הטלאי, הזכרון ומונופול השואה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 967
הטלאי, הזכרון ומונופול השואה.
מונופול השואה הממלכתי מאויים. את זה אפשר ללמוד, בין היתר, מהשתוללותו הכמו-מוסרית של יו"ר ארגון יד ושם, הנוזף במתיישבים שהחליטו להביע את כאבם באמצעות ענידת טלאי, באמירה המסתכמת ב"הסירו ידיכם מן השואה הקדושה שלנו"... לאמור: השימוש בשואה הוא רכושה המוצהר של הממלכתיות הישראלית וסימן רשום שלה.
הלאמת זכר השואה, אשר החלה, כבר עם קום המדינה, להיות כלי ראשון במעלה של גיוס אמפתיה, סימפטיה וכספים על ידי השמאל, היא מעשה פשע; לא רק שבמשך כל השנים שעברו מקום המדינה ניצלה מדינת ישראל את שארית הפליטה לצורך משיכת משאבים כלכליים ניכרים מממשלות העולם ובראשן גרמניה, והשתמשה בזכר השואה כדי לבצר את מעמדה הפוליטי בעולם בכך שהציגה את ישראל כפתרון בעיית השואה, אלא שהיא שימשה כסוכן מוצהר של שארית הפליטה ובגדה בהתחייבותה זו.
במסגרת הסכמים פוליטיים שעליהם הסכימה המדינה בשנות קיומה הראשונות, כשהיא לוקחת על עצמה את ייצוג קרבנות השואה, היא נישלה אותם מחלקם ההוגן בפיצוי ובלמה, במשך כל הזמן שעבר מאז, את מיצוי תביעותיהם הצודקות כלפי כלל הפוגעים בהם, כולל אלה המחזיקים עד היום בחלקים ניכרים מרכושם.
רק השבוע נתבשרנו כי ממשלת ארה"ב תחזיר לניצולי שואה רכוש שהוחרם ע"י הצבא האמריקני עוד בשנת 1945. משפט בנושא החל לפני שנתיים על ידי עורכי-דין פרטיים. היכן היתה ממשלת ישראל בכל הזמן הזה? זוהי שאלה אחת מני רבות וכואבות, הנוגעות לרכושם וזכויותיהם של ניצולי השואה.
רק בשנים האחרונות הצליחו ארגונים פרטיים של שרידי הפליטה להגיע למצב שבו יוכלו להילחם על מה שנותר מזכויות הניצולים – ומהשארית הזעומה של אלה מהם ששרדו את שנות קיום המדינה. במאבקים המשפטים על זכויות הניצולים נחשפת תמונה עגומה, שלפיה שיתפו, למעשה, נציגי מדינת ישראל, פעולה עם כוחות בינלאומיים שמחזיקים בידיהם חלקים גדולים מרכושם של הנספים, כשתכלית הדבר לחלוק בשלל עם היעלמם של הניצולים ויורשיהם מעל פני האדמה.
אלה הם האנשים המתריעים על השימוש השלילי שנעשה ב"זכר השואה"...
דברים אלה הם פשעים מחרידים כשלעצמם. הם הופכים לחמורים יותר כאשר, במסגרת הסוציאליזם הישראלי, מופעלת פגיעה זכויות האדם, המקבילה, במובנים רבים, לפגיעה שבוצעה על ידי הסוציאליסטים הלאומיים מגרמניה של שנות השלושים והארבעים של המאה שעברה.
אין זה נכון שאין מה להשוות בין הקולקטיביזם הישראלי של היום לקולקטיביזם הנאצי של המאה שעברה, כפי שהצהירו רבים וביניהם טומי לפיד, ניצול שואה בעצמו; שתי התנועות הפוליטיות היו אחראיות לפגיעה בזכויות האדם היסודיות של אזרחי מדינותיהם, על יסוד הנחה שווה: שלקולקטיב יש זכות להקריב בני אדם שהם חלק ממדינתו, בשם עדיפות הכלל על היחיד והמדינה על נתיניה.
אין ספק שהנחה משותפת זו היא המניעה את כל המסכים עם הפגיעה המקפת בזכויות האדם, המתוכננת במסגרת תכנית ההתנתקות, בדיוק כפי שאין ספק בכך שאם היתה מדינת ישראל מבוססת, מוסרית, חוקית ומשפטית, על חוקה המגינה על זכויות האדם, לא היתה תכנית מסוג זה אפשרית.
העובדה שהנאצים רצחו ואנשי שרון "רק" עוקרים מתיישבים מאדמתם אומרת, אמנם, שיש הבדל בין שתי התנועות הפוליטיות, אך הבדל זה איננו עקרוני אלא מידתי. לכן, על אף ההבדל המידתי, יש מקום למחות על העקרון השווה ולהציג השוואה כזו כדי להתריע על קיומם של יורשי הנאצים בפוליטיקה של ישראל דהיום.
העובדה שרבים מבני שארית הפליטה של השואה הנאצית אינם מכירים בדמיון בין השואה ההיא לזו שעומדת להתרגש בימינו איננה נותנת לבורותם כוח או זכות לבלום את חופש ההבעה של אלה שזכויותיהם מאויימות על ידי המאיימים לפגוע בהן. יתרה מזו, רבים מניצולי השואה שבינינו מצדיקים בפועל חלק מהגישה הנאצית מבלי שהם מודעים לתמיכתם באידיאולוגיה זו. לאלה שייך כל מי שסבור שיש לאדם אחד זכות לפגוע בזכויות היסוד של אדם אחר. בישראל של היום, התירוץ הקלאסי לסוג כזה של "זכות" הוא ה"דמוקרטיה" בפרשנות המצומצמת של "רוב מכריע מיעוט". עפ"י פרשנות לרוב יש זכות לפגוע במיעוט, אך יש להזכיר לאלה בינינו ששכחו זאת (או, אולי, מעולם לא ידעו על כך) כי רעיון זה איננו מוסרי במפגיע באשר הוא נותן אישור לרוב לפגוע בזכויות המיעוט – דבר אשר איננו מתקבל על הדעת בעולם המודרני, שהמתקדמות במדינותיו לא רק מקפידות לשמור על זכויות היסוד של מיעוטיהן אלא אף מתאמצות בהווה לפצות מיעוטים נפגעים, במידה והרוב פגע בהם בעבר.
ונחזור ונשאל באם יש למיעוט המותקף ומאויים של המתיישבים זכות להעלות את זכר השואה ההיא כדי לעורר מחשבתית את אחיהם היום למעשה הלא מוסרי הנורא המתרגש עליהם? הבה נשאל מה היו אומרים המושמדים לפני פחות ממאה שנה אם מה שיישאר מהם הוא הזכות לסייע ליורשיהם היום במאבקם כנגד הקולקטיביסטים שבינינו? אין ספק שאם ניתן היה לשאול את המושמדים באם ניתן להשתמש בזכרם כדי להגן על זכויותיהם של יורשיהם, לא רק שהם היו מתירים זאת, אלא אף מחייבים אותו.
יש לשים לב לכך שאלה שאינם נותנים לאחיהם להשתמש בשואה לצרכיהם הפוליטיים הם בדיוק אלה המצהירים כל יום זכרון לשואה ולגבורה כי עלינו לזכור את "לקח השואה". משמעות פעולתם היום היא הכחשת האפשרות להשתמש ב"זכר השואה" כבידע מציאותי ונסיון לנתק בין עם ישראל של היום לבין העם של אתמול.
מנקודת מבט זו, האם אין זה מה שמנסה השמאל הישראלי לעשות בישראל מאז ומעולם? האם אין משאבי המדינה מושקעים במאמצים לנתק בין העם ומורשתו, באמירה הקבועה שאל לנו לפנות אל המסורת העתיקה וה"מאובקת" ושומה עלינו להתחדש ולהתאים את עצמנו לעולם המודרני?
והאם לא בכך האשימו תמיד אויבי העם היהודי את היהודים – בכך שהם, היהודים, מסרבים להתנתק ממורשתם וטוענים שיש לה משמעות אקטואלית, אע"פי שלקחיה עברו מן העולם? מעניין, בהקשר זה, לשמוע לאחרונה גורמים פוליטיים בעולם המצהירים על כך ש"נמאס להם" כבר לשמוע על הסבל שעבר על היהודים בשואה. מעניין שמאידך, גורמים עולמיים אלה, ובמיוחד הנוצרים שבהם, לעולם אינם מוכנים לשכוח את אותו יחיד שהועלה כקרבן מצידם (יהודי, אגב) לפני אלפיים שנים. מבחינתם, שש מליון יהודים שנספו לפני חמישים שנה אינם כה אקטואליים לעומתו.