעורב במאבק להשיג רמת חיים רוחנית גבוהה – ובמאבק זה אין הוא מעוניין.
אך יותר מכל אין האנטישמי אוהב את היהודי כי הוא מאושר. בחברה המערבית במיוחד, אשר במשך מאות שנות נצרות חשוכה סבלה ממחסור יסודי באושר – מחסור שבו יכול לחוש רק מי שחי בניגוד לטבע המציאות – לא היה, כנראה, דבר שהרגיז את הנוצרי האנטישמי יותר מהתצפית ביהודי, אשר תמיד, על אף הקשיים והמעמסה ששת עליו הנוצרי, היה מאושר. הנוצרי האנטישמי במיוחד, אשר חייו מהווים סבל רוחני מתמשך וחסר סיפוק, לא יכול היה שלא לשנוא את העדה היצרנית, אשר בניה היפים והבריאים ביחס שמחים בחלקם וחוגגים, על אף העניות החמרית שהיתה פעמים רבות מנת חלקם, את חגיהם ואת אירועיהם הקהילתיים והמשפחתיים ברוח של שמחה, עליזות ואחווה שהוא מעולם לא השיג.
היהודי מבטא את הרוח היוצרת של האנושות והאנטישמיות מבטאת את ההתנגדות העקרונית ליצרנות: את השקיטה על השמרים. היהודי מבטא פעולה והאנטישמי חוסר-פעולה. בזמן שבו היהודי בונה עולם המתאים ליצרנים הורס האנטישמי את היהודי ומפעלו כדי שלא יתקיים עולם כזה. היהודי אופטימי ואוהד – האנטישמי חרד וחושש. היהודי רואה עולם פתוח ומרחב אפשרויות בלתי מוגבל לשגשוג רוח האדם. האנטישמי חושש שבעולם מסוג זה לא יהיה לו מקום ויהיה עליו להשתנות, להיות ליצרני, להמריא אל הרוח. הוא אינו אוהב זאת. הוא איננו רוצה להתאמץ, לפעול. הוא חפץ בחיי מוות, פשרה, שקיטה על השמרים. הוא, האנטישמי, מבטא התנגדות לחיים; הוא מעדיף לעשות את מה שנראה לו פשוט יותר, מתאים לו יותר: להרוס את כל מה שמאיים להוציא אותו משלוות שאננותו העכורה, המזוהמת.
היהודי – חילוני או דתי - הוא אדם תכליתי; אם הוא חילוני, הוא ימצא לעצמו תכלית אישית או חברתית ויפעל למענה כדי להגשימה, כדי להשיגה. אם הוא אדם דתי, הוא יראה את עצמו כחלק מתכלית האל ואת תכליתו האישית כמשתלבת בתכליות שהציב האל בעולמו. זה שאינו יהודי הוא לעתים קרובות חסר תכלית – ולחיות חיים מחוסרי תכלית הוא אחת מצורות הסבל הגדולות של האדם בעולמנו. מבחינה זו היה תמיד היהודי הנודד, בקו הישר שלו אלי גאולה, לצנינים בעיני מי שגם ארמונות, טירות וממלכות רחבות אפקים לא גאלוהו מחייו במצב של "נוד תנוד" רוחני. הנוצרי, המוסלמי או כל מי שדחה את העולם הזה לטובת עולם אחר, הצהיר שתכליתו איננה בעולם הזה ודן, למעשה, את עצמו ואת ההולכים אחריו לחיים חסרי תכלית.
היהודי הוא עולם מלא המנהל מלחמה מסוג זה כל העת; תמיד מתחולל בנפש המאבק בין החלק ברוח שרוצה לחשוב, להמריא, לייצר, לברוא, ליישם – לבין החלק ברוח אשר מעוניין להירדם, לשכב, להפסיק לנוע. זה שאינו יהודי נסחף במלחמת מציאות זו לצד זה או משנהו – והאנטישמי הוא זה שאיתרע מזלו להשתייך לצד בני המוות: אלה המעדיפים להרוס מאשר לבנות. זהו מצב של סבל מתמיד המוצא את פורקנו רק בהזדמנויות הנדירות והקצרות שבהן הוא יכול להרוס את הבנאים עצמם, כקריאת תגר על אומללות מצבו.
היהודי איננו רק עולם מלא אלא איש העולם הזה. הוא מביא את רעיונותיו לכלל מציאות בעולם. רבים מחברי האנושות אינם שייכים ברוחם לעולם הזה, כי כרתו ברית עם עולמות אחרים. המובהקים ביניהם הם הנוצרים והמוסלמים אשר בתורותיהם עולם זה איננו אלא מחילת מעבר עכורה לעולם שמעבר. הם שונאים את העולם ואת החלק בעולם הנמשך אל העולם הזה, כולל החלק בטבעם אשר רוצה להתענג על העולם. היהודי נתפש על ידם כמייצג העולם וככזה ראוי לשנאה ולדחיה. ההטפה וההסתה הדתיות והפוליטיות המכוונות במשך דורות כנגד היהדות לא היו אלא הוספת שמן למדורה הרוחנית של שנאת עולם זו, אשר בה שוטם העני העצל את העשיר החרוץ. העני הוא זה אשר, בניגוד לעשיר, לא השכיל לכבוש לו חלק בעולם. הוא רואה את העשיר, אשר השיג את שלו מן המציאות על ידי עבודתו, כמי שרימה אותו בדרך לא מוסברת כלשהי. היהודי העשיר הוא, על כן, המושא העילאי של משטמתו של האנטישמי העני. העובדה שגרסה זו תואמת את השנאה הנוצרית בת שנות האלפיים לעשיר ואת ההוקעה הסוציאליסטית של הקפיטליסט על ידי הפרולטריון איננה מקרית: בשלושת המקרים, אין האנטישמי, הנוצרי או הפרולטר שונאים בגלל משהו שניטל מהם אלא בגלל משהו שהם עצמם לא השיגו. בשלושת המקרים היהודי, העשיר והקפיטליסט מתבקשים או, יותר נכון, נתבעים, להתחסל מבחינה עקרונית.
תיאורטית ואידיאלית, שואפים אנשי המוות לחיי מוות, שלהם הם קוראים שלום ושלווה עלי אדמות: הם קוראים לארץ שאותה יירשו שפלים, לעולם של עניים, שבו לא רק שאיש לא יהיה עשיר מרעהו אלא שלא יהיה בו עשיר כלל – לעולם של סבל, יסורים, עצב ואומללות אשר יתאים למצב-רוחם. מי שלא מוכן להתאים עצמו למצב זה הוא מושא מלחמתם, ולצורך ענין זה יהיה די בכל אוהב חיים. אך היהדות קראה תגר על רעיון זה בעצם שרשו. האדם הגדול, לפי היהדות, איננו עני. העשיר אשר כבש לו חלק בחומר איננו קטן. גדולי היהדות שלחו ידם בעבודת העולם והצליחו בה; הצלחתם החמרית היתה לסמל יכלתם ליישם את רוחניותם בעולם, להפוך את המחשבה למעשה ולהועיל לעצמם, לחברתם ולעולם מבלי לראות באף אחד מהחלקים הללו אוייב לשלם.
היהודי הוא גם אוייב המוות: הוא זה ששוטם את המוות, את בית הקברות, ומניח את הצער והיסורים בצד לטובת דרך המלך של חיים טובים, עשירים ומאושרים. אלה, לפי היהודי, אפשריים להשגה על ידי עבודה. בעבודתו מעורר היהודי את העצלים משנתם והם שונאים אותו על שהוא מראה להם שאי האושר שלהם נגרם להם על ידי בחירתם שלהם – גם כשמדובר במצבים שבהם בחרו שלא לבחור. מלחמתם של העצלים ביצרנים אינה אלא דרכם להילחם בחלק של עצמיותם השואף להשתחרר. להכות מישהו אחר זה פחות כואב מלהכות את עצמך – או כך, לפחות, זה נראה...
לכן שונאים האנטישמים את היהדות; לכן לא מדובר אף פעם בסיבה פרטית זו או אחרת, שניתן ליישבה בשלום ובהסכמה; המלחמה בין האנטישמי ליהודי היא מלחמה בין המוות והחיים. האנטישמיות היא ראש החץ של המוות והיהדות היא ראש החץ של החיים. כפי שבמקום שבו מתקיים האור לא יכול להתקיים חושך, כפי שלא יתכנו יחדיו פעולה ושיתוק, יודע האנטישמי כי במקום שבו שולט היהודי אין לו מקום.
עובדת השכל החי – אשר, במידה מסויימת, קיים בכוח אצל כל אדם באשר הוא אדם – איננה חיה לצד אי הרציונליות, הטפשות או העצלנות האנושית. היהודי הוא הגיבור האנושי הבלתי נכנע אשר לעולם אינו מפסיק לנוע, לעולם אינו שוקט על שמריו ותמיד מחפש מה עוד אפשר לשפר בעולם הזה – ומצליח. בעיני הלא רציונלי, הטפש והעצלן אין איום מהותי גדול יותר על עצם קיומם מאשר המלכתו של היהודי, באשר היא מוכיחה שהם טועים בחייהם.
במונחים של ערכים נצחיים נתפש היהודי כמצליח בעצם עובדת הישרדותו ההסטורית. אם לא היה היהודי מצליח, לא היו שונאים אותו כל כך שונאיו. גם כשהיהודי סובר שהוא נכשל, חש זה ששונא אותו כי, איכשהו, הוא בכל זאת הצליח. והצלחתו של היהודי, המבוססת על חוסר התבססותו על החומר, מאפשרת לו לוותר על החומר ועדיין להצליח. זה ממש מרגיז את שונאו, אשר אינו יכול לוותר על החומר ונאחז בו כפי שטובע נאחז בבול עץ. לכן, ככל שיוותר היהודי, יותר ישנאהו הגוי.
על היהודי לדעת זאת. אם יוותר, ייכנע, לא יביא הדבר לכך שיאהבוהו – וגם אין סיכוי שיסלחו לו, במיוחד אם לא עשה דבר רע. ההיפך הוא הנכון: הוא צריך שלא לוותר, שלא לסגת. הוא צריך לצעוד קדימה ולקחת לידיו את הנהגת העולם, כי הגוי מוכן להעריץ אותו אם יהיה הוא עצמו, אם יציג את הישגיו בגאווה ויצביע על העולם הזה כעל מקום נהדר לחיות בו, אם יכריז על העולם הזה כעל מלכות האדם. אם יגרש באורו את החושך המוטל על פני האדמה.
אלה מבין היהודים שאינם מבינים זאת, אלה אשר שואפים להיעלם, להקטין את עצמם, לצמצם את יהדותם, לבטלה על ידי אי הכרה בה, כדי להימלט משונא היהודים, אינם יכולים להגיע רחוק. הם בולטים מדי; יהדותם, אשר ניכרת בעובדת פעילותם, היא משמעותית לאנטישמי כמו תכליתם, בעצם עובדת פעולתם למען תכלית מוגדרת.
היצרן מתבלט לעומת הלא יצרנים כעץ ירוק בין שיחים יבשים במדבר שממה. עבור הנודד הצמא, מהווה העץ הירוק בשורה של מים, פרי ומנוחה לקראת המשך הדרך. לאנושות עדיין יש דרך ארוכה לעשותה – ועדיין רבים בין בניה, בצד החפצים בחיים, גם אלה ששונאים את המנהיג ומפריעים לו.
בעולם שמתקדם לקראת הארץ המובטחת מהווה היהודי את הסיכוי להגיע, ועל כך הוא נשפט ומקבל את היחס המתאים משופטיו.
משמעות שנאת היהודי
על מקומו של השכל החי בעולמנו
בימים אלה – אך לא רק – מתרוצץ היהודי החילוני (במיוחד השמאלני) כעכבר במלכודת הפאניקה ומנסה לגלות בעצמו מגרעות שיצדיקו את שנאת אויבינו כלפינו. חובש הכיפה, לעומתו, כבר פתר את החידה; הפתרון, מבחינתו, הוא בעצם היותו יהודי, לאמור: "שונאים אותי בגלל שאני יהודי".
אך עבור החילוני זו איננה יכולה להיות תשובה מספקת. החילוני בד"כ איננו מבין כל כך מה זה להיות יהודי, ומשום כך גם אינו מזדהה תמיד עם יהדותו. רבים הם החילונים שאינם רואים עצמם יהודים כי הם סוברים שלהיות יהודי פירושו להסכים עם רעיונות מסויימים, שהם אינם מסכימים עימם. לכן, הם אינם יכולים להסכים לרעיון שהם נשנאים על מה שהם אינם.
מכיוון ששניהם – החילוני והדתי - תלויים זה בזה לצורך קיומם, כדאי לעשות מאמץ להבהרת הדברים:
היותו של אדם יהודי איננה הסכמית: היהודי נולד יהודי. הוא יהודי גם אם אינו רוצה בכך. זהו טבעו, והוא בא לידי ביטוי במאפיינים מסויימים שלו. היהודי נושא מאפיינים אלה גם אם הוא בועט במסורת ובערכים היהודיים המודעים של הדת היהודית או ההסטוריה היהודית.
היותו של היהודי יהודי היא מטפיסית. אין היא תלויה בבחירה שלו אלא בזהותו היסודית. כאדם, חופש הבחירה של היהודי יכול לעסוק בתשובה על השאלה: איזה סוג יהודי להיות? אך לא בשאלה: האם להיות יהודי?
בחלוקה מסויימת ניתן לראות את האנושות כמורכבת מיהודים ולא יהודים. בחלוקה אחרת, למודעים לחלוקה זו וללא מודעים לה. אלה שאינם מודעים לחלוקה בין יהודים ולא יהודים יכולים להיות יהודים או לא יהודים וכך גם לגבי אלה שמודעים לחלוקה.
לכן, במציאות, נוצר פעמים רבות המצב שבו לא יהודים אשר מודעים ליהדותם של אלה מבין היהודים אשר מתכחשים לה. מצב זה בולט במיוחד בתקופות שבהן רדיפת היהדות היא גלויה, כמו בתקופת הנאצים, אשר רדפו כל מי שהוא יהודי, ואף את אלה מבין היהודים אשר לא הכירו בהיותם יהודים.
הרעיונאיים הנאציים תפשו את היהדות כגזע, במסגרת גישתם הגזענית המדעית, אשר היוותה פיתוח של רעיונות מהאסכולה הדרוויניסטית, אך ביהדות אנשים מגזעים רבים. היהדות אינה מוגבלת או מוגדרת בחומר אלא ברוח, ודבר זה מודגש על ידי האפשרות להיעשות ליהודי – להתגייר. ואכן, רבים מגדולי היהדות וראשוניה באו לתוכה מהעולם הלא יהודי. תהליכי הגיור נמשכים לאורך ההסטוריה היהודית ללא הפסקה.
היהדות היא מהות רוחנית, הבאה לידי ביטוי עלי אדמות בתלכיד מיוחד של תכונות אנוש. תלכיד זה מהווה כוח חיים תרבותי, הסטורי, דתי ורעיוני, אשר שייך לעם היהודי ומבוטא על ידי יחידיו באשר הם נמצאים. האפייני לתכונות היהודים הוא השכל החי.
השכל החי הוא הרצון והכושר להבין את העולם לצורך חיים בו.
תכונת השכל החי היא שאיפתו של המחזיק בה לחדור לתוך מכמני המציאות, לדעת ולהבין אותם – ואח"כ ליישם אותם לתיקון חייו והעולם שבו הוא חי. היהודי מלא תשוקה לחיות באופן שכלתני, בצורה שמותאמת לדרישות המציאות. הוא חפץ לדעת כדי לחיות ולחיות באופן מודע. היהודי תאב חיים וידיעה ורואה את החיים והידיעה כשני צדדים של אותה מטבע. דבר זה גורם לו לרצות לדעת ללא גבול ולהיות צודק בדרך חייו. השכל החי הוא ביטוי אחדות הרעיון והמעשה, הידיעה והיישום, הרוח והחומר.
כמובן שתכונת השכל החי איננה קיימת רק אצל היהודי וכמובן שלא כל יהודי מממש תכונה זו במלואה, אף אם היא קיימת אצלו מבחינה פוטנציאלית. אך כך או כך, השכל החי הוא הדבר אשר, ביסודו של דבר, מעורר עליו את שנאת האחרים. האנטישמיות איננה אלא שנאת אלה שאינם בעלי שכל חי כנגד קבוצת הייצוג הגדולה ביותר שלו במציאות.
מדוע? מאותה סיבה שאדם ישן איננו אוהב את זה שמעיר אותו.
היהודי הוא זרז האנושות. היהדות היתה תמיד הקטליזטור של תנועת הרוח האנושית, הגורם ששמר את המשך התפתחותה של האנושות בתקופות החושך והגורם שמתח קו אספקה רוחנית תשתיתית מימי קדם ועד ימינו. היהדות גיבשה את הידע שנוצר בעולם העתיק, הביאה אותו לדרגה גבוהה של יישום וארגון במסגרת מסורת המועברת מדור לדור. קהילותיה, אשר נפוצו עלי אדמות הביאו, באמצעות מסורתה, ידע, ערכים ושגשוג לכל מקום שאליו הגיעו.
משלוחי יד רבים, אשר המאפיין אותם הוא אחדות ההיבטים של הידע והחיים, של השכל והיישום, נתפשים עד היום בתרבות העולם כ"מקצועות יהודיים": כספים, משפטים, רפואה וכיו"ב. עד ימינו מראה הסטטיסטיקה את מעורבותם הפעילה של היהודים בנקודות השליטה והכוח של כל תחומי המדע והאמנות. עובדה זו, אשר לא ניתן להתעלם ממנה, ואשר מעוררת את האנטישמי בכל אתר ואתר, איננה אלא סימנו של העצלן הרוחני אשר רואה את היצרן הרוחני כאיום עליו.
האנטישמי אינו שונא את היהודי כי הוא רואה אותו כרע; הוא שונא אותו כי הוא רואה אותו כטוב. הטוב מרגיז אותו כי הוא מזכיר לו באופן קבוע מה הוא מחמיץ, מה הוא יכול וצריך לעשות בחייו. כפי שהעצל אינו אוהב את מי שעובד כי הוא מראה לו מה הוא היה צריך לעשות, והשפל אינו אוהב את הרם כי זה מזכיר לו שעליו להעפיל, האנטישמי מזהה את היהודי כמי שמעורב במאבק להשיג רמת חיים רוחנית גבוהה – ובמאבק זה אין הוא מעוניין.
אך יותר מכל אין האנטישמי אוהב את היהודי כי הוא מאושר. בחברה המערבית במיוחד, אשר במשך מאות שנות נצרות חשוכה סבלה ממחסור יסודי באושר – מחסור שבו יכול לחוש רק מי שחי בניגוד לטבע המציאות – לא היה, כנראה, דבר שהרגיז את הנוצרי האנטישמי יותר מהתצפית ביהודי, אשר תמיד, על אף הקשיים והמעמסה ששת עליו הנוצרי, היה מאושר. הנוצרי האנטישמי במיוחד, אשר חייו מהווים סבל רוחני מתמשך וחסר סיפוק, לא יכול היה שלא לשנוא את העדה היצרנית, אשר בניה היפים והבריאים ביחס שמחים בחלקם וחוגגים, על אף העניות החמרית שהיתה פעמים רבות מנת חלקם, את חגיהם ואת אירועיהם הקהילתיים והמשפחתיים ברוח של שמחה, עליזות ואחווה שהוא מעולם לא השיג.
היהודי מבטא את הרוח היוצרת של האנושות והאנטישמיות מבטאת את ההתנגדות העקרונית ליצרנות: את השקיטה על השמרים. היהודי מבטא פעולה והאנטישמי חוסר-פעולה. בזמן שבו היהודי בונה עולם המתאים ליצרנים הורס האנטישמי את היהודי ומפעלו כדי שלא יתקיים עולם כזה. היהודי אופטימי ואוהד – האנטישמי חרד וחושש. היהודי רואה עולם פתוח ומרחב אפשרויות בלתי מוגבל לשגשוג רוח האדם. האנטישמי חושש שבעולם מסוג זה לא יהיה לו מקום ויהיה עליו להשתנות, להיות ליצרני, להמריא אל הרוח. הוא אינו אוהב זאת. הוא איננו רוצה להתאמץ, לפעול. הוא חפץ בחיי מוות, פשרה, שקיטה על השמרים. הוא, האנטישמי, מבטא התנגדות לחיים; הוא מעדיף לעשות את מה שנראה לו פשוט יותר, מתאים לו יותר: להרוס את כל מה שמאיים להוציא אותו משלוות שאננותו העכורה, המזוהמת.
היהודי – חילוני או דתי - הוא אדם תכליתי; אם הוא חילוני, הוא ימצא לעצמו תכלית אישית או חברתית ויפעל למענה כדי להגשימה, כדי להשיגה. אם הוא אדם דתי, הוא יראה את עצמו כחלק מתכלית האל ואת תכליתו האישית כמשתלבת בתכליות שהציב האל בעולמו. זה שאינו יהודי הוא לעתים קרובות חסר תכלית – ולחיות חיים מחוסרי תכלית הוא אחת מצורות הסבל הגדולות של האדם בעולמנו. מבחינה זו היה תמיד היהודי הנודד, בקו הישר שלו אלי גאולה, לצנינים בעיני מי שגם ארמונות, טירות וממלכות רחבות אפקים לא גאלוהו מחייו במצב של "נוד תנוד" רוחני. הנוצרי, המוסלמי או כל מי שדחה את העולם הזה לטובת עולם אחר, הצהיר שתכליתו איננה בעולם הזה ודן, למעשה, את עצמו ואת ההולכים אחריו לחיים חסרי תכלית.
היהודי הוא עולם מלא המנהל מלחמה מסוג זה כל העת; תמיד מתחולל בנפש המאבק בין החלק ברוח שרוצה לחשוב, להמריא, לייצר, לברוא, ליישם – לבין החלק ברוח אשר מעוניין להירדם, לשכב, להפסיק לנוע. זה שאינו יהודי נסחף במלחמת מציאות זו לצד זה או משנהו – והאנטישמי הוא זה שאיתרע מזלו להשתייך לצד בני המוות: אלה המעדיפים להרוס מאשר לבנות. זהו מצב של סבל מתמיד המוצא את פורקנו רק בהזדמנויות הנדירות והקצרות שבהן הוא יכול להרוס את הבנאים עצמם, כקריאת תגר על אומללות מצבו.
היהודי איננו רק עולם מלא אלא איש העולם הזה. הוא מביא את רעיונותיו לכלל מציאות בעולם. רבים מחברי האנושות אינם שייכים ברוחם לעולם הזה, כי כרתו ברית עם עולמות אחרים. המובהקים ביניהם הם הנוצרים והמוסלמים אשר בתורותיהם עולם זה איננו אלא מחילת מעבר עכורה לעולם שמעבר. הם שונאים את העולם ואת החלק בעולם הנמשך אל העולם הזה, כולל החלק בטבעם אשר רוצה להתענג על העולם. היהודי נתפש על ידם כמייצג העולם וככזה ראוי לשנאה ולדחיה. ההטפה וההסתה הדתיות והפוליטיות המכוונות במשך דורות כנגד היהדות לא היו אלא הוספת שמן למדורה הרוחנית של שנאת עולם זו, אשר בה שוטם העני העצל את העשיר החרוץ. העני הוא זה אשר, בניגוד לעשיר, לא השכיל לכבוש לו חלק בעולם. הוא רואה את העשיר, אשר השיג את שלו מן המציאות על ידי עבודתו, כמי שרימה אותו בדרך לא מוסברת כלשהי. היהודי העשיר הוא, על כן, המושא העילאי של משטמתו של האנטישמי העני. העובדה שגרסה זו תואמת את השנאה הנוצרית בת שנות האלפיים לעשיר ואת ההוקעה הסוציאליסטית של הקפיטליסט על ידי הפרולטריון איננה מקרית: בשלושת המקרים, אין האנטישמי, הנוצרי או הפרולטר שונאים בגלל משהו שניטל מהם אלא בגלל משהו שהם עצמם לא השיגו. בשלושת המקרים היהודי, העשיר והקפיטליסט מתבקשים או, יותר נכון, נתבעים, להתחסל מבחינה עקרונית.
תיאורטית ואידיאלית, שואפים אנשי המוות לחיי מוות, שלהם הם קוראים שלום ושלווה עלי אדמות: הם קוראים לארץ שאותה יירשו שפלים, לעולם של עניים, שבו לא רק שאיש לא יהיה עשיר מרעהו אלא שלא יהיה בו עשיר כלל – לעולם של סבל, יסורים, עצב ואומללות אשר יתאים למצב-רוחם. מי שלא מוכן להתאים עצמו למצב זה הוא מושא מלחמתם, ולצורך ענין זה יהיה די בכל אוהב חיים. אך היהדות קראה תגר על רעיון זה בעצם שרשו. האדם הגדול, לפי היהדות, איננו עני. העשיר אשר כבש לו חלק בחומר איננו קטן. גדולי היהדות שלחו ידם בעבודת העולם והצליחו בה; הצלחתם החמרית היתה לסמל יכלתם ליישם את רוחניותם בעולם, להפוך את המחשבה למעשה ולהועיל לעצמם, לחברתם ולעולם מבלי לראות באף אחד מהחלקים הללו אוייב לשלם.
היהודי הוא גם אוייב המוות: הוא זה ששוטם את המוות, את בית הקברות, ומניח את הצער והיסורים בצד לטובת דרך המלך של חיים טובים, עשירים ומאושרים. אלה, לפי היהודי, אפשריים להשגה על ידי עבודה. בעבודתו מעורר היהודי את העצלים משנתם והם שונאים אותו על שהוא מראה להם שאי האושר שלהם נגרם להם על ידי בחירתם שלהם – גם כשמדובר במצבים שבהם בחרו שלא לבחור. מלחמתם של העצלים ביצרנים אינה אלא דרכם להילחם בחלק של עצמיותם השואף להשתחרר. להכות מישהו אחר זה פחות כואב מלהכות את עצמך – או כך, לפחות, זה נראה...
לכן שונאים האנטישמים את היהדות; לכן לא מדובר אף פעם בסיבה פרטית זו או אחרת, שניתן ליישבה בשלום ובהסכמה; המלחמה בין האנטישמי ליהודי היא מלחמה בין המוות והחיים. האנטישמיות היא ראש החץ של המוות והיהדות היא ראש החץ של החיים. כפי שבמקום שבו מתקיים האור לא יכול להתקיים חושך, כפי שלא יתכנו יחדיו פעולה ושיתוק, יודע האנטישמי כי במקום שבו שולט היהודי אין לו מקום.
עובדת השכל החי – אשר, במידה מסויימת, קיים בכוח אצל כל אדם באשר הוא אדם – איננה חיה לצד אי הרציונליות, הטפשות או העצלנות האנושית. היהודי הוא הגיבור האנושי הבלתי נכנע אשר לעולם אינו מפסיק לנוע, לעולם אינו שוקט על שמריו ותמיד מחפש מה עוד אפשר לשפר בעולם הזה – ומצליח. בעיני הלא רציונלי, הטפש והעצלן אין איום מהותי גדול יותר על עצם קיומם מאשר המלכתו של היהודי, באשר היא מוכיחה שהם טועים בחייהם.
במונחים של ערכים נצחיים נתפש היהודי כמצליח בעצם עובדת הישרדותו ההסטורית. אם לא היה היהודי מצליח, לא היו שונאים אותו כל כך שונאיו. גם כשהיהודי סובר שהוא נכשל, חש זה ששונא אותו כי, איכשהו, הוא בכל זאת הצליח. והצלחתו של היהודי, המבוססת על חוסר התבססותו על החומר, מאפשרת לו לוותר על החומר ועדיין להצליח. זה ממש מרגיז את שונאו, אשר אינו יכול לוותר על החומר ונאחז בו כפי שטובע נאחז בבול עץ. לכן, ככל שיוותר היהודי, יותר ישנאהו הגוי.
על היהודי לדעת זאת. אם יוותר, ייכנע, לא יביא הדבר לכך שיאהבוהו – וגם אין סיכוי שיסלחו לו, במיוחד אם לא עשה דבר רע. ההיפך הוא הנכון: הוא צריך שלא לוותר, שלא לסגת. הוא צריך לצעוד קדימה ולקחת לידיו את הנהגת העולם, כי הגוי מוכן להעריץ אותו אם יהיה הוא עצמו, אם יציג את הישגיו בגאווה ויצביע על העולם הזה כעל מקום נהדר לחיות בו, אם יכריז על העולם הזה כעל מלכות האדם. אם יגרש באורו את החושך המוטל על פני האדמה.
אלה מבין היהודים שאינם מבינים זאת, אלה אשר שואפים להיעלם, להקטין את עצמם, לצמצם את יהדותם, לבטלה על ידי אי הכרה בה, כדי להימלט משונא היהודים, אינם יכולים להגיע רחוק. הם בולטים מדי; יהדותם, אשר ניכרת בעובדת פעילותם, היא משמעותית לאנטישמי כמו תכליתם, בעצם עובדת פעולתם למען תכלית מוגדרת.
היצרן מתבלט לעומת הלא יצרנים כעץ ירוק בין שיחים יבשים במדבר שממה. עבור הנודד הצמא, מהווה העץ הירוק בשורה של מים, פרי ומנוחה לקראת המשך הדרך. לאנושות עדיין יש דרך ארוכה לעשותה – ועדיין רבים בין בניה, בצד החפצים בחיים, גם אלה ששונאים את המנהיג ומפריעים לו.
בעולם שמתקדם לקראת הארץ המובטחת מהווה היהודי את הסיכוי להגיע, ועל כך הוא נשפט ומקבל את היחס המתאים משופטיו.