הטוב הוא כל מה שטוב לאדם ולעולמו

השואה כאן ועכשיו

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 1000

השואה כאן ועכשיו

מעשית, נושא השואה הוא חלק מעולמנו; מזה למעלה ממחצית המאה השואה לא יורדת מהכותרות. בתקשורת העכשווית מהווה עדיין שואת אירופה מקור לא אכזב לעיסוק כלל-עולמי – ודרך העיסוק בנושאיה נבחנים, בדרכים רבות, ההתנהגות האנושית. לאחרונה עלתה השואה למודעות הבינלאומית ביתר שאת, עם ההחלטה לקבוע לה יום זכרון שנתי ועם הפיכת עצם עובדת קיומה לחלק מהמאבק הפוליטי העכשווי המתחולל בעולם בין האיסלם לבין המערב בכלל והיהדות בפרט.

במסגרת מאבק זה הועלו לאחרונה בעולם שאלות הקשורות בעצם קיומה של השמדת היהודים באירופה על ידי הנאצים.

היתה או לא היתה

כשמדובר בשואת אירופה, העולם של היום עובר עידן גבלסי חדש, אך מתוחכם בהרבה מזה שידע בתקופת התעמולה הנאצית. לפני ששים שנה השקיעה המעצמה הנאצית משאבים כדי לשכנע את העולם שהיהודים מהווים איום לגביו. היום משקיעים אויבי ישראל משאבים אדירים כדי לבטל בתודעת העולם את קיומה של השואה.

בפעולתו נגד העם היהודי, מתמקד היום האוייב המוסלמי בתגובה לשואה שעברה על העם היהודי לפני למעלה מחמישים שנה ובעיקר בכך שמאז היא מופעלת על ידי נציגיה הרשמיים של היהדות בפוליטיקה העולמית כמכשיר לקידום מטרותיהן של מדינת ישראל והיהדות העולמית. מטרתה של הכחשת השואה החדשה היא הוצאת רוח ממפרשיה של התנועה האנטי-אנטישמית המסייעת לישראל.

"הם המציאו אגדה בשם "טבח היהודים" והם מחזיקים אותה יותר גבוה מאלוהים, מהדת והנביאים" – כך התבטא לאחרונה מחמוד אחמדינג'אד, ראש ממשלת אירן. הוא ביטא בדבריו זעם שמצטבר בעולם הערבי האוייב מזה למעלה מחמישים שנה נגד מדינת ישראל.

ישראל נמצאת כיום תחת מתקפה כוללת, פיזית ורוחנית כאחד. השואה האירופית, שהגיעה לשיאה ב"פתרון הסופי", השמדת העם שביצעו הנאצים בעם היהודי, מהווה היום יותר ויותר את אחד ממוקדי ההתעניינות של העולם; זה לצד זה מתרחשים אירועים של הכרה כלל עולמית בפשעי הנאצים ולעומתם אירועים העוסקים בהכחשת השואה.

השואה הוא אחר האתוסים הראשיים שעליהם בנתה מדינת ישראל חלק גדול מההצדקה לקיומה. השואה, אמרו התועמלנים הגדולים ביותר של מדינת ישראל, מוכיחה כי ליהודים "אין ברירה" ו"אין מקום אחר תחת השמש" שבו יוכלו להתקיים. בעקבות טיעון זה הצליחו מייסדי המדינה להצדיק את הקמתה – במיוחד כל עוד נתפסו כקטנים וחלשים על ידי העולם – ואת פעולות ההגנה העצמית שלה.

אך נראה כי באמצעות מלחמה תעמולתית מקפת הצליחו אויבי ישראל לגרוס לאט אך בקפידה את מעמדה זה של ישראל ולתפוס בתודעת חלק מהקהל את המקום הראשון ב"מירוץ המסכנות".

אמת אובייקטיבית

התעמולה נגד קיומה של השואה יכולה להיחשב גם כבלון ניסוי שעורך האיסלם בנושא אמת אובייקטיבית; דרך מושג השואה נבדקת חסינותו התרבותית של העולם, הן מבחינת יחסו אל העובדות שבתשתיתו ההסטורית והן מבחינת ההנחות וההערכות האתיות שלו כלפיהן. למותר לציין כי תרבות שאיננה מסוגלת להגן על הנחות היסוד העובדתיות שלה נמצאת במצב מסוכן, מצב של סכנה קיומית כללית. זהו מצבה העכשווי של התרבות המערבית אל מול אויביה הפוטנציאליים, המצהירים על כוונתם לחסלה. היום, בראשם של אלה צועד האיסלם הקנאי. הוא שם לו למטרה להכחיש את אמיתות היסוד של התרבות ומעבדת הנסיונות שלו, לצורך הכחשה זו, הוא ההתייחסות העולמית לשואה.

סימטריה הרסנית

קשה שלא לראות היום איך, אל מול תגובתו ההרסנית של העולם האיסלמי לקריקטורות המגנות את האיסלם, מעלה האיסלם פקפוקים נגד יסודות האמונה הנוצרית, בצורת פעילותו נגד השואה, הכוללת שיתוף פעולה עם מכחישיה מחד ופעילות המנסה למוטט את ערכיה מאידך. מעניין, בהקשר זה, לשים לב לכך שאירן מעודדת פעילות הומוריסטית סטירית נגד נושאי השואה, הידועים כציפור הנפש היהודית בעולם, כקריאת תגר אל מול ההומור האנטי-איסלמי, שהאיסלם רואה כאיסור חמור מבחינה ערכית.

מול המתקפה האיסלמית על השואה נפרשות ארטילריות הגנתיות המתחילות בחוקים נגד מכחישי שואה ומסתיימות בחיזוק מערכת התמיכה בזכרון השואה. האחרונה עוסקת באירועים, בטכסי זכרון ובהשקעת משאבים לצורך זכרון השואה והראשונים אינם מאפשרים למכחישי שואה להתחמק מעונש עקב עיסוק בתעמולה שמטרתה להביא למסקנה שהשואה לא התקיימה.

מבחינתם של רבים – ויהודים בתוכם – נתפסת השואה כאחד מנכסי צאן הברזל של תרבות המערב בימינו, אך מושג השואה נתפש היום על ידי רבים בעולם – ובתוכם נציגי הדורות השניים והשלישיים בגרמניה ובנות בריתה במלחמה, כמטרד: הוא מתייחס לאירוע רחוק בזמן ולכן נראה כלא שייך לזמננו – ועם זאת הוא מושך לעברו משאבים ציבוריים רבים.

טיהור רטרואקטיבי

מכחישי שואה מייצגים נסיון קיצוני להפוך את עובדת קיום השואה על פיה אך גם מי שאינו חשוד בנסיון להכחיש את השואה, עלול למצוא את עצמו מאויים על ידי היבט זה או אחר של זכרונה – כמו הדורות העכשוויים, צאצאיהם של האחראים לקיומה של השואה. חלק מאלה יצטרפו למכחישי השואה בנסיון לשחרר את עצמם מכל אחריות למה שעשו אבותיהם – או, מה שסביר יותר, לנסות ולטהר את שמם.

מדינת ישראל לא תהיה תמיד רגישה דיה עד כדי לשחרר את העבדים הפסיכולוגיים האלה – כמו הפולנים בני זמננו – מאחריות לפשע שבוצע לפני למעלה מחמישים שנה – ובכך הם עלולים לתרום לאנטישמיות חדשה. אנטישמיות זו תהיה תוצר ריאקציוני למה שייראה כ"האשמה מחודשת של היהודים את העולם הנוצרי בפעולה אנטי-יהודית". למותר לציין כי יש במחשבה זו משום תרומה למאמציו של האוייב המוסלמי להבאיש את ריחה של ה"ציונות" בעיני העולם.

הפעילות והעיסוק מסביב לשואת אירופה תובעים משאבים רבים ומגוונים. מדינת ישראל, אשר בנתה מונופול פוליטי-עסקי מסביב לשואה מאז קומה, הרוויחה רבות מכך, אך יש רבים המאשימים אותה בניצול ציני של השואה וביניהם אף ניצולי שואה.

העולם זוכר, ישראל שוכחת

ב"ידיעות" 29.1.06 נמסר כי "אתמול התכנסו בירושלים כמה עשרות ניצולי שואה תחת הסיסמה "העולם זוכר, ישראל שוכחת". את הכינוס אירגנה הקרן לרווחת נפגעי השואה הטוענת שממשלת ישראל מתעלמת באופן שיטתי מצרכי הניצולים. לפני שבועיים הודיעה הקרן על הקפאת הסיוע ל20 אלף ניצולים, בשל חוסר של 10 מליון דולר בתקציבה".

לא חמלה ורחמים, כי אם צדק

מדינת ישראל הפיקה הון רב מה"חסות" שנתנה לניצולי השואה מאז קומה – אך יותר ויותר עולים היום קולות של מחאה, כמו אלה של הקרן לרווחת נפגעי השואה; "בקרן טוענים כי 40% מבין 280 אלף ניצולי שואה החיים בארץ נמצאים מתחת לקו העוני" ועוד מלים כדרבנות: "יו"ר הקרן, זאב פקטור, אמר: "לא חמלה ולא רחמים באנו לעורר. באנו לדרוש את אשר מגיע לשרידי השואה".

אחת ההאשמות המופנות כלפי ניהולה של מדינת ישראל את נושא השואה היא התיימרות המוסדות הלאומיים לייצג את צרכי ניצולי השואה. ה"התיימרות" מוגדרת ככזאת בשל מחדלים המתחילים לבצבץ בעשרות השנים האחרונות, של הזנחה וטיפול קלוקל בניצולי שואה רבים אשר לא טופלו כהלכה (או בכלל) על אף מחוייבותה הרשמית של המדינה לעסוק בכך.

התוניסאי הראשון שיקבל פיצוי לניצולי שואה

כתבתו זו של צבי אלוש מ"ידיעות אחרונות" 25.1.06 מספרת על כך ש"סידני כהן (82) מדימונה הוא הראשון שיקבל החל מהחודש גמלה חדשית מגרמניה בשל היותו יהודי שחי תחת הכיבוש הנאצי בתוניסיה. "עכשיו התוספת של 1,500 שקלים בחודש תעזור לי מאד. תודה לכל מי שעזרו לנו בזה" כך אמר אתמול סידני כהן."

"מר כהן ורעייתו עלו ארצה בשנת 1962" נמסר בכתבה, ועם כל הסיפוק על כך שהצדק נעשה, נשאלת השאלה מדוע בושש כל כך לבוא – והאם לא יכלו נציגי מדינת ישראל לעשות יותר כדי לזרז אותו?

בהקשר זה, לא ניתן להתעלם גם מלהגות בנושא כאוב לא פחות: מדוע יודעים אנו, אזרחי מדינת ישראל, כה מעט על שואת יהודי צפון אפריקה. להצדקת עובדת האיחור בתשלום נמסר כי "רק בשנה האחרונה חל שינוי בעמדת הגרמנים ויוצאי תוניסיה ולוב ניצולי השואה נתבקשו להגיש בקשות לקבלת גמלה חדשית" אך אין בנחמה פורתא זו משום נחמה כלשהי למי שנפטר כבר בזמן הארוך שחלף.

בעיה זו של חלוף הזמן קשורה לכל העיסוק בניצולי השואה – ובכל נושא עולה שוב השאלה האם לא יכלו נציגי מדינת ישראל לעשות יותר.

הפשעים הנמשכים של הנאצים

פשעי הנאצים לא תמו; הניצולים ויורשיהם ממשיכים לסבול מעינויי דין פקידותיים בעולם ובישראל.

לפשעיהם של הנאצים נוסף, עם חלוף השנים, פשע ההשהייה. מסיבות מוצדקות או לא נגרר הטיפול בהיבטים שונים של פשעי הנאצים, שהתרחשו במחצית הראשונה של המאה ה20 עד לימינו, תחילת המחצית הראשונה של המאה ה21. המשמעות המפלצתית של עובדה זו טמונה קודם כל בעובדה שרבים מניצולי השואה מתו בתקופה שעברה מאז – למעלה ממחצית המאה – ואלה שעדיין נמצאים בין החיים הם אנשים זקנים, בגילאי 60 עד 90, שמחמת האחראים השונים לטיפול בהם ובעניניהם, גורלם לא תמיד שפר עליהם וחלק מהם סובל ממעמד ירוד כלכלית, לעתים עד כדי חרפת דלות רבה.

בתקשורת מופיעים מדי שבוע כמעט ענינים הנוגעים לשואה. חלק מהם אוצר בחובו עוולות שעדיין לא טופלו, או שאיש לא טרח לגעת בהם מאז תקופת השואה ועד היום. הנה, לדוגמה, כותרת עכשווית:

מוזיאון בוינה הסיר ציורים של קלימט בגלל איומים

בעקבות איום להשמיד חמש יצירות של הצייר גוסטב קלימט, ששוויין מוערך ב250 מליון דולר, מוזיאון אוסטרי הסיר בשבוע שעבר את התמונות מהתצוגה – מסרה סוכנות הידיעות הצרפתית.

בהמשך המאמר, שהתפרסם ב"הארץ", נמסר כי בצו בית משפט שהוצא באחרונה נקבע כי יש להחזיר את היצירות למריה אלטמן, בת 89 מקליפורניה, שהיא האחיינית והיורשת של פרדיננד בלוך-באואר, תעשיין אוסטרי, שנכסיו הופקעו על ידי הנאצים. לדברי המוזיאון, פרקליטה האמריקאי של אלטמן קיבל את האיום בדואר אלקטרוני.

בהמשך המאמר מצויין כי "...אוסטריה, שאין לה חזקה חוקית על היצירות, נשאה ונתנה על האפשרות לקנות כמה מהציורים או את כולם. חמשת הציורים נחשבות ליצירות מופת באוספים הציבוריים של אוסטריה."

ושוב נשאל: האם לא יכלו נציגיה של מדינת ישראל "לדחוף" יותר את פתרונן של פרשות אינסופיות אלה, אשר תחילתן בהצעות שהוגשו למשפחות יהודיות עשירות, כדי שיתנו אוצרות אמנות שהיו בידיהן, בתנאים שמשמעותם סחיטה מפורשת תוך איומים על היהודים – ושיתוף פעולה מצד מוסדות אמנות אירופאיים כדוגמת המוזיאון שבו מדובר. אלפי יצירות כאלה, השייכות לבעלים יהודיים שנבזזו ונסחטו על ידי המשטר הנאצי, עדיין תלויות במקומות של כבוד על קירות מוזיאונים עולמיים, כשצאצאי הבעלים חיים במצב כלכלי קשה ביותר.

כסף מסריח ממוות

למעלה מחמישים שנה אחרי, נחשפים קשרים מושחתים בין מוסדות פיננסיים מצליחים, הכרוכים במסורות אירופאיות מכובדות, לבין האימפריה הנאצית. קשרים אלה חושפים את ערוותה המוסרית של התשתית הכלכלית שבנו הנאצים אשר, כמו האוטוסטרדות מימי הנאציים, עדיין ניתן לראותה כחלק מהשמדת היהודים ולנשיאה בחלק מהאחריות שבעסק.

מחוץ למעגל העונשין

נחשפו פרטים על קשריו של בנק דרזדנר לנאצים

כותרת ב"ידיעות" כלכלה 20.2.06 מספרת לקוראיה כי "בנק דרזדנר, אחד המוסדות הפיננסיים החשובים בגרמניה, שיתף פעולה באופן הדוק עם המשטר הנאצי וידע כבר בשלב מוקדם על השמדת יהודים. כך עולה ממחקר חדש..."

ןיש פירוט: "הבנק... מימן את האס.אס.... הפיק רווחים מהכיבוש הנאצי במזרח, וקיווה למלא תפקיד מוביל באימפריה הגרמנית שתוקם באירופה. בדרזדנר ידעו על פשעי הנאצים במחנות הריכוז... הבנק גם החזיק 26% מחברת הבנייה שבנתה את המשרפות באושוויץ".

אין ספק שאין אדם בעל מצפון, אשר החזיק במניות כלשהן של הבנק, אפילו בצורת חשבון חסכון משפחתי, יכול להתעלם מההשלכות של דברים אלה על רווחיו, רכושו וכל דרכו המוסרית. אין ספק שרבים מוטרדים מההשלכות של תוצאות מחקר כזה – ואף כי מדובר באלפים (ויותר מכך) של בני אדם, הנמצאים מחוץ למעגל העונשין, אין מודעותם יכולה לקחת אותם אל מחוץ למעגל הפגיעה המצפונית.

שואת יהודי אירופה החזיקה במשך כמעט כל השנים שעברו מאז מלחמת העולם השניה במונופולין לא רשמי אך ברור על תודעת השואה של העולם. יתכן שזה מה שהביא לשינוי שהתרחש בשנים האחרונות במצב ההתבוננות העולמי על מונופולין זה.

מוקד השינוי בא לידי ביטוי בכך שהמעצמות הגדולות, בניצוח האו"ם, הגיעו להחלטה לגבי הנצחת זוועותיה של המלחמה ביום זכרון כלל-עולמי. משמעות הדבר ערעור "בעלותה" של היהדות על זכרון השואה.

ב"הארץ" 26.6.06 פרסם אבנר שלו, יו"ר הנהלת מוסד "יד ושם" מאמר מיוחד, הנוגע לעכשוויות מסר השואה לעולם:

אזהרה של העולם

61 שנה אחרי שחרור אושוויץ, תודעת השואה בעולם הולכת ומעמיקה

לפני 61 שנה הגיע הצבא האדום לשערי אושוויץ-בירקנאו. שנה וחצי קודם לכן שיחרר את השרידים האחרונים של מחנה ההשמדה מיידנק, ועתה ניצב אל מול אחת הזוועות הקשות ביותר של השואה ושל האנושות. אף על פי שכמעט חצי שנה של לחימה קשה עוד המתינה לו, ורצח קורבנות השואה עוד עתיד היה להימשך במקומות אחרים, נהפך אושוויץ לסמל המרכזי של השואה, ויום שחרורו - לתאריך מקובל להנצחת קורבנותיה. עוד לפני החלטת האו"ם מראשית נובמבר 2005, הועידו 18 מדינות שונות את 27 בינואר ליום הזיכרון לשואה. מה הביא את מדינות העולם, 61 שנה לאחר האירוע, להאמין בנחיצותו של יום בינלאומי לציון זיכרון השואה?

ארגון האומות המאוחדות הוקם על חורבות הציוויליזציה שהשואה הרסה. החלטת האו"ם שקבעה יום זיכרון בינלאומי להנצחת קורבנות השואה ויצאה נגד הכחשת השואה היא שיאו של תהליך שהחל בעולם בשלהי שנות ה-70 - כשחוקרים בני הדור השני החלו לפעול - וצבר תאוצה במשך העשור האחרון, עם גבור העניין בשואה ברחבי העולם. תהליך זה התעצם עם קריסת הקומוניזם במזרח אירופה והקמת מדינות דמוקרטיות חדשות, והביא לפתיחת ארכיונים רבים וכפועל יוצא מכך להרחבת המחקר, וכן להתמודדות כנה יותר של מדינות רבות מהגוש הקומוניסטי לשעבר עם ההיסטוריה של מדינתם בתקופת השואה.

ואכן, עם התייצבות השינוי הגיאו-פוליטי, אנו עדים בעשור האחרון להתרחבות כלל עולמית בהיקף מחקר השואה והמודעות והחינוך בתחום זה. השואה החלה לקבל ביטוי גדל והולך ביצירה לסוגיה: בקולנוע, בתיאטרון, בספרות, בטלוויזיה ובאמנות הפלסטית, ובכך התרחבו אפשרויותיו של הדור הצעיר להתוודע לפרק זה בהיסטוריה האנושית.

תהליך הדרגתי זה של התמודדות עם השואה, והכרה בה כנקודת מפנה מכריעה בתרבות המערבית, התעצם בתחילת שנות ה-90, עם הקמתם של מוזיאונים ומרכזי שואה רבים ברחבי העולם והשקת מגוון רחב של יוזמות חינוכיות. במקביל, ממשלות רבות נדרשו לצורך לטפל בבעיות חוזרות ונשנות של אנטישמיות, גזענות ושנאת זרים. הן הכירו בחשיבות חידוד המודעות הציבורית לשואה ככלי לחיזוק אותם ערכים המטפחים הומניזם, כיבוד זכויות בסיסיות וסובלנות.

החלטת האו"ם היא לפיכך תוצאה של תהליך הדרגתי, המסמל את השינוי שחל בעמדת הקהילה הבינלאומית ביחס לשואה. ההחלטה היא גם השתקפות ברורה של עומק חדירתה של תודעת השואה בעולם. ההחלטה לא רק מעודדת מדינות לאמץ ימי זיכרון לשואה, אלא משמשת תמרור אזהרה בפני הכרסום בערכים אוניוורסליים בסיסיים - כרסום שעלול להוביל לפשעים נגד האנושות.

במידה רבה, הכרה כלל עולמית זו היא שגורמת לאנטישמים ולמצדדים ברצח עם להכחיש את השואה, מכיוון שהכרה אמיתית בשואה טומנת בחובה הכרה בחשיבות הערכים האנושיים שנמחקו על ידי פשעי המשטר הגרמני הנאצי. הכרה כזאת מקעקעת את מכלול הערכים שבהם דוגלים המצדדים ברעיונות של השמדת עם, כמו נשיא איראן אחמדינג'אד, ומקשה עליהם לקבל תמיכה ברעיונותיהם.

המשימה המוטלת עלינו ועל מנהיגי העולם היא להבטיח שההכרה בחשיבות זיכרון השואה לא תישאר בגדר סיסמאות שטחיות ולהטמיעה באמצעות פעילויות חינוכיות עקביות ומקיפות. הקווים המנחים שפותחו באחרונה ביוזמה משותפת של יד ושם עם ODIHR - זרוע של הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE) - המסייעים למחנכים בחו"ל להתמודד עם יום הזיכרון לשואה, הם רק דוגמה אחת לצעדים המעשיים הננקטים למימוש מטרה זו.

אושוויץ נהפך לסמל של השואה ושל חורבן יהדות אירופה. הלוואי שיהיה זה גם סמל למחויבות לאותם ערכים אנושיים בסיסיים שבהם דוגלים האו"ם והעולם הנאור.

"אגדת השואה"

בימים אלה מגיעה לשיאה מערכה של הכחשת שואה אשר נפתחה בפעולת התקפה איראנית, אשר מסווה את עצמה כנסיון לבירור מחקרי-מדעי של השמדת יהודי אירופה. אפיינית למערכה זו הכתבה הבאה:

פולין: לא ניתן לאיראן לשלוח מומחים לאושוויץ לחקור ההשמדה ההמונית

עמירם ברקת ("הארץ" 21.2.06)

בכתבה נאמר כי "בהודעה שפרסם השבוע שר החוץ הפולני נאמר כי "בשום מצב לא נרשה שדבר כזה יקרה בשטח פולין. עצם הדיון בשאלה חורג מכל נורמה מתקבלת על הדעת".

עוד נמסר כי "...שגריר אירן בפורטוגל אמר כי ביקר באושוויץ... וכי על פי חישוביו היו נדרשות לכל הפחות 15 שנה כדי להשמיד במחנה מליון יהודים בגז."

בכתבה הזכירו כי באושוויץ נרצחו 1.1 מליון בני אדם, כמעט כולם יהודים.

בנסיון למתקפת נגד פורסמה, ממש באותו יום, תגובתו של הקונגרס היהודי-אירופאי:

אושרה הגשת קובלנה נגד אחמדינג'אד

עמירם ברקת ("הארץ" 21.2.06)

הקונגרס היהודי-אירופי יפתח בקמפיין שמטרתו להכריז על נשיא אירן "אישיות בלתי רצויה" באירופה ...באשמת הסתה לרצח עם.

כמו כן נמסר כי "מומחים למשפט בינלאומי העריכו כי סיכויי הקובלנה אינם גבוהים משום שאירן אינה מכירה בסמכותו של בית הדין בהאג."

כפי שניתן ללמוד מהכתבה הבאה, מתקפת הנגד היהודית לא בלמה את תנועת הכחשת השואה האיראנית:

ממשלת אירן מגייסת מכחישי שואה מהמערב

מאמר מאת עמירם ברקת ("הארץ" 22.2.06)

במאמר מאת עמירם ברקת הוא מבשר על המשך המתקפה של אירן בענין השואה; הוא מספר על כך ש"מכחיש השואה הצרפתי רובר פוריסון קיבל מכתב מד"ר ג'וואד שארבאף מטהרן", אשר בישר לו כי "נוצרו תנאים נוחים לעסוק בנושא באירן".

לדברי ברקת, פוריסון הציע כי אחמדינג'אד יקים באירן מכון מחקר שיעסוק במחקר רוויזיוניסטי של השואה. הוא אמר בראיון כי "ככל שהמערב יאמין יותר בשואה כך יהרוג יותר מוסלמים בפלשתין, בעירק ובאפגניסטן".

זוהי, כמובן, הצורה בה נקבע הקשר הסיבתי בין אבידות המוסלמים במאבקים עם המערב היום (ובתוך זה לא נפקד מקומו של העימות הישראלי-פלשתיני) לבין מה שמוצג על ידי אחמדינג'אד כ"אגדת השואה". הצגת השואה כשקר נעשית על רקע קשר זה, מתוך הנחה שהשואה משמשת את המערב בכלל ואת היהודים בפרט כמכשיר במלחמתם נגד המוסלמים.

כותב ברקת עוד כי "לדברי יו"ר המכון לחקר האנטישמיות, הפרופ' דינה פורת, בשנים האחרונות גברה מאד הסולידריות בין מכחישי השואה לחוגים מוסלמיים קיצוניים. הם מרבים לדבר על "שותפות גורל של נרדפים".

בנוסף, נמסר כי "הארגון מטעם ממשלת אירן המארגן את תחרות הקריקטורות בנושא "מיתוס השואה" הבטיח אתמול פרסים בגובה 25 אלף דולר לזוכים. שמות הזוכים יישמרו בסוד."

עלייתו מחדש למודעות של נושא הכחשת השואה קיבלה חיזוק על ידי משפטו בוינה של מכחיש השואה המערבי אירווינג. מכחיש השואה הורשע ונדון למאסר. דבר המשפט והעונש החמור הכה גלים – ופתח מחדש דיון בנושא חופש הביטוי. נמצאו כאלה שראו בחוקי הכחשת השואה, הנהוגים בכמה מדינות מערביות, משום איום על חופש הביטוי:

הכחשת שואה וחופש הביטוי

חסר לו בורג, זה הכל

רוג'ר כהן, ניו יורק ("טיימס" "הארץ" 24.2.06)

במאמרו מצהיר כהן כי "פרשת הקריקטורות ומשפטו של אירווינג הם ביטויים שונים של הסכנה לחופש הביטוי באירופה".

לדעתו של כהן "אירווינג הוא שוטה הראוי לבוז, אבל לא לעונש מאסר." הוא שואל: "דעותיו מעוררות סלידה, אבל לפי אילו אמות מידה הן פליליות?"

מוסר כפול

במאמרו של כהן הוא מפנה את תשומת לבו של הקורא לבעייה הקשורה בשואה, שאותה הוא מגדיר כבעיית "מוסר כפול": היחס הלא שווה שיש כלפי האנטישמיות וכלפי התייחסות פוגענית לקדשי האיסלם. בקשרו את הדברים לנושא העכשווי, הפגיעה באיסלם, כפי שהיא באה לידי ביטוי בקריקטורות שצויירו בענין זה בעיתון הדני, הוא מצטט את עמרו מוסה, מזכ"ל הליגה הערבית: "מה עם חופש הביטוי כשמדובר באנטישמיות? זה פשע, אבל כשפוגעים באיסלם, יש כוחות המעלים את חופש הביטוי." המוסר הכפול הזה הוא בדיוק מה שמעורר את רוגזו של מוסא. אירווינג, הסטוריון שחסר לו בורג ושמעולם לא פגע בזבוב, הטיל ספק בכך שבאושוויץ היו תאי גזים – אותם גזים שגרמו לניצולים יהודיים לנוס מאירופה למזרח התיכון – ונידון למאסר בבית משפט אוסטרי. אבל כשעורך תרבות בעתון דני בחר לתקוף את יסודות האיסלם... אירופה יצאה להגן עליו בשם חופש הביטוי בעוד שעשרות נהרגים, מפקיסטן ועד לוב.

כהן ממשיך, מחד בהצדקת העמדה האיסלמית, ומאידך בקביעה שהפחד הוא העומד ביסוד כל תנועה אשר מנסה להגביל את חופש הביטוי :

"מוסלמים רבים... לא יכלו שלא לראות בכך סיכום ממצה של קוצר הראות המוסרי המערבי ביחס לדת של 1.2 מיליארד בני אדם. ...העובדה היא שאירופה חשופה לקמפיין של פחד, שבוצע בשם איסלם פוליטי אלים.

אך כהן רואה קמפיין זה כתנועה השקולה לחוקי הכחשת השואה, במובן זה ששניהם, לדעתו, מכוונים נגד חופש הביטוי: החוקים האלה הם, מבחינתו, "ביטוי של הפחד... עומד מאחורי החוקים האוסטרים והגרמנים נגד הכחשת השואה. גם הפחדים האלה אינם צריכים להביא להטלת מגבלות על חופש הביטוי. אירוינג הוא שוטה הראוי לבוז, אבל לא לעונש מאסר.

במסגרת המאמר מנסה כהן להציג את גישתו ככזו העומדת ביסוד התרבות: "הציוויליזציה הליברלית, ...מבוססת במידה רבה על החופש למתוח ביקורת... יש להגן על הציוויליזציה הזאת מפני פנטיות איסלמית ומפני אירווינג בעזרת אותם כלים מהותיים: חופש, ובעיקר החופש להיות שונה."

למותר לציין כי גם האיסלמי המפגין יכול לטעון לפעולתו כהפגנה שהיא גם חלק מחופש הביטוי, על כל מעלותיו הנזכרות על ידי כהן במאמרו. החופש "להיות שונה" הוא ביטוי שניתן להימתח ללא גבול, אלא אם כן מוגדרים גבולותיו על ידי זכויותיהם של אלה העלולים להיפגע ממנו פגיעה קשה ומשמעותית.

את הבעייתיות העולה מן הדברים הניח על השולחן בצורה פסקנית יותר גדעון לוי הישראלי. גדעון לוי, פובליציסט, פירסם ב"הארץ" 26.2.06 מאמר בכותרת

גירוש כן, כליאה לא

מאמרו יוצא נגד פסה"ד שניתן באוסטריה נגד מכחיש השואה, כשהוא טוען לכך שחופש הביטוי מגן על זכותו להביע את דעתו גם אם אין היא עולה בקנה אחד עם דעותיהם של אחרים. בהמשך מאמרו פורש לוי שיטה מוטעית לחלוטין של טיעונים, הנעה מחוסר לוגיקה עד לדוגמאות משדות רחוקים ולא שייכים, כמו הכחשת שואת הארמנים על ידי הטורקים, שבשום צורה איננה רלוונטית למקרה הנוכחי.

גדעון לוי הוא משל ודוגמה לשיטה שלמה של תעמולה שמופעלת על ידי השמאל, כדי לחזק טיעונים לא רציונליים מבית מדרשו; בתירוץ ש"מלים לא הורגות - ולכן אין שום אמירה שבגינה מותר לשלוח אנשים לכלא" הוא מתעלם ממסורת משפטית בת דורות המציגה דוגמאות רבות לכך שמלים כן הורגות. בהתאמה לכך, לא ניתן להסכים עם אמירתו הדוגמטית של לוי "עקרון חופש הביטוי הוא מוחלט". לשיטתו, ה"מוחלט" משמעו מנותק מהקשר יישומי. זוהי, הרי, הסיבה לקיומו של בית משפט: לבדוק את ההקשר.

ממשיך לוי: עקרון חופש הביטוי הוא מוחלט, גם כשמדובר בעניין נתעב ומגוחך כהכחשת השואה."

במאמרו לוי שואל "ומה בנוגע להתעלמות העולמית, הגזענית, מהשמדתם של מיליון בני הטוטסי ברואנדה..." ובכך חושף את חוסר הרלוונטיות של איזכור הגזענות שלו. מדוע ה"התעלמות" שהוא מציג היא גזענית? הוא אינו מסביר. למעשה, התעלמות זו (האמנם התעלמות?) אינה נובעת – או, אם ירצה הקורא, איננה מוכחת כנובעת – בשום צורה מגזענות. לוי פועל כשופט חסר בסיס כשהוא קורא "התעלמות" לחוסר פעולה. הוא עושה זאת, למשל, כשהוא מאשים בה את העולם: "העולם הרי מתעלם מהשואות... גם אם אינו מכחיש במפורש את קיומן, ואיש לא חושב להעניש מישהו בגין ההתעלמות המקוממת הזאת (איזו התעלמות?). בטכניקת האשמה משווה הוא מחבר בצורה לא לגיטימית בין "פשעו" של צייר הקריקטורות מדנמרק לפעולות ישראל נגד הפלשתינים: "הקריקטורות הדניות, שגם הן פגעו במיליוני בני אדם, לא ראויות לעונש וכך גם לא הכחשת מעשיה הנפשעים של ישראל בשטחים" אך הוא נוהג בזהירות ומציין כי שני אלה "...אינם בני השוואה, כמובן, לשום שואה.".

ממשיך לוי לתפוש את החבל בשתי קצותיו כשהוא מודה פורמלית בפשעו של אירווינג "ההיסטוריון הבריטי דייוויד אירווינג נשא שתי הרצאות שוליות באוסטריה ב-1989. בנובמבר הוא אמר ל-300 מאזינים שנקבצו באולם בעיירה האלמונית לובן, שהיטלר לא ציווה מעולם על השמדת היהודים; בחדר אחורי של פאב וינאי הוא טען כמה ימים אחר כך ש"אושוויץ היתה אגדה". צריך היה להתעלם מהקוריוז השטני הזה. נלעג, מזעזע, סהרורי, חמור במיוחד כשהדברים נאמרים באוזניים אוסטריות - אבל לא ראוי למאסר. "

בהמשך הוא מנחית מהלומה אחר מהלומה על "הגבלת חופש הביטוי": בכנס בינלאומי בבריסל שמעתי לפני כמה שבועות כמה מחסידי תורות הקשר למיניהן שטענו כי המוסד אחראי לפיגוע במגדלי התאומים. אז מה? האם צריך לכלוא את האנשים המטורללים הללו בשל דבריהם? האם אירווינג וקומץ חסידיו יפסיקו להאמין בתורתו, מפני שהוא הושלך לכלא? כליאתו של אירווינג לא תביא להפסקת הגל העכור - והשולי, יש לומר - של הכחשת השואה, בעידן שבו זוכה זכר השואה להכרה חסרת תקדים. בארה"ב, שבה מקודש עקרון חופש הביטוי ולכן אין בה שום חוק נגד הכחשת השואה - העיסוק בנושא רק מתעצם. אין כמעט עיר חשובה בלי מוזיאון על השואה.

העובדה שאירווינג נשלח לכלא על ידי אוסטריה - אולי גדולת מכחישי השואה - היא אחת מאותן תופעות אירוניות של ההיסטוריה. במשך שנים התכחשה אוסטריה לאחריותה להשמדה שביצעו בן עמה, אדולף היטלר, והאיש שגדל בה - אדולף אייכמן. במשך שנים סירבה אוסטריה, שאזרחיה קיבלו את היטלר בתשואות, לשלם פיצויים לקורבנותיה, ורק בשנים האחרונות נסוגה מעט מעמדתה זו, לאחר שחשה כי שילמה מחיר מדיני כבד על התנהגותה בשנים שלאחרי המלחמה, כאשר סבלה מנידוי בינלאומי בעקבות בחירתו לנשיא של קורט ולדהיים, בעל העבר הנאצי, והצלחתו בבחירות של יורג היידר הגזען. עכשיו היא שולחת את אירווינג למאסר ראווה גם משום שכך קובע החוק האוסטרי, אבל גם במטרה למזער את נזקי התנהגותה בעבר וכדי לרצות את העולם ואת ישראל, שעמדה מאחורי הלחץ להחרימה. אבל האם שוכנעו האוסטרים שבית המשפט שלהם עשה צדק, או שרבים מהם רואים בגזר הדין רק עוד צעד של כניעה ליהודים ולציונות?

ונשאלת השאלה מדוע כה חשוב לישראל לרדוף את מכחישי השואה, כאשר מדובר בכת כה קטנה, בעולם שדווקא מכבד יותר ויותר את זכר השואה. האם כה רופף הוא הביטחון בצדקתנו? זכותה של ישראל להתקיים, כתולדה של השואה, חזקה מכל מכחישיה, כולל נשיא איראן. מתגנב החשד שכאן דווקא לא נלמד לקח חשוב: אסור שישראל תנסה להפיק רווחים קמעוניים מזכר השואה ואסור שתנצלה שוב לסחטנות רגשית, כפי שעשתה במשך שנים. לישראל שמורה הזכות והחובה להוביל את המאבק העולמי בגזענות ובאנטישמיות, אך עליה להיזהר מכל מניפולציה, ברוח דבריה הנוראיים של גולדה מאיר באוזני שולמית אלוני: "אחרי השואה, ליהודים מותר לעשות הכל".

במקום להילחם במכחישי השואה מוטב לנו להתרכז בהפקת הלקחים הנכונים ממנה. אחד החשובים שבהם הוא שגזענות היא גזענות, בין שהיא מכוונת כלפי יהודים ומתבטאת בהשמדתם השיטתית, ובין שהיא מכוונת כלפי פלשתינאים ומתבטאת בכליאתם האכזרית ביישוביהם, מאחורי גדרות וחומות. ההתעלמות מהלקח הזה גם היא סוג מסוים של הכחשה, שההשלכות שלה עשויות להיות חמורות יותר מעוד הרצאה של אירווינג.

השימוש שעושה גדעון לוי בזכר השואה כדי לכוון אותנו נגד גזענות ואח"כ כדי למקד אותנו במה שהוא רואה כ"גזענות" שמפעילה ישראל נגד הפלשתינאים מציגה את מה שהוא, כנראה, בורות וטפשות גם יחד: הבורות מציגה את תלאותיהם של הפלשתינים בדרך לישראל כשוות ערך עובדתית ומוסרית למצור שהטילו הנאצים על כל גטאות אירופה וריכוזי היהודים בה למטרת השמדתם, תוך חסימת אפשרותם להימלט מהשמדה זו. הטפשות קיימת בהאשמת פעולות הישראלים באופן חסר ביסוס עובדתי בגזענות, אל מול הגזענות המוצהרת והמדעית שהציגו הנאצים כלפי שותפיהם והעולם כולו, כהכשרת קרקע, לפני ביצוע ה"פתרון הסופי".

השואה כערוץ מסחרי

במובן מסויים, מהווה היום השואה ערוץ מסחרי המפרנס רבים; פעילויות אנושיות רבות מתבססות על השואה ובתוך זה יצירות אמנות המבוססות עליה, שהן רבות מספור. השואה, העושה את דרכה בבטחה להפוך לאחד מנכסי צאן הברזל של התרבות המערבית, מופעלת היום בהקשרים שונים ומגוונים, וביניהם לחינוך למלחמה באנטישמיות.

דוגמה לכך היא הנסיון להפיץ את ערכי המלחמה באנטישמיות באמצעות קולנוע:

המלחמה באנטישמיות: אוהדי רומא יקבלו קלטת של "החיים יפים" "הארץ" 10.2.06 ספורט

"איל רומניסטה", פאנזין האוהדים של רומא, יחלק את הסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני, כדי להיאבק בנגע האנטישמיות בקרב אוהדי הקבוצה. העתון, שמחולק ליותר מ10,000 אוהדיה של קבוצת רומא, החליט על המהלך לאחר שבחודש האחרון הניפו אוהדי רומא שלטים ודגלים נאציים.

"אולי בזכות הסרט יבינו מה קרה במחנות ההשמדה ולא יעשו דברים כאלו טפשיים בעתיד", הסביר ריקרדו לונה, עורך הפנזין.

סיכום:

כך, בתחומים רבים, אנו חיים את השואה, על אף הזמן שעבר, כאן ועכשיו.

ניצולי השואה שעדיין חיים בינינו נאבקים כדי לקבל את מה ששייך להם בזכות – וחלק גדול מרכושם עדיין לא נתבע. צאצאיהם וקרובי משפחותיהם מוצאים את עצמם נאלצים להוכיח בעלות על רכוש, בחברה שעולים בה קולות המכחישים את עצם עובדת קיומה של השואה. בו בזמן העולם מעלה על נס את המאבק נגד הדיקטטורה הנאצית ובפעולות רבות בתחומים שונים משמשים מוראות השואה כחומר לימוד חינוכי עדכני נגד אי הצדק, העוול והפגיעה על יסוד גזעני בזכויותיהם של מיעוטים ובכלל.

במובן מסויים נשארו השואה, האנטישמיות ונושאים רבים הקשורים אליהם שאלות פתוחות, אשר תטרדנה את האנושות עוד שנים רבות – וכנראה דורות. טיפולה של מדינת ישראל בסוגיות כמו פיצויים והשבת נכסי ניצולים רחוק מלספק – ולא נראה כי עוד "מסעות חיים" שמארגן משרד החינוך למחנה ההשמדה באושוויץ מקרבים את הדורות הבאים לפתרון. יתכן שהמסתורין לגבי הקשרים הכלכליים והפוליטיים שביסוד השואה עתידים רק לגדול, ביחד עם הקמת המוזיאונים, מוסדות ההנצחה והיצירה האמנותית הנוגעת לה. בינתיים, גם שאלות המוסר המעורבות בפשע העצום רק הולכות ותופחות.

לטוב ו/או לרע, השואה עדיין איתנו.