שנאה מיתית

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1137

 

שנאה מיתית

על רקע התחדשות העיסוק התקשורתי בפרשת מותו של הילד א-דורה, שבהריגתו הואשם צה"ל, יש מקום לבחון את ההזדמנויות החוזרות שוב ושוב בתקשורת העוינת שבהן מוצגים חיילי צה"ל ככאלה שמעונינים במותם של ילדים, על אף שאין בנמצא שום כוונה כזו או עדות שתתמוך באגדה מעין זו.

בראש ובראשונה, זו תהיה טעות לחשוב שהשנאה כלפי ישראל מבוססת על עובדות מציאות; הסטורית ואקטואלית, אין העובדות, מבחינת שונאי ישראל, אלא מעטה-תירוץ, המתחלף מאירוע אחד למשנהו בכורח הנסיבות – ומכוון למטרת הצגה רציונלית של היהודי כרוצח. לכן זו טעות לחשוב שהסערה שהתחוללה מסביב למותו של הילד הפלשתיני בעזה נבעה מעובדות האירוע הקשה. נכון יותר להבין את הענין בכך שמה שהוצג כעובדות לא היה אלא גרסה מקומית, עכשווית, של איור היהודי צמא הדם, זה אשר עוכרי ישראל מאמינים בקיומו מזה דורות.

בעיני האנטישמיים, הכוללים גם נוצרים ומוסלמים, אין עובדות המציאות מהוות גורם משמעותי בשום הקשר. למלחמה שלהם נגד היהודי והיהדות יש יסוד מיתי דתי, שבו ממלא היהודי תפקיד של מייצג הרוע בעולם. במיתולוגיה האנטישמית מוצג היהודי כמהות שרצח ילדים הוא אחד ממאפייניה העיקריים – וכל עלילת דם הסטורית, כולל פרשת א-דורה, מגוייסת כדי לתאר את המאפיין הזה, שלגביו לא רק שאין האנטישמי זקוק מלכתחילה להוכחה כלשהי, אלא שהוא מהווה את אחת מהנחות היסוד של עולמו הרגשי.

למעשה, כל שנאתם של אויבי עם ישראל איננה מבוססת כלל מבחינה עובדתית. מה שמוצג בתקשורת העולמית כבעיה שנובעת מקיפוח או דיכוי הוא עתיק הרבה יותר מההסטוריה של מדינת ישראל ואת שרשיו אין למצוא – או להסביר – בבעיות דוגמת כיבוש קולוניאלי או גירוש פליטים. מדובר קודם כל בשנאה הנובעת ישירות משילוב של כתבים דתיים והטפה מתמדת, המבטא יותר את הצורך הפסיכולוגי של ההמון הנבער בארצות האויב מאשר בעיה אנושית אמיתית.

מטבעה של בעיה אובייקטיבית שניתן לפותרה באמצעות הסכם, אך שום הסכם אינו יכול להצליח כאשר הוא דורש את שינוי אמונת היסוד של החתום עליו – והיותו של היהודי ביטוי של רוע מציאותי הוא חלק מובנה באמונתו של האנטישמי. מבחינה זו מייצגים הדוחפים להסכמי שלום עם האויב עוורון לגבי טבעה של מפלצת השנאה שעימה מתמודד עם ישראל מזה דורות רבים. מבחינת אויביו של עם ישראל מהווה כל הגדרה אובייקטיבית של מצב האיבה בין ישראל לאויביה רק דרך להציג כלפי העולם טיעון תבוני-כביכול כיסוד מסביר לאיבתם ותוקפנותם הראשונית. אך אין בכך כדי להסביר – שלא לדבר על להצדיק - הסטוריה ארוכה של פגיעת ערבים ביהודים הרבה לפני שצמחו הבעיות הכרוכות בקיומה של מדינת ישראל. ויש גם חוסר ההצדקה יסודי במתקפה הכוללת שפתחו מדינות ערב על ישראל עם קומה, מה שהביא למלחמה הארוכה שעדיין לא נסתיימה.

מעל לכל הסוגיה מרחפת מדיניות השיפוט הבלתי-שוויונית שבה מתייחסים אויביה של ישראל בעולם כולו לפעולותיה הצבאיות לפחות מאז מלחמת ששת הימים. התעצמותה של ישראל והמעבר שביצעה, בתודעת הציבור, ממצבו של מותקף חלש המגן על עצמו לחזק שהביס כל כוח צבאי שעמד מולו, הכשיר את הקרקע לפעולות איבה אנטי-ישראליות, המופעלות כנגדה, למעשה, על ידי גורמים בינלאומיים שונים, המבקרים את התנהלותה.

גורמים אלה, התוקפים את ישראל תדיר על מה שהם רואים כהפרת זכויות אדם מצידה, מתעלמים במפגיע מכך שאויבי ישראל – ובמיוחד ארגוני המחבלים – פועלים במודע ובמוצהר תוך פגיעה בזכויות האדם של אזרחי ישראל (ואף של העולם בכלל); בזמן שהמפגע הפלשתיני מעוניין להרוג אזרחים, ילדים ולמעשה את כל המוגדרים כ"חפים מפשע" על ידי ארגוני זכויות האדם, האצבע המאשימה של הארגונים הבינלאומיים מופנית תמיד דווקא נגד ישראל, הפועלת כדי להגן על אזרחיה, כפוגעת ב"חפים מפשע"...

על אף כוונותיהם המוצהרות ומעשיהם הברורים לעין כל של הערבים הפוגעים באזרחים, משפחות וילדים במסגרת פעולותיהם הרצחניות, החזרה שוב ושוב על האגדה של "יהודים הורגים ילדים" מעידה כי קיים בכלל הציבור המערבי – שבדרך כלל כולל יסוד נוצרי – ביקוש לסוג זה של סיפור, המתאים, כנראה, לדרך הבנתו את המציאות. אין צורך ללכת מרחק גדול כדי לאתר את המקור הנוצרי לגישה האנטי-יהודית: מקור זה נמצא ב"ברית החדשה", בה כבר מתואר היהודי כמי שביצע חטא לא יכופר נגד משיח הנוצרים ומונחת התשתית לראות את היהודי כמי שמבצע מעשי עוול רבים, החל מפשעים כלכליים וכלה בניצול דמם של ילדים לטכסים דתיים. בהקשר זה, אין בעובדה שהאפיפיור נפגש עם נשיא מדינת ישראל וראש ממשלתה משום התמודדות ראויה עם שטיפת מוחו המתמדת של כל מבקר כנסיה מערבי, אשר מחונך לראות את היהודי כקרבן לגיטימי.

זהו, למעשה, גם ההסבר לתשתית השנאה והאכזריות שבשמה יצאו רבים באירופה נגד היהודים בתקופת המלחמה העולמית. ההתייחסות לשנאה זו כאל עובדה מוגמרת אסור שתחמיץ את קיומה היסודי במיתוס הדתי הנוצרי. כשמדובר באיש ההמון הפשוט, השפעתו הרגשית של מיתוס זה חזקה לאין ערוך יותר מכל טיעון אובייקטיבי ושיפוט תבוני. זה מה ששומה על ישראל ועמה לקחת בחשבון כאשר הם מנסים לרדת לשורשי האיבה נגדם.

מבחינתו של העולם הנוצרי, מתאים ליהודי לרצות להרוג ילדים – ומה שהוא תר אחריו במציאות בהקשר זה אינו אלא הוכחה בדיעבד למה שנראה לו הגיוני ממילא בהסתמך על הנחת היסוד הזאת שלו. במובן זה אין הוא מסיק מסקנות מעובדות המציאות אלא משתמש בעובדות לכאורה, בין אם הן מבוססות או לא, כדי לאייר את מה שמהווה מבחינתו אמת יסודית לגבי טבע הנפשות הפועלות בסכסוך המקומי. סביר, בהקשר זה, שאם היה נערך סקר אמין בין פעילי הארגונים הפועלים בחסות האיחוד האירופאי, האו"ם, הותיקן, מחלקת המדינה האמריקנית – שלא לדבר על ההמון המוסת מהמסגדים - היתה נחשפת לפני עורך הסקר העובדה שבתפישת העולם של רבים, מהווה היהודי – ובכלל זה הישראלי – אבטיפוס אנושי שלילי מבחינה מוסרית.

למעשה, העובדות מדברות בעד ישראל והיהדות גם יחד. אין במציאות שום עדות לכוונה ישראלית או יהודית, פוליטית או הלכתית, מעשית או מוסרית, להרוג של ילדים. ברור שאם נהרגים ילדים בפעולות צה"ל מדובר בטעות שאינה אלא תוצר לוואי של נסיון להגן על אזרחי ישראל. למול זה מספר הילדים שנהרגו במכוון על ידי שונאי ישראל, החל מן ההסטוריה העתיקה וכלה בימינו, הוא עצום. אך בזמן שאין רצח ילדים זה מנוצל להוקעת אויביה הרצחניים של ישראל, די בילד שנהרג שלא בכוונה כדי להוות, מבחינת אויביה האנטישמיים של היהדות, עדות לרצחנותו-לכאורה של העם היהודי. ההפליה בין דם לדם מבוטאת במלואה בכך שלא כמו אצל היהודי - אויבי ישראל אינם חוששים לרצוח ילדים.

נתונים נוספים