לקח השואה, זכויות האדם והמשפט הישראלי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1047
לקח השואה, זכויות האדם והמשפט הישראלי
השופטת דורנר ציינה, במפגש עם אנשי משפט, שהלקח שהמדינה נושאת עמה מהשואה הינו שכמדינה דמוקרטית עליה לפעול לשמירה על זכויות אדם. בפגישה אמר ראש לשכת עורכי הדין, ד"ר שלמה כהן, שהמסקנה ההכרחית מהטרגדיה של מלחמת העולם השניה ומהשואה, היא שהעם היהודי מוכרח להיות אדון לגורלו באמצעות מדינה ריבונית ובטוחה, וכן שיש לפעול לשמירת זכויות אדם. לדבריו, ישראל, כמדינה דמוקרטית, ניצבה בפני דילמות קשות במיוחד בנוגע לשמירה על הבטחון אל מול השמירה על זכויות אדם.
בהקשר זה התייחס ראש הלשכה גם להחלטת בג"צ בנושא "נוהל שכן" שהפעיל צה"ל בשטחי יש"ע. "מדובר בהחלטה אמיצה מאוד של בית המשפט העליון. לבוא ולומר שצבא לא יכול להשתמש בנוהל מסוים, שמסכן אזרחים של האויב על מנת לחסוך בחיי חייליו שלו, זו אמירה אמיצה", דברי ד"ר כהן.
אך החלטה אמיצה אינה, בהכרח, צודקת: להבדיל, החלטות אמיצות קיימות גם אצל מחבלים מתאבדים בשורות האויב. שאלת העדפת סיכון החיים בהקשר זה עדיין פתוחה.
עובדת היותה של החלטה אמיצה אינה עושה אותה צודקת – וזהו דינה של כל החלטה משפטית של בית משפט ישראלי אשר מסתברת כמסייעת לאויב או מעדיפה על פני חיי ישראלים את חיי אויביהם. בית המשפט הישראלי נראה כנוטה לשכוח כי הוא אינו מחויב לזכויות האדם באשר הן אלא, קודם כל, לזכויות האדם של אזרחי ישראל (וזה כולל את חייליה של המדינה), אשר קונים מחויבות זו בכספי המסים שהם משלמים.
הדאגה לזכויות האדם צריכה להיות מטופלת בהקשר מוסרי. דבר זה משמעו שדאגה לזכויות אדם מעמידה בסולם העדיפויות שלה קודם כל את הצד הצודק במלחמה – וקל וחומר אם מדובר במצב כמו שלנו, שבו המערכת המשפטית מופקדת על החלטות שביסודן דאגה לזכויות האדם של אזרחי מדינת ישראל. במצב זה חוברת המחויבות התפקידית-חוזית למחוייבות המוסרית ועל המערכת המשפטית להגן על מערכת הבטחון הישראלית, המהווה את המגן העיקרי של זכויות האדם של אזרחי ישראל.
יש בדברי נציגי המשפט שלעיל משום שכחת ההקשר שבו נמצאים היום ישראל והמערכת המשפטית שלה; ההקשר הוא שמערכת משפט של מדינה נתונה – במקרה זה מדינת ישראל – פועלת בשירותם של אזרחיה של מדינה זו – ושומה עליה להעמיד בראש סולם העדיפויות שלה את שלומם ורווחתם ולהעדיפם על פני אלה של האוייב. כך, מאותה סיבה שבגללה העדיפה במלחמת העולם האחרונה בריטניה את אזרחיה על פני אלה של גרמניה וארה"ב את חיי בניה על פני אלה של תושבי הירושימה, צריכה מערכת המשפט הישראלית לחזק את ידי צה"ל כשהוא מוצא לנכון לבחור בסיכון חיי תושבים של ארצות אויבות ישראל, על פני סיכון חיילי צה"ל.
זו טעות נפוצה וחסרת יסוד, המופצת על ידי רבים, לחשוב שהעדפת אזרחי ישראל על פני אזרחי האויב משמעה זלזול בזכויות האדם שלהם. במיוחד במקרה של ישראל, ההפך הוא הנכון: העדפתו של הצד הישראלי מייצגת גם מסקנה שהיא פרי ראיית התמונה הכוללת, שכופה על האדם לבצע, בעת מלחמה, בחירות והעדפות. אלה נעשות בין אשמים לחפים מפשע או, במדויק יותר, בין הצד הצודק, זה שלא פתח במלחמה, לבין הצד האשם, שבמקרה החמור, כשהוא לוחם, הוא פושע ביזימה פעילה של אלימות נגד ישראל ובמקרה הפחות חמור, אם מדובר באזרח, הוא אשם בשיתוף פעולה סביל עם האלימות.
מעבר לכך, טעות מוסרית חמורה לא פחות, הנוגעת לנושא זכויות האדם, היא בהנחה שהאחריות והדאגה של המערכת המשפטית של המדינה בנושא זכויות האדם חלות על אלה של אזרחי האויב. ראשית, המערכת המשפטית, כמו מערכת הבטחון, הן זרועות הפועלות תוך שיתופיות בשירות אזרחי מדינת ישראל כדי להבטיח את זכויות האדם שלהם. שנית, עדיפות הפעולה הראשונה שלהם צריכה לעמוד לשירותם של אזרחי ישראל ואזרחי האויב, אם בכלל, צריכים לתפוס רק את המקום השני בסולם הערכים וההעדפות של מערכות אלה, לכל תכלית אנושית של דאגה לאדם באשר הוא אדם.
דבר זה צריך להיות ברור גם לבעלי רעיונות פוליטיים בתוך החברה הישראלית, כמו בעלי רעיונות השמאל, התומכים דרך קבע בהגנה על זכויות האדם של אזרחי האוייב; אף אם רעיונותיהם אינם עולים בקנה אחד עם רעיונות הממשל והם שייכים לאופוזיציה, אין זה מצדיק התעלמות מזכויות האדם של אזרחי ישראל וחייליה; התנגדות לשלטון ולדעותיו היא מיסודות המשטר הדמוקרטי, אך יסודית לא פחות היא היות פעולת האופוזיציה מוגבלת למסגרת אשר לעולם אינה נפרצת עד כדי הפיכתה לסכנה למדינה, למשטר או לזכויות האדם של אזרחיו. בדמוקרטיה, אופוזיציה כזו היא סכנה לקיום המשטר.
במדינת ישראל שוגות, לעתים קרובות, שתי מערכות אלה – המשפט והאופוזיציה – בעיקר בכך שפעילותן למען זכויות האדם של אזרחי האוייב (ולעתים אף למען חלק מכוחותיו המזויינים) עוברת לעתים את גבול המותר והופכת לסיוע לאוייב, בשל העדפתן את זכויותיו על פני זכויות הישראלי. למותר לציין שאחד מהנזקים הנגרמים על ידי מדיניות זו היא יצירת תדמית לא מוסרית לכל תביעה הקוראת חריגות אלה לסדר.
היסוד לטעות משותפת זו איננו חדש, והוא מסתמך כנראה על הנחה המשותפת למאיישים את המערכות בדבר נחיתותו של האוייב. על פי פילוסופיית היסוד של השמאל – ויש לזכור כי יסודה הרעיוני של המדינה הוא שמאלני - הנחיתות היא אות לצדק ובשל כך הצד הנחות בסכסוך מסויים נתפס, רגשית, כאילו הוא הצודק. ההסטוריה הישראלית מלאה בעדויות לפעילויות של שיתופי פעולה עם האוייב, הבאות מתוך שורות השמאל, שנים רבות לפני שהפך סיוע זה לאויבי בישראל למדיניות הרשמית הקרויה "תהליך השלום".
אך אסור שנטיה זו לחמלה תעוור את עינינו מלהחזיק בכל עוצמתנו בערך היקר של זכויות האדם – ואסור לנו לשכוח כי בכך שאנו עומדים איתן במלחמתנו ההסטורית נגד אוייב הצמא לדמנו – אנו מגינים על זכויות האדם של היקרים לנו. עקרונית, שמורות זכויות האדם לכל המכבד אותן, שומר ומגן עליהן. אם בפעולה הקדושה של הגנה עצמית, נפגע אזרח שאינו חפץ להרע, הוא שקול מבחינה מוסרית לכל חייל הנפגע בעת לחימה צודקת.
בין אם מדובר במרד גטו ורשה או ביציאת מצרים, יהיו הצודקים תמיד אלה שחפצו להגן על זכותם לחיים. איש מהחיים בעולם של היום אינו חי בריק – וקל וחומר כשמדובר ביהודים. ובין אם מדובר בערבי הטובח, על יסוד זעם אישי, וללא אבחנה, ילדים יהודים או בחייל גרמני, אשר על יסוד "מילוי הוראות", משליך משפחות יהודיות שלמות לתאי גאזים, יכולים אנו, לפחות, להיות גאים בכך שהעם היהודי מעולם לא קיבל תורה המאשרת פגיעה בזכויות האדם. כדאי שיזכרו זאת גם בבתי המשפט הישראלים.