בעיה של איסטרטגיה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 795
בעיה של איסטרטגיה
או: ההפסד שבהזכרת השואה
בהקשר הפשע המחריד של השואה והצורך לזכור אותה יש להדגיש כי חשוב ביותר, כשמדובר בזכרון השואה, שלא להתבלבל בין לזכור לבין להזכיר. כי יש בפעולה אחרונה זו משום סכנה שבגללה עלולה להיווצר נטיה שלילית כלפי עם ישראל.
אחת הסיבות שבגללן אין מדינת ישראל נוהגת להצהיר על צדקתה בסכסוך עם אויבותיה היא אי הרצון להכעיס אותן, אך הדבר משחק לרעתה כי שתיקתה נתפסת על ידי רבים כהסכמה; לכן אין ספק שלא מעטים בעולם חשים בשמחה לאיד לגבי המלכודת שהכינו הפלסטינים לעם היהודי בכך שמזה זמן ארוך הם מציגים אותו כאילו גזל מהם את אדמתם. וחלק מתחושה זו נובע, ללא ספק, מכך שהלא-יהודי חש בהאשמה המופנית כלפיו על ידי היהודי גם אם הוא אישית לא פשע, אלא בשל מה שעשו ליהודים אבותיו, שכניו או מכריו.
למעשה, פעמים רבות מאשימים היהודים את כל העולם – כולל חלק גדול מאזרחי המדינות שנלחמו נגד הנאצים – באנטישמיות. ואף כי אין הדבר משולל יסוד, אין הוא חכם כל כך מבחינה פוליטית, שכן דווקא בשל חוסר היכולת של מי שאיננו שונא יהודים לנתמודד עם האשמה זו הוא חש לא נוח עימה – מה שיוצר, למעשה, את התשתית לגישה אנטי-יהודית.
בהקשר מסוים זה, אחת המלכודות הגדולות שנכרו לעם ישראל בדור האחרון הוא דווקא ההעלאה של הכחשת השואה למודעות בינלאומית והפיכתה לפשע רשמי בעולם כולו. דבר זה, על רקע התגברות שנאת ישראל, מהווה בפועל גורם המחזק את השנאה ולא מחליש אותה. הדבר הוא פועל יוצא של העובדה שבמונחים של השפעה על רוח האדם (גורם שהכפיה איננה יעילה לגביו) שום כפיה איננה מצליחה לאורך זמן.
גם מבחינה אישטרטגית כוללת יוצרת עובדה זו מצבים שמביכים לעתים אף את הישראלים עצמם. זה מה שקורה, למשל, בימים אלה, כשישראל מתעמתת עם האויב הפלסטיני, שבראשו עומד מכחיש שואה מוצהר; בשל כך נוהגים אלה המוכנים להגיע ל"שלום בכל מחיר" להתעלם מהעובדה שהעומד בראש הממשלה המיועדת של המדינה הפלסטינית, אבו מאזן, פרסם מאמר שבו הוא מטיל ספק בקיומם של תאי הגאזים. התעלמות זו נובעת מכך שיודעים רודפי שלום אלה שכל הזכרה של השואה לשונא יהודים – אפילו אם מדובר במי שאמור לרצות בשלום עם ישראל – תפעל נגד ענינם של בני העם היהודי.
לפיכך הם רואים כי עשיית דבר זה בהקשר הפלסטיני עלולה לשבש את תכניות השלום שלהם.
והם צודקים; זו טעות להזכיר לאדם שאתה מעוניין בחברתו את פשעי העבר שלו, במיוחד אם מדובר בשנאת ישראל עכשווית שרחוקה עדיין לעבור מן העולם. מבחינה זו קשורים הפלסטינים והנאצים זה לזה, כשהאחרונים חובבים ביחס לראשונים. המשותף בין שנאת הערבי לישראל לשנאה הנאצית כלפי העם היהודי איננו אלא שנאת הקרבן שחש רוצחו ברמה הקולקטיבית, כלומר: במידה שבה חשים בני תרבויות הנצרות והאיסלם אשמה על העוול ההסטורי העצום שנעשה בשם דתות אלה לעם היהודי, הם חשים היום שהיהודים מכוונים נגדם חיצים של האשמה על מעשי אבותיהם.
על רקע עובדתי זה, אשר איננו מהווה גורם חשוב, מוחשי או רציני עבור רבים מבני עם ישראל, אך הוא בעל משקל רציני בתחושתו והרגשתו של הנוצרי והמוסלמי, בולטת הטפשות הפוליטית שיש בנסיון מצד ישראל לעורר את תחושת האשמה של בני העולם הנוצרי כאחת מהצורות הנפוצות של טפשות פוליטית-פסיכולוגית שעושים ישראלים חילוניים ובראשם, כנראה, מדינת ישראל עצמה, היא איזכורה המתמיד של השואה.
אלא שביסודו של דבר, רגש זה איננו נובע מפעולה זו או אחרת שעשו היהודים אלא מעצם קיומו של העם היהודי ם ברמה המטפיסית, שכן העם היהודי כשלעצמו מהווה מזכרת כואבת קבועה לנוצרי באשר הוא לגבי העוול של חייו. בהקשר זה, להזכיר לבנו של רוצח את פעולת אביו – במיוחד אם הוא חש שבכך גם מאשימים אותו – הוא כמו לקרב את מעשה הרצח הבא. בצד העובדה שמבחינה פרקטית זה לא חכם, יש בכך גם ריח של קולקטיביזם, כי מאשימים את הדור הנוכחי על מה שעשה הדור הקודם – ולעובדה שאנו יודעים כיהודים ש"עמלק שונא לישראל" (יש טעות בציטוט אבל זה לא משנה עקרונית) יש משמעות של אמונה טפלה בעיני אדם לא דתי וקל וחומר אם הוא נוצרי, ובן בנו של קל וחומר אם הוא גרמני.
ובאשר לענין של האשמה בנצרות, אני חושב שיש לכוון אותה אל הטקטיקה הישראלית-יהודית של השימוש בשואה כקרדום שכן זה שמזכיר את השואה לגרמני אינו שונה עקרונית מהנוצרי שמאשים את היהודי ברצח ישו או מהמוסלמי שמאשים את היהודים ברצח ילדים חפים מפשע על ידי צה"ל.