הכחשות ולקחים

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1001

 

הכחשות ולקחים

השואה בישראל ובעולם

יש המכחישים את עצם קיומה של שואת אירופה. דבר זה ידוע ומוכר. אך יש הכחשות אחרות, מתוחכמות יותר, כאלה שמציגות את העובדות הנוגעות לתקופת השואה כך שתיצורנה הטעייה. הכחשות מסוג זה נחוו על ידי העם היושב בציון מאז קום המדינה על ידי היד השולטת והמכוונת את התקשורת והחינוך של מדינת ישראל. באמצעות אלה נוצרה הכחשת זהותה האמיתית של השואה, דרך כמה סוגים של הכחשה:

הכחשת החלק הדתי-יהודי של השואה בכלל ושל המאבק בנאצים בפרט; הכחשה זו מחקה לחלוטין את הימצאותו בתמונת השואה של היהודי הדתי, אשר היה, מכל בחינה מעשית, גורם ראשי בתמונת שואת אירופה. במיוחד, נעלם חלקו של היהודי הזה, שהיה מבחינה מספרית חלק הארי של העם היהודי באירופה בשנות הארבעים. מכיוון שמטרתו המוצהרת של הנאצי היתה להכחיד במיוחד את היהודי הדתי, מהווה הכחשה מסוג זה הגשמת חלק לא מבוטל מהחלום הנאצי. בנוסף לכך, יש המציגים את היצמדותם של היהודים המאמינים למצוות הדת כגורם שהפריע למלחמה בנאצים. בהקשר זה, לא רק שאין מרבים דברים על חלקו של היהודי החרדי בשמירה על ערכי הדת בתנאים הקשים של סיכון עצמי וחירוף הנפשות היום-יומי שחוו היהודים תחת המשטר הנאצי, אלא שיש מי שמדגיש שוב ושוב את אשמתם של מנהיגים דתיים בתוצאות השואה.

הכחשה נוספת היא זו של מעשי המרד וההתנגדות לנאצים שבוצעו על ידי ארגונים יהודיים שנחשבו לחלק מהגוש הפוליטי הרביזיוניסטי; חלק זה נסב בעיקר על התעלמות מקיפה מחלקם העשיר של ארגוני בית"ר ו"לא מזדהים" אחרים אשר ניהלו מאבקים נגד הנאצים, אך נחשבו על ידי השמאל הישראלי כלא לגיטימיים מבחינה אידיאולוגית. אנשי ארגונים ותנועות אלה, אשר לא נכנעו לנאצים, נענשו מאוחר יותר על ידי השמאל הישראלי בששים שנות התעלמות.

ההכחשה שהיא, אולי, החמורה ביותר בנוגע לשואה ולגבורה היא התעלמות מתמדת מחלק הגבורה שלה; הכחשה זו מדגישה את ההליכה "כצאן לטבח" ואינה שמה דגש על כמות גדולה של עובדות המעידות על התנגדות רבה, פעילה וסבילה, של רבים מיהודי אירופה, למעשי הצוררים. אל מול ההבלטה של אירועים מעטים, שהבולט בהם הוא מרד גטו ורשה, קיימות שתיקה והתעלמות רבה ממעשי מרד, מאבק ופעילות התנגדות פרטיזנית רבים, שהיו, למעשה, יותר מאלה שהציג כל עם אחר שהיה נתון תחת כיבושם של הנאצים במשך שנות המלחמה; את גדולתו של חלק זה של היהודים במאבק לא ניתן להעריך נכונה ללא לקיחה בחשבון של עובדת הדלות העצומה באמצעי לחימה אל מול מכונת המלחמה המשומנת של הנאצים, שלא להזכיר את העובדה שהלוחמים היהודיים נאלצו להתמודד גם תוך מלחמתם בכובש הנאצי בגילויים רבים של אנטישמיות מצידם של בני הארץ הלא-יהודיים.

למה גרמו הכחשות אלה?

כל אחד מסוגים אלה של הכחשה מעיד על ענינו של זה שהפעיל אותו, על מה שהכחשתו סייעה לו וגם על הציבור שהושתק באמצעותה: הדתיים, אנשי הימין ולמעשה כל מי שלא השתייך ל"מועדון החלוקה" של "מקימי המדינה". בעשרות השנים הראשונות של קיום המדינה הוחרמו, למעשה, רבים מפליטי התופת האירופאית, שמהם נבצר לקבל את אישורם והסכמתם של השליטים, והם הודרו מהאפשרות לקבל משאבים ציבוריים לצורך הוצאה לאור של זכרונותיהם; כך אבדו לנו ולדורות הבאים עדויותיהם של כל אלה שלא נמצאו מתאימים לקבלת פתחון פה ולא השיגה ידם להפיק כתבים שלא באמצעות תקציבי הציבור.

בדרך זו נבצר מעימנו לקבל תמונה מלאה יותר על מה שהתרחש באמת בשואה, והפסדנו גם חלק גדול וחשוב מן היכולת להפיק לקחים אמיתיים מהשואה. למעשה, ביחד עם פעולות רבות אחרות שבהן נקט הממשל, הפכה שואת אירופה לנכס של מדינת ישראל וזו השיגה עבורו רבות, ובכלל זה כספי פיצויים מממשלת גרמניה. פוליטית, ניצלה מדינת ישראל את שואת אירופה כגורם יסוד בהצדקת מדיניותה בתחומים רבים הנוגעים למעמדה העולמי ולבטחונה.

מעל לכל זה מתנשאת ההכחשה הגדולה והמתוחכמת ביותר של השואה: זו שמציגה אותה כקטנה, חלקית ומשנית:

כמעט מבלי משים, פעלו כוחות ההכחשה, במשך ששים השנים שעברו מאז השואה, במטרה להציג את השואה כאירוע זניח ביחס להסטוריה העולמית הכללית, כחלק צדדי של הפוליטיקה העולמית ושל מלחמת העולם השניה בפרט. דבר זה מנוגד לחשיבותה של השואה מבחינה יהודית וכלל-עולמית גם יחד (כפי שנראה להלן); דבר זה נעשה, בין היתר, על ידי הצגת הרעיון (והביצוע) של השמדת העם היהודי כשגעון של מיעוט – כפעולה יזומה של חלק קטן בלבד מתוך העם הגרמני (המפלגה הנאצית) שיצר את המשטר הנאצי, המייצג, כביכול, רק חלק זניח מההשקפה הגרמני הכוללת. לאור תפיסה זו, הצליחו הנאצים (ה"מטורפים") בהשתלטות פוליטית קצרת טווח (ימי המשטר הנאצי) שיזמו כנגד העם הגרמני כולו (כפי שהעם הגרמני הצליח בהשתלטות קצרת הטווח שלו על אירופה).

כך, במשך זמן רב, הוצג לפנינו סיפור השואה כאירוע לא גדול ביחס לאסון הכלל עולמי של המלחמה הגדולה, כאירוע שהוא פרי תאונה מצערת והתקפת טירוף של מיעוט שפעל בניגוד לדעת הרוב – וכאירוע ברברי שאיננו מייצג בשום אופן את הכלל, את העולם ההומני. לכאורה, הראייה לכך (שבה אנו אמורים להסתפק) היא שבסופו של דבר (תוך פחות מעשור – לכל הדעות זמן קצר במושגים "הסטוריים") הושב הסדר על כנו, האשמים נתנו את הדין והניצולים פוצו. אך האמת שונה, למעשה, לגמרי: האמת היא שמחקר אמיתי של השואה חושף את קיומו – אז ועכשיו - של קשר כלל עולמי נגד היהדות.

ניתוח לעומק של אירועי השואה מציג את פעולת ההשמדה של העם היהודי כמה שבוצע, במידה זו או אחרת, על ידי רבים מעמי העולם. מסקנה זו מבוססת על כך שחלקים רבים מן העמים שנכבשו על ידי הנאצים (וביניהם עמים כמו צרפת והולנד) שיתפו פעולה עם הכובשים בהשמדת היהודים. עמים אחרים, שאליהם לא הגיעו הנאצים, נמנעו, בהזדמנויות רבות, מלהציל יהודים כשיכלו. מדובר, למעשה, בקיומו של קשר כלל עולמי נגד היהדות. לא רק שקשר זה איפשר את השואה אלא שקיומו, עד היום, מהווה את המפתח להבנת כלל הפעילות העויינת של מתנגדי ישראל בהווה, וגם את מה שיצר את הסכסוך במזרח התיכון ומה שמאפשר את התמיכה הפוליטית הנרחבת בצד של אויבי ישראל בסכסוך.

מכל זה ניתן להבין שנושא השמדת היהודים בשואה היה גדול יותר מבעיה יהודית; למעשה, ללא הבנת מקומה של האנטישמיות הנאצית במכלול היחסים שאיפשרו את התפתחות מלחמת העולם השניה, לא ניתן להבין את היחסים הפנימיים של העולם המערבי. ללא הבנה זו ימשיך היחס ליהודים טמון ברבדיה העמוקים של הפסיכולוגיה של העולם כחידה לא פתורה או כמוקש המצפה להתפוצצותו הבאה.

מבחינה מציאותית יש להעמיד את העולם כולו על כך שהעובדה שהתעלול הנאצי הצליח כל כך בהוצאת אנשים תרבותיים מבתיהם כדי למלא מצוות של רצח ואלימות אינו אלא עדות לקיומו של טירוף רדום החבוי בפסיכולוגיה של חלק גדול מהאנושות. העולם הלא יהודי צריך לראות את חקירת הנושא כבעל חשיבות ראשונה במעלה, כמו שיקבל מחקר אודות כל מגפה תורשתית אחרת מצידו של מי שדואג לעתידו. לא מן הנמנע להניח שהעובדה שנושא זה לא קיבל עדיין חקירה ראויה היא חלק ממעצורי ההתפתחות של האנושות כולה.

התרבות העולמית איננה יכולה להמשיך ולהתפתח כראוי כשהיא נושאת על גבה את המשקל המעיק של יחסו של האדם במערב ליהודים. משקלם של היהודים בתרומה להתפתחות העולם היא גדולה דיה כדי שעל אף ההשקעה שבפעולת ההתעלמות מרציחתו של העם היהודי היא תהווה מכשול לפיתוח מלוא הפוטנציאל של שיתוף הפעולה בין היהודים לתרבות.

מנקודת מבט יהודית יש סכנה גדולה בהתייחסות לשואה כאל פגיעה חולפת שניתן לעבור עליה לסדר ההסטוריה, שכן זו עלולה להרים את ראשה במקום ובזמן אחרים ולהרוס את כל מה שיצליח היהודי לבנות בעתיד. אך יותר מכך מראה השואה שהיהודים אינם מוערכים נכונה מבחינה אנושית כללית. באי הערכה ראויה זו של העם היהודי מביאה האנושות על עצמה שיתוק ופיגור.

אם מדינת ישראל, באמצעות סילופיה המכוונים, לא עשתה די כדי להביא את העולם לעסוק בחקר השואה באופן פעיל יותר, אין הדבר צריך להוות מחסום בפני מי שעתיד האנושות בכלל והעם היהודי בפרט חשובים לו. את העולם, שחלק גדול ממנו רואה היום את השואה כאסון יהודי פרטי, יש להעיר מתרדמתו ולגרום לכך שיכיר בעובדה שכל סוג של פעולת רצח היא מחלה מסוכנת לבעליה ואסור לאפשר למחלה זו להצמיח גרורות תורשתיות.

הן מנקודת מבט יהודית והן מנקודת מבט אנושית כללית יש לקדם את המודעות לכך שגורל היהודים חשוב לכל אוהב אנושות. אסור שהכחשת השואה תשתלב עם הכחשת העובדה של תרומת היהדות לעולם. אסור שהכחשה זו תהפוך לחלק ממגמת האנטישמיות הפוליטית הכללית ותקבל לגיטימציה מגורמים כלשהם, רחוקים ככל שיהיו מעין הסערה של העימות בין העם היהודי לאויביו. רק במלחמה נגד הכחשות אלה יש סיכוי להנחת תשתית ראויה להכרת העולם בעם היהודי כבמדריך לעתיד.

נתונים נוספים