שבירתו של מונופול
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 884
שבירתו של מונופול
בעיצומם של אירועי יום השואה הבינלאומי הולך וגובר הרושם כי מטרתה הבלתי מוצהרת של החלטת המוסדות הבינלאומיים על קיומו של יום זכרון זה היא נסיון לשבירת המונופול שיש לעם היהודי בכלל ולמדינת ישראל בפרט על השואה.
היום נואמים אישים בכירים של מדינת ישראל – הנשיא וראש הממשלה - בפרלמנט הגרמני ובמחנה ההשמדה אושוויץ. אך רק לפני כמה ימים פורסמו בעולם דבריו של בישוף פולני אשר האשים את היהודים בהצגה מעוותת של התקופה שבה התרחשה השואה. בראיון שנתן לאתר רשת איטלקי אמר הבישוף פירונק כי "בעוד שלא ניתן להכחיש שמרבית המתים במחנות היו יהודים, יש לציין שהיו גם צוענים, פולנים, איטלקים וקתולים". בנוסף לדברים אלה, שניתן לראותם כהתייחסות עובדתית למה שהתרחש במחנות הריכוז, אמר האיש כי "היהודים מנצלים את הטרגדיה הזאת לשם תעמולה" ואף כי רבים דאגו להסתייג מכך בהצהרה שמדובר כביטוי של אנטישמיות לא ניתן היה להתעלם מההקשר ומהתזמון של הדברים. ובמיוחד לא מהקשר שעשה איש הדת הנוצרי בין "היהודים" למדינת ישראל.
שכן מדינת ישראל, אשר לקחה לעצמה את תפקיד נציגת העם היהודי, היא שעמדה במשך שנים רבות בראש מונופול שהיה, כנראה, לצנינים בעיני רבים. בהקשר זה יש לראות גם את התאוצה שקיבלה בשנים האחרונות הכחשת השואה מצדם של מדינאים כמו אחמדיניג'אד, כנסיון להילחם בפוליטיקה השואה, המופעלת על ידי מדינת ישראל. לאור זה נראה שהכחשת השואה הפכה לאקט פוליטי שהוא תוצר העובדה שהשימוש שנעשה בזכרון השואה על ידי ישראל זוהה כתנועה מגמתית פוליטית, המהווה חלק מהאיסטרטגיה הכוללת של ישראל.
ואכן, נהנתה מדינת ישראל, כמייצגת העם היהודי, משליטה בלתי מעורערת במונופול השואה מזה שנים רבות; כמעט מהרגע שבו תמו קולותיה של מלחמת העולם השניה ב1945 אימצו אלה שהקימו את מדינת ישראל שלוש שנים מאוחר יותר את שואת העם היהודי במלחמה והפכו אותה לאמצעי פוליטי להשגת נקודות זכות רבות בדעת הקהל לטובת הצדקת מדיניותה, בנוסף לפיצויים שקיבלו מגרמניה. המסר המועבר למבקרים במוסד "יד ושם" מאז הקמתו ועד היום הוא שהשואה היא עילת העילות של הקמת המדינה.
יש בין אנשי שלומנו גם מי שדאג לציין כי ביחד עם פשעי הנאצים תרמה לטרגדיה גם אדישות העולם ועל כך נוספו האשמות רבות של מדינות אשר בזמן המלחמה התחמקו מסיוע לקרבנות הנאצים ולא ניצלו את כוחן לסייע לעם היהודי, כמו, למשל, הבריטים אשר מנעו מפליטים יהודיים להגיע לישראל. האשמות אלה הצטברו לכדי הטלה לא נעימה של מחוייבות מוסרית כלפי העם היהודי על רבות ממדינות העולם החופשי. ברוח זו נעשתה פעולת הבאתם לביקור ב"יד ושם" של כל נציג דיפלומטי של מדינה זרה, אשר הפכה לחלק חובה של כל ביקור דיפלומטי בישראל. בביקור זה הביאו אותו מנהלי יד הזכרון - באמצעות חוויה ולחץ רגשיים – להסכמה עם קיום המדינה ועם מדיניותה כעיסקת חבילה שאינה ניתנת לפירוק בין סבלו הנודע של העם היהודי לרגש האשמה שידעו להפיח בהם בעלי ענין בממשל הישראלי.
למעשה, הפך סבלו של העם היהודי בתקופת השואה לכרטיס הכניסה של מדינת ישראל לרבים מן המועדונים המועדפים בעולם, כמו האו"ם, תוך ניצול מודע של תחושת האשמה של העולם הנוצרי, אשר ראה את ההגנה על מדינת ישראל ככפרה מסוימת על מחדליו במלחמה. מאז המלחמה היה נושא השואה לסימן רשום ולנושא הדגל של תעמולת מדינת ישראל בעולם – וכמו ששימש מקדם מכירות מדרגה ראשונה באיסוף תמיכה בקהילות היהודיות בעולם לטובת ישראל פעל גם להשגת תמיכה פוליטית בינלאומית בישראל.
עם עלייתם של הקשיים שצמחו מבעיות מדיניותה של ישראל בדור האחרון נתבררה יותר ויותר עוצמתו של המונופול הישראלי בתחום זכרון השואה והחלו להתרבות הנסיונות להכחיש את זכרון השואה במגמה להחלישו. הפתרון האחרון לאתגר זה שאותו ניסו גורמים פוליטיים רבים – שביניהם, זולת הערבים, אויביה ה"טבעיים" של מדינת ישראל, גם גורמים כמו האיחוד האירופאי – להשתחרר מכבלי תחושת האשם שהניחה עליהם ישראל. ברעיון של יום השואה הבינלאומי, אשר שינע את מיקוד העולם בסבל היהודים לסבלם של בני עמים ומגזרים אחרים מצד הנאצים, זה הצליח.
נוסחה נכונה ומוכרת בנושא המונופולים בעולם הכלכלה קובעת כי בעליו של מונופול יאבד אותו אם לא יעמוד בתנאים שהוא דורש מבחינת השוק, כלומר אם יופיע בשוק מתחרה אשר יספק את הסחורה בצורה טובה יותר ממנו - וכך קרה גם עם מונופול השואה; מדינת ישראל, ששמרה עד לאחרונה על מונופול השואה כנציגה בלעדית וחסרת תחרות של העם היהודי, איבדה את המונופול בתחום זה לא רק כי יום השואה הבינלאומי הוכיח את עצמו כמתחרה אשר נגס קשות בשליטת השוק שלו - אלא מכיוון שמעמדה של מדינת ישראל כמייצגת של העם היהודי הלך ו"איבד גובה" בשנים האחרונות.
הדבר נבע מגורמים רבים, שרובם ככולם קשורים לחשיפות של עובדות הסטוריות בעת האחרונה. זה התחיל בחשיפות רבות של עובדת אחריותם של רבים ממקימי המדינה ל"סלקציה" אכזרית שבה שיתפו פעולה עם הגבלת העליה לארץ ישראל בתקופת המלחמה ומצאו לקבוע לשבט או לחסד את גורלם של פליטים יהודיים רבים מאירופה, המשיך במחדל המקיף של הימנעות המדינה מלתבוע בצורה ראויה לשמה את רכוש הנפגעים בשואה, שחלק גדול ממנו נבזז על ידי עמי אירופה ולא הושב עד היום לבעליו – והגיע לשיאו בהתייחסותה המחפירה והבלתי-נסלחת של המדינה לניצולי השואה שנמצאים בה. בכל אלה הסתכמה, למעשה, הצהרת עדות מקיפה על אי התאמתה של מדינת ישראל, שיש הקוראים לה עדיין "מדינת היהודים", לשמש כנציגת נפגעי העם היהודי בשואה.
בשנים האחרונות נעשו על ידי אזרחים ישראלים רבים – שחלק מהם דור שני או שלישי לשואה - נסיונות לשוב אל ארצות המוצא שלהם כדי לשחזר, לתבוע ולהשיג חלק כלשהו של רכושם הפרטי או המשפחתי שאבד. אם בכלל הם מצליחים להגיע להשגת הכרה כלשהי בזכויותיהם, אין זה נובע מפעולות מדינת ישראל ואין היא מסייעת להם בכך. ישראל, אשר מנסה להשתלט על "הכספים הגדולים" שתעשיית השואה יכולה לספק, כמו, למשל, כתוצאה מתביעה ייצוגית אפשרית של העם היהודי נגד בנקים שוויצריים המחזיקים מאז המלחמה בפקדונות יהודים, מעולם לא החזיקה בזכות אובייקטיבית אמיתית לטעון שהיא מגינה על היהודים כיחידים ולא דאגה לצרכיהם המיוחדים.
כשטען הבישוף פירונק, שהיה דובר ומזכ"ל מנהלת הבישופות הפולנית, בין היתר, כי "ליהודים יש התייחסות טובה בתקשורת בגלל האמצעים הכלכליים החזקים שלהם, כוח רב ותמיכה בלתי מסויגת של ארצות הברית." לא נמצא בממשלת ישראל מי שישמיע קול מחאה נגד הדברים; לאור זה, אין ספק שיהיה זה רק ביטוי של צדק מציאותי אם יישבר המונופול הישראלי על שואת העם היהודי.