הלגיטימיות של טרמינולוגיית השואה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 773
הלגיטימיות של טרמינולוגיית השואה
בימים האחרונים התגלע בכנסת ישראל ויכוח אודות השאלה "האם זה לגיטימי להשתמש בטרמינולוגיה (מערכת מונחים, מושגים ותפישות) הלקוחה מן השואה שעבר עם ישראל במלחה"ע השניה, לצרכים פוליטיים בני זמננו, ובמיוחד לכאלה שנוגעים ביחסים הפנימיים בין אזרחים יהודיים במדינת ישראל. בימינו מתוכננת "זו ארצנו", תנועה פוליטית אנטי-ממשלית, מצעד מחאה שישא את הכותרת "מצעד החיים", על משקל מצעדי הנוער הישראלי הנערכים בשנים האחרונות באתרי השואה באירופה, אשר נושאים שם זה.
על רקע עובדה זו, השימוש בשם זה עורר סערה בחוגים מסויימים, המתריעים על כך ש"אין לגרור לתוך הפוליטיקה הישראלית של ההווה את ענין השואה". "ענין השואה מייצג קונצנזוס ציבורי יהודי כללי" הם גורסים "בזמן שהמאבק הפוליטי הפנימי הוא מפלגתי וצר". "אל תגעו בשואה" הם מתריעים "ואל תשתמשו למטרותיכם ולעניניכם במונחים ובמושגים הנוגעים לשואה". את הנושא ניתן להגדיר כבעיית הלגיטימיות של שימוש במושגים, מונחים וטרמינולוגיה הלקוחים מן השואה, לצרכים הפוליטיים של התקופה הנוכחית.
זולת העובדה ששלילת אפשרות זו היא צורה נוספת ומתוחכמת של סתימת פיות, המופנית כנגד המתנגדים לשליטת השמאל, השימוש בתקופת השואה הוא לא רק מומלץ אלא הכרחי ומחוייב; הטרמינולוגיה של השואה מחוייבת לא רק מכיוון שיש דמיון בין התקופות אלא שיש המשכיות לוגית וסיבתית של התהליכים ההסטוריים שביחס להם השואה ומאבקי ההווה הם שני פרקים עוקבים באותו סיפור עלילה. בין פרקים אלה יש יחסי סיבה-תוצאה ברורים ומובהקים עד כדי שלא ניתן להבין היטב את האחד ללא משנהו. ניתן להראות כי מה שקורה היום ביחסים בין יהודים ולא יהודים בעולם הוא, ללא ספק, המשך מאבק האנטי-יהודים בעולם כנגד היהדות.
המלחמה בין היהדות ושונאיה היא הביטוי הפוליטי של המאבק המטפיסי, המלחמה בין האלוקים ומתנגדיו בעולם. היהדות היא שליחתו של האל בעולם ושונאיה הם שונאיו. המלחמה כנגד היהדות לא התחילה בשואה ולא נסתיימה בה. היא קיימת לפחות מאז עמלק ונמשכת גם בימינו. השואה היתה, במובן מסויים, נס: אירוע ברור ומובהק שעל פיו ניתן ללמוד את היחסים האמיתיים בין טוב ורע במציאות. זה שמנסה למנוע מאיתנו ללמוד את לקחי השואה ולהשתמש בה כחומר עזר למאבקנו מעיד על עצמו שהוא שותף, למעשה, לכוחות האנושיים האנטי-אנושיים שגרמו את השואה ושהוא משתתף היום בגירסה מתוחכמת של השתקת הפשע. מנקודת המבט של ימינו זו הסתרת פשעיהם של פושעי העבר כדי שלא ייחשפו פושעי ההווה, יורשיהם וממשיכיהם.
ההבדל בין מה שעשו הצוררים שלפני חמישים שנה לבין מה שעושים צוררי היום אינו עקרוני אלא טכנולוגי: צוררי תחילת המאה ה21 משתמשים, ברוח ובחומר, בכלים ואמצעים שהם מתקדמים הרבה יותר ומודרניים יותר מאלה שהיו בנמצא בידיהם בשנות החמישים. הם משתמשים מחד, ברוח, בכלים רוחניים ומופשטים יותר מאלה שהיו בידי הנאצים (הנאצים ביצעו השמדת יהודים באמצעים פיזיים ובאופן מקיף וישיר ואילו הערבים והעוינים מן המערב משתמשים היום באמצעים פוליטיים, פסיכולוגיים ואידיאולוגיים כדי להשמיד את הזהות היהודית) – ומאידך, ברוח, באמצעי מלחמה מתוחכמים יותר (החימוש המתוחכם של שלהי המאה ה20 ותחילת המאה ה21, במיוחד בתחומי הטילים והמלחמה הגרעינית-כימית-ביולוגית).
הדואליות המתוחכמת הזו, המוחזקת היום בידי אויבי ישראל (ובאמרי "ישראל" אינני מתכוון למדינה דוקא) מסוכנת ביותר ליהדות ומהווה שלב מתקדם במלחמתם של אויבי ישראל אשר, כאמור לעיל, מה שקרה במלחה"ע השניה הוא רק חלק ממנה. זו עובדה שנמצאת על גבול המטפיסי, שאין היהודים מודעים לאלטרנטיבה שהם מייצגים כלפי העולם כולו - אלטרנטיבה של צדק: למול ערכים מסואבים שגרמו וגורמים סבל לאנושות, מציגה היהדות את הברירה של ערכים נאורים המציעים לאנושות גאולה אמיתית וחיי אושר עלי אדמות.
התנגדותם של שליטי האנושות למה שהיהדות מציעה, זו הסיבה היחידה וההסבר ההגיוני היחידי שאני מכיר לשנאה הגדולה שיש לשונאי ישראל כנגד היהדות ולשאיפתם המתמגת לחסלה. זו גם הסיבה לכך שבכל העולם יש כוחות המנסים להשמיד את היהדות ואת מה שהיא מייצגת – אך גם הסיבה לכך שבכל העולם יש כוחות האוהדים את היהדות ואת ערכיה ותומכים בהם.
אלה וגם אלה באים לידי ביטוי במאבק כלל-עולמי אשר פועל, בד בבד, בהשמדה ובהכחשתה. הראשונה היא המלחמה הפיזית והשניה היא הרוחנית. כאמור לעיל, איסור הלגיטימציה של שימוש בטרמינולוגיה הלקוחה מן השואה היא דרך מתוחכמת למנוע מהאדם ללמוד מן העבר – וכמו"כ דרך להסתיר פשע ואת הפושע מאחורי מסך עשן. כך, מסתבר, מסרסים הצוררים את משמעותן של כל הסיסמאות הרבות שכולנו מכירים בהקשר השואה: "לעולם לא נשכח" , "לעולם לא עוד" ו"יזכור". אלה, המוצהרות שוב ושוב בכל טכס של יום הזכרון, מנוצלות לא כדי למקד את השומע אותן במה שעלינו לעשות בהווה ולמען העתיד – אלא רק במה שקרה בעבר, מה שמבטל את משמעותו החינוכית החשובה של הטכס האנושי ומנציח אותו כחוייה רגשית.
טכס שואה שמתמקד בתיאור החויות הקשות שעברו היהודים בתקופת השואה ואיננו קושר אירועים אלה למעשיות כלשהי בהווה או בעתיד, אינו אלא חוייה רגשית. מבחינה חינוכית, טכס מסוג זה הוא מעשה מרמה מתוחכם: הוא מיועד להיות חינוכי – והוא אכן מחנך – אך לחולשה. אם לא ניתן להסיק משואה כלשהי מסקנות מעשיות ועדכניות במונחים של פתרון, התוצאה ההכרחית היא חוסר-אונים ופחד של מי שסובר שאין פתרון. כך, באופן מקרי או מתוכנן, השימוש היחידי שמאפשרים היום בעלי המונופול הציבורי על השואה, הוא ניצולה למטרות החלשת העם.
מעניין לשים לב לכך שמיקוד בעבר אשר איננו מאפשר ללמוד ממנו לעתיד – ואין זה משנה עד כמה העובדות שמתמקדים בהן חשובות – מייצג ניגוד לטבעה של האנושיות באשר היא. מה שמאפיין את הגזע האנושי הוא בדיוק יכלתו ללמוד מן העבר ולנצל את הידע שנצבר בעבר כדי לחיות טוב יותר בעתיד. אלה הרואים עצמם כ"בעליה" של השואה (אפילו אם חלק מהם ניצולי שואה בעצמם) ואינם מאפשרים לאנשים שחיים היום להפעיל בחייהם את המסקנות שהסיקו מן השואה, פועלים בניגוד לעניניהם של אלה שנרצחו בשואה ובעד עניניהם של אלה שרצחו.
הרוצחים עדיין כאן והם כופים עלינו פעולת התגוננות. פעולה איננה יכולה, מטבעה, להיות סבילה; אם יש משהו שהנרצחים הורישו לנו, זה איננו רק עצב והזדהות עם סבל אלא גם גבורה. אל תאמר "שואה" אלא "שואה וגבורה". השואה מעציבה ומשתקת. הגבורה מקוממת ומפעילה. הנרצחים הורישו לנו את גבורתם ומעשי ההתקוממות שלהם. זה מה שעלינו לזכור ושאסור לנו לשכוח: היכן שאין התנגדות, יש שואה. אם מישהו אינו רוצה שהשואה תשוב, עליו ללמוד מה שיש ללמוד מהשואה וליישם את מה שלמד.