הזכרון ההסטורי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 884
הזכרון ההסטורי
על ההיבט המדעי של השואה
בטכס יום הזכרון נשאה הסופרת רות בונדי דברים כנגד מלחמות היהודים באמצעות מונחי השואה. "השימוש במושגים כמו "יודנראט" אמרה "הוא זלזול בזכר השואה".
היא טעתה; אם יש משמעות לזכרון השואה – כמו המשמעות של זכרון ההסטוריה – היא נעוצה בדיוק בעקרון של לימוד העבר בשל מה שלא עבר: כפי שמקפידים אנו שלא לשכוח שום פרט חשוב מן הנסיון שמצטבר במדע הרפואה, אסור לנו לוותר על ידע שיכול לסייע לנו ואף להצילנו – וקל וחומר על ידע יקר, שנרכש במחיר חיים.
הגישה שמציגה את השואה רק כחווייה טראומטית מכאיבה ותו-לא, מעקרת את המשמעות המעשית של זכרון השואה, שהיא משמעות מדעית במובן הטוב של המושג; יש ערך מדעי עצום לכמות העצומה של עדויות שנצטברה לגבי השואה בשני הדורות שעברו מאז מלחמת העולם השניה – ומדעיות פירושה שימושיות. לא מדובר בערך אנתרופולוגי גרידא – אלא אם כן ב"אנתרופולוגיה" הכוונה למדע חי שישימותו רחבה יותר ממתן פרנסה לחוקרים ולמרצים המעורבים בו.
באופן טבעי, אין שימוש חשוב יותר בידע שנצטבר לגבי השואה מאשר לבני האדם שהיו מעורבים בה יותר מכל בצד המפסיד - ליהודים. ואין שימוש יעיל יותר בידע חשוב זה מאשר יישומו הפוליטי. הפוליטיקה – במיוחד בתחום התנייתם הרעיונית של ההמונים, המערבת פסיכולוגיה חברתית ופילוסופיה – היא השדה שבו שומה עלינו ללמוד וליישם את הידע שיש בידינו לגבי השואה, כדי למנוע את התפרצותה מחדש של המגיפה.
במקרה של אסון - שטפון, רעידת אדמה או השמדת עם - רק המדע יכול להגן על האדם – והמדע הוא, במקרים רבים, סכום הידע שנצטבר על אסונות קודמים. רק מדע השואה הוא העומד בין האדם לבין שואה חדשה; המידע והידע שנצטברו בנושא השואה הם היחידים שיכולים לשפוך אור על העקרונות העומדים ביסוד ההתדרדרות הרוחנית והמוסרית שהביאה חברה אנושית למצב שבו תשתף פעולה עם יזמה להשמדת עם – ועל העקרונות העומדים ביסוד התדרדרותו של עם למצב שבו תתאפשר השמדתו.
עקרונות אלה אינם ידועים לציבור הרחב. מסיבות שונות - חלק מהן מקרי וחלק פרי תכנון – רבות מהשאלות שהעלתה השואה פתוחות עדיין; רוב השאלות הללו מתייחסות לתחומי הפילוסופיה והפסיכולוגיה או, במלים פשוטות, לרעיונות שעומדים ביסוד ההתנהגות האנושית. השאלות – והתשובות להן – חיוניות להבנתו המדעית של אירוע השואה.
כשניצול שואה אומר, בימינו, על מה שקרה לו אז: "זהו הטירוף שבדבר: אנו, החפים מפשע, הרגשנו אשמים במה שעשו לנו הרוצחים" משמעות הדבר היא שהעקרון הפסיכולוגי המעורב – הגורם לכך שהחף מפשע יחוש אשם, לא זוהה, עדיין, כיאות. כשאנו שומעים על אשה שהלכה למוות כשהיא משאירה לבתה פתק ובו היא כותבת "כנראה שלא נתראה יותר. תשתדלי לגדול לאדם הגון", עלינו לשאול את עצמנו את השאלה המדעית: מה, בתפישת המציאות של אשה זו, הביא אותה למחשבה שזה הדבר החשוב ביותר שהיא יכולה למסור לילדתה ברגעיה האחרונים? מתוך ההנחה שקיומו של היצור האנושי מבוסס על אותם עקרונות יסוד מבניים הבאים לידי ביטוי ביחס קבוע בין הרעיוני (הפילוסופי) לנפשי (הפסיכולוגי), עלינו ללמוד כי אם לא תינתן תשובה על שאלות אלה, אשר עלו ממצבים אנושיים מיוחדים במינם אשר התרחשו לפני עשרות שנים, עלולים מצבים אלה להתחדש.
אם השואה היא מחלה, זה חשוב לזכור כי החולה – החברה האנושית – עדיין עימנו. אם לא נשתמש בידע שבידינו לגבי התקפות המחלה שעבר, ואם לא נוכל לזהות, על יסוד ידע זה, את חיידקיה של המחלה המסוכנת והמדבקת – אנו עלולים לחלות בה.
ומי יודע אם אין, היום, בינינו, רבים אשר חלו במחלה – או אשר משמרים בגופם את חיידקיה של המחלה, כשהם מכינים את עצמם להתפרצות בשעת הכושר הבאה, כשהם אפילו חזקים יותר, מחוסנים יותר – ובמיוחד נעלמים יותר.
תיאוריית ההתפתחות, במיוחד בחלקה הנוגע לחליי העולם הזה, מלמדת אותנו שאם בעלי חיים טפילים, כדוגמת חיידקים, שורדים מהלך השמדה, הם יוצאים מעברו השני כשהם חכמים יותר, חזקים יותר ובעלי טכנולוגיה שרידותית מתוחכמת יותר. "מה שלא הורג אותי מחזק אותי" הוא יותר סיסמת השרידות של הרוע הפוליטי מאשר של הטוב.
וזה מביא אותנו בחזרה לביטוי שבו פתחנו: "יודנראט".
מנסים לומר לנו כי בגלל הייחוד שבשואה אסור לנו להשוות אותה לשום מאבק פוליטי המתחולל בימינו. זוהי גרסה מעוותת של "בוא נקריב את ההווה כדי שלא לפגוע בזכר העבר". בתירוץ מבית המדרש הנוצרי "שלא לחלל את כבוד מתי העבר" נמנע מאיתנו להשתמש במעט הידע שהורישו לנו דרך נסיונם המר.
המדע הוא קודם כל אוסף של מושגים – והמושג מאפשר לנו להצביע על מהות במציאות. ההבדל המדעי בין תחילת המאה ה20 לתחילת המאה ה21 בא לידי ביטוי, קודם כל, במושגים חדשים, המציינים מהויות ותופעות חדשים. באופן טבעי, מתחיל המדע בזיהויים ישירים, אשר המלים המבטאות אותם אוצרות בתוכן את התכנים בצורה אינטואיטיבית אשר איננה מוגדרת באופן מקצועי על יסוד הגותי, בין היתר מכיוון שעדיין לא נמצא איש המקצוע או המשאב הנחוץ לצורך ביצועה.
לעתים קרובות, עבודת זיהוי מדעית זו איננה מבוצעת מכיוון שבחברה הנתונה מתקיים "טאבו" על סוג זה של דיון. פעמים רבות, איסור על שימוש בביטויים, המציג עצמו כמגן על ערכים, הוא התירוץ הבלעדי ולכן גם החזק ביותר על בלימת ההתפתחות הידיעתית האנושית או, באופן מסויים יותר, על המעבר מהפרטי לכללי, שעליו מבוססת ההתפתחות הרוחנית האנושית (התפתחות מאירוע מסויים שהתרחש במימד העולם הנצפה למימד המופשט, העקרוני, של הנוסחה המדעית). זהו גם טבעו של ה"טאבו" הפעיל הקשור בשואת יהודי אירופה, המופנה כנגד השימוש במושגים מסויימים הגלומים בביטויים שמקורם באירועי השואה.
הביטוי "יודנראט" היא מלה המייצגת מושג כזה, שנלקח מהמציאות הגיאו-פוליטית המובהקת של אירופה המשמידה, ואשר מייצגת תוכן אינטואיטיבי ברור.
השימוש ב"יודנראט" בפוליטיקה בת זמננו – ובמיוחד בישראלית-יהודית – עלול, אולי, לגרום לאי נעימות רגשית לניצולי שואה או לכאלה שהשואה קרובה ללבם מסיבות אחרות – אך יש לשפוט את השימוש הזה על פי יעילותו האובייקטיבית, כלומר עפ"י התשובה לשאלה באם הוא קולע. אנשים שסוברים כי בשימוש בביטויים מעולם השואה יש משום הטעיית בני אדם לחשוב כי ניתן לעשות השוואה בין שואת אירופה לשואה כלשהי בזמננו טועים, אך לא מהסיבה שאין לערוך השוואה כזו, אלא להיפך: מכך שיש.
למעשה, כדי לקיים את אחת המצוות הנגזרות המוצהרות ביותר של השואה – "לעולם לא עוד!" - מוטלת על כתפינו החובה מוסרית לערוך באופן מתמיד ומדעי השוואות לצורך מניעת שואה נוספת. השוואה כזו חייבת להתבסס על מושגי וביטויי יסוד, המבטאים את התפישות שנצטברו בזכרון הקולקטיבי היהודי.
מי שמצהיר על חברו כ"יודנראט" יכול לטעות בזיהויו, אך מי שאינו מאפשר הצהרה כזו בתואנה רגשנית, מסייע להשארת הזיהוי ברמה הסובייקטיבית-אינטואיטיבית של המזהה ומונע – במידה ודיאגנוזת הנגע נכונה – את הריפוי ההולם. כך, בגלל "מה שהיה", אנו עלולים לאבד את "מה שיש" – ואולי גם את "מה שיהיה".
במציאות הפוליטית של היום, מהווה ה"טאבו" נגד השימוש בביטויים מסויימים מכשיר רגשי אנטי-מדעי בידי כוחות פוליטיים המפנים אותו כלפי מתנגדיהם במטרה לסרס את כוחם, להשתיקם או, לפחות, ליצור בתוכם סכסוך פנימי.
מכשיר זה, המופעל כדי להשיג מטרות פוליטיות בהווה הוא בבחינת מחסום, הבולם את העברת הידע בתרבות, גם לעתיד. חסימתה הרגשית של האפשרות לזהות "יודנראט" בפוליטיקה של היום כמוה כבלימת האפשרות להצהיר על "דין רודף" בפוליטיקה של השנה שעברה. בשני המקרים אתה דן את אנשי החברה האסורה בכבלי ה"טאבו" לחיים שבהם, תחת התירוץ של התחשבות ברגשות הזולת, אין הם חפשיים לפתח את הידע שלהם ולערוך את ההעברה הנאותה מהמישור האישי-אינטואיטיבי-סובייקטיבי למישור הכללי-מדעי-אובייקטיבי. כך, אין החברה הישראלית של היום יכולה לערוך שימוש נאות במדע שנצבר בזכרון ההסטורי היהודי, שהוא מאגר הזכרון – והידע – הגדול ביותר בהסטוריה האנושית.
עובדה מדעית חשובה - פוליטית ופסיכולוגית גם יחד - היא שזה שאינו רואה בעין יפה את ההשוואה של אירועי השואה לאירועי זמננו הוא גם, בד"כ, זה שאינו רואה כ"רלוונטיים" למצב הקיים את אירועי ההסטוריה הארוכה של העם היהודי; זהו גם זה שרואה כ"לא מדעי" את הנסיון לראות קשר משמעותי בין העובדה שבשואה היו המושמדים בעיקר יהודים והמשמידים בעיקר נוצרים. אלה מבין העם היהודי המתנגדים לצבירה, איסוף, ניסוח ויישום הידע בן אלפי שנה לעולם של היום בטענת חוסר ה"רלוונטיות המדעית", הם גם אלה הסוגדים למדען ההווה השואב משאבי עתק ממשלם המסים כדי לספר לנו מה קרה בעולם לפני בליוני שנים... – ואין זה מקרי שכאשר אלה יחד חוברים כדי ליצוק את התוכן לטכס יום הזכרון, אין הם נותנים לרבנים הראשיים להביע את דעתם אלא רק לקרוא פרקי תהילים ותפילה ומשבצים אותם, על ידי כך, במשבצת ה"פעולה חסרת התכלית", לשיטתם.
אך כיהודים וכאנשי תרבות אנו יודעים טוב יותר את חשיבות הרלוונטיות של הידע המצטבר – של הזכרון ההסטורי. "זכור ושמור" - המצווה המדעית היסודית של עמנו והמדע שבידינו – קיימים בתרבותנו עוד הרבה לפני שואת אירופה, ומי יודע אם לא הם הסיבה לכך שעמנו עובר שואה אחר שואה לאורך הדורות. מי יודע גם אם יכולתנו הייחודית, כאומה, לזכור, לשמור ולקשר בין מה שקרה בעבר למה שמתרחש בהווה איננה אחת הסיבות העיקריות לנטייה לחסלנו כאומה. במידה ובה דבר זה נכון, אזי הכוחות הפנימיים בחברתנו שמנסים לבלום את יכולת היישום שלנו את הידע שנצבר מהשואה לימינו אלה, אינם אלא שותפים לכוחות שניסו לעשות זאת לפני חמישים שנה – כפי שהם שותפים לכוחות שמנסים לעשות זאת מאז ועד היום.
לאלה שמנסים לשכנע אותנו כי בכך שאנו קוראים למלשינים, למשתפי הפעולה עם אויבינו ולבוגדים שבינינו בביטויים כמו "יודנראט" אנו מזלזלים בזכרון קדושי השואה, עלינו לומר כי ההיפך הוא הנכון – כי לא רק שהשימוש בידע נרכש נעשה על ידינו היום לטובתנו ולטובת העתיד שאנו מולידים, אלא שהוא גם מתן כבוד לאלה שבזכותם אנו מחזיקים היום בידע – ובמיוחד לאלה שסיכנו את חייהם במאמץ להביא לנו.
מבחינתם של מושמדי השואה, אנו דור העתיד. דוקא מנקודת מבטם, אם לא נשתמש בזכרון ההסטורי שנתנו לנו, בידע שכדי להשיגו נדרשו זיעתם ודמם – אנו נבגוד בזכרם ובירושה היחידה שהשאירו לנו בעצם מאבקם: בידע. זכרונם, תרתי משמע, צריך להיות יישומי, מעשי ולתרום לקידום האדם באשר הוא. עלינו להשתמש בידע שהורישו לנו בעצם עובדת מה שקרה להם – ומה שאסור שיקרה לנו.