לזכור ולא לשכוח

 

לזכור ולא לשכוח

קטעים מכתבה על קיפוח פקידותי ישראלי של ניצולי השואה.

נפגעי השואה הדרים בישראל עוברים דרך חתחתים בסבך הביורוקרטיה הישראלית. אנחנו מאשימים עמים אחרים בזכרון קצר, אך לנו – בהשוואה, במיוחד בהקשר של פגועי השואה - יש זכרון אפסי.

אל לנו לשכוח את הבושה שקיימת בעצם היות אדם ניצול השואה – ואת הסבל המיוחד שהיה מנת חלקם של ניצולי השואה בישראל. אל לנו לשכוח את תחושת העלבון של הניצולים שהגיעו לישראל בשנים הראשונות של קיום המדינה, שנים ספורות לאחר השואה, אשר קיבלו טיפול גרוע מפקידיה; לפי העדויות הביא הטיפול הפקידותי הישראלי באנשים אלה לתחושות קשות. למשל, לאחד מתאומי מנגלה התפתח בעקבות זה פחד מרופאים ומוועדות. לניצולת שואה אחרת נאמר "תחכי הרבה על הספסל". ואלה רק כמה דברים קלים ביחס מים עצום של דוגמאות רבות מספור.

משרד האוצר קיבל מגרמניה 3 וחצי מיליארד מרק לנפגעי הנאצים. כפי שסיפרה לתקשורת ניצולת שואה, הרי שחברותיה, שעברו שואה בגרמניה ונשארו בה אחרי המלחמה, מקבלות פי שלוש ממנה. "הועדה הישראלית התייחסה אלינו כמו אל רמאים ודרשה תעודות ואישורים" אומרים הניצולים. חלק מהם מסרבים להצטלם. "ביקשו" הם אומרים "תביאו טפסים ותביאו אישורים". "ערכו לנו חקירה כמו משטרתית." סיפר ניצול שואה על היחס שקיבל מפקיד חוקר: "הוא שאל: "מה את בעצם רוצה?" "השבתי: "שלחתי אישורים." והוא ענה: "זה לא מעניין אותי. אני כאן קובע." כאן הם שברו אותי; הם החזירו אותי בחזרה לכל מה שקרה שם. "תתפשטי". "בשביל מה?" "אנחנו רוצים לבדוק."

"כבר נחקרתי שלוש שעות בקריה." העידה, כאשר חמישה רופאים, גברים, מולה והיא עירומה. כל זכרונות הבדיקות והטיפול שעברה אצל מנגלה עלו שוב. "אני התביישתי." אמרה: "כמה שווה הנכות הנפשית?"

" קיבלתי 435 ש"ח על חרשות. מאות פרוייקטים מבקשים בשמנו כספים – ומקבלים - ולנו לא נותנים כלום. אין שום סיבה שממשלת ישראל תיקח את הכסף ולא תיתן לי להתקיים בכבוד לפחות מבחינה כלכלית בזקנתי."

לזכור ולא לשכוח.

נתונים נוספים