יד ושם?

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1190

יד ושם?

במדינת ישראל, שמבחינות רבות דאגה שהעולם יראה את הקמתה כתשובה לבעיה שהועלתה על ידי השואה הנאצית, ואשר דאגה מאז קומה להציג את עצמה כמייצגת של עניני חלק מהעם היהודי שנספה בשואה, אין הדאגה למי ששרד מאימי השואה מיושמת, מעשית, בצורה האסתטית ביותר: הדבר בא לידי ביטוי קודם כל במצבם הכלכלי הקשה של רבים מניצולי השואה החיים בישראל, אך גם בתחומים רבים אחרים.

ורבה כמשל

זנבות וספיחים רבים הותירה השואה – וביניהם האשמות רבות נגד חלק מאלה שמרוויחים מאז ועד היום הון עתק מפגעיה, במיוחד בישראל. חלק גדול מהאשמות אלה, במיוחד ההאשמות שמופנות נגד העוסקים רשמית בעניני השואה, הושתקו כמידת יכולתם של הנאשמים, כשהם נעזרים במשאביהם ובמעמד שרכשו כמגיני ערכי ניצולי השואה. דמות לדוגמה לצורך דיון בצורת הטיפול בזכרון השואה היא זו של רודולף ורבה, ניצול אושוויץ.

סיפורו של ורבה, אחד משרידי אושוויץ, הוא דוגמה לאותו חלק של השואה אשר לא תאם את תכניותיה של מדינת ישראל להנצחת השואה; האיש לא "התאים" את עצמו לקונספציה שנבנתה בישראל לגבי מערכת היחסים שבין אירועי השואה לפוליטיקה של הממשל הישראלי, אשר ציפה מניצולי השואה להתנהג בצורה שתתאם לצד שלו בסיפור. אחד מהדברים שבהם לא התאים ורבה לקונספציה הישראלית, היא בחירתו שלא לחיות בישראל לאחר השואה. בחירה זו היא, אולי, העדות המובהקת ביותר לכך שלא כל ניצולי השואה ראו את ישראל, תקומתה ופעליה כמגן וכמייצג הטוב ביותר על עניניהם. אחרי מותו התפרסם חלק מעלילותיו/מעלליו בעתונות הישראלית:

הניצול שחשף זוועות אושוויץ הלך לעולמו

נח קליגר ("ידיעות אחרונות" 2.4.06) מספר:

"רודולף ורבה, שמעולם לא זכה להוקרה רשמית, לא סלח עד יומו האחרון לאלה ש"הפקירו את היהודים לגורלם"

"ורבה ...היה אחד מששת היהודים שהצליחו להימלט ממחנה אושוויץ ...הלך לעולמו בקנדה בגיל 82.

הגיע להונגריה בתחילת 1944 וסיפר למנהיגים היהודים שם על הנעשה במחנה ההשמדה. דבר לא נעשה וזמן קצר אחר כך נשלחו כחצי מליון יהודים מהונגריה ומסלובקיה לתאי הגזים באושוויץ.

גם אחרי שהיגר לקנדה בתום המלחמה והיה למדען ידוע שם, המשיך ורבה לתקוף את "אלה שהפקירו יהודים לגורלם"

גם קשריו עם מדינת ישראל לא היו מהטובים ומההדוקים שיש. הוא לא זכה מעולם להוקרה מצד המוסדות הרשמיים בארץ. אפילו "יד ושם" לא הקדיש לו תשומת לב וכבוד, אשר לדעתו, ולדעת רבים אחרים, היה בהחלט ראוי להם. האיש נשאר מחוץ לזכרון הקולקטיבי של השואה, למרות שלא ספק היה גיבור ואדם יוצא דופן.

הבנת פרשת ורבה דורשת למידת היבטים מסויימים הנוגעים לשואה ולטיפול בה, בין היתר, על ידי המוסדות הלאומיים שמאוחר יותר לקחו על עצמם את הנוגע להקמת המדינה. מוסדות אלה, אשר מואשמים היום על ידי רבים בכך שלא עשו די כדי להציל יהודים מן השואה האירופאית, מואשמים גם בכך שלאחר המלחמה ולאחר קום המדינה ניהלו מדיניות של פשרה עם מדינות המערב שלקחו חלק בגרימת נזקים ליהודים בזמן המלחמה, מסיבות כלכליות. הסכם השילומים עם ממשלת גרמניה, לדוגמה, עורר בישראל סערה ציבורית שאיימה על יציבות המשטר בימיה הראשונים של המדינה. בצד ההתנגדות העקרונית להסכם שערכה ממשלת ישראל עם ממשלת גרמניה, שבה ראו עדיין רבים גורם שאסור להגיע איתו לשום סוג של הסכם שיכול להתפרש כסליחה כלשהי לחטאיה של גרמניה הנאצית, עלו טענות בדבר עצם ההסכם, שרבים ראו בו את אחת מן הדרכים הרבות שאותן מצאה המדינה כדי לנצל כלכלית את אזרחיה, בשל "דמי התיווך" הגבוהים שאותה גבתה ממשלת ישראל מכספי השילומים שהגיעו לידי הניצולים.

פעולת גביית דמי תיווך אלה נתאפשרה על ידי הפיכתה של ישראל לגורם המעביר כספים מממשלת גרמניה לידי ניצולי השואה. היו ניצולים שמצאו דרכים לעקוף את ממשלת ישראל, כדי לקבל ישירות פיצויים מממשלת גרמניה, ורבים מהם מצאו כי הפעולה ללא עזרתה של מדינת ישראל משאירה בידיהם כסף רב יותר. מאז הסכמי השילומים ועד היום היה זה לאחד מסלעי המחלוקת שלגביו הועלו טענות רבות נגד הטיפול בניצולי השואה.

מדינת ישראל הקימה את מוסד "יד ושם" שמטרתו המוצהרת הנצחה של כל הקשור לשואה. המוסד, בעל האופי הממלכתי, הפך לתחנה הכרחית במסלול ביקורו של כל דיפלומט זר בישראל, אך רבים מתחו עליו ביקורת בשל הצגתו את השואה, אשר, לדעתם, היתה מוטעית במקרה הטוב ומעוותת במקרה הגרוע. חוגים רבים – ביניהם חלקים גדולים מן היהדות החרדית – מתחו ביקורת כללית על הדרך בה הציגו גורמים במדינת ישראל את השואה, ובין היתר הציגו את הפעילות של חוגים יהודיים מסויימים לפני הקמת המדינה ובעיצומה של השואה כבלתי מספקת, בלשון המעטה; לאחר המלחמה, טענו חוגים אלה, שימשה השואה לציונות המעשית תירוץ כלל-עולמי לצורך הקמת המדינה והצדקתן של פעולות מסויימות שנעשו בשמה, אך בפועל היו בכך הרבה משגים, שכללו את הזנחת האינטרסים של ניצולי השואה.

בהזנחה זו של המדינה ניתן למנות בעיקר את הפקרתו של העיסוק ברכוש היהודי הרב שנבזז על ידי הנאצים – ושתיקה כללית לגבי עיסוק בהעמדה נמרצת יותר לדין של גורמים שהיו אחראים לנזקים הכבדים שנגרמו ליהדות העולם בתקופת שלטון הנאציזם. למעשה, מאשימים רבים את ישראל בכך שבגללה הוטל סוג של שיתוק על כל הפעילות האפשרית בתחום הדאגה לאינטרסים של ניצולי השואה, עד כדי כך שבשל חוסר פעולה לא ראו ניצולים רבים חלק גדול מן הרכוש שנגזל מהם על ידי הנאצים ועוזריהם אף על פי שניתן היה לעשות הרבה בתחומים משפטיים למען הנושא.

בשנים האחרונות, ששים שנה ויותר אחרי השואה, החלו גורמים זרים שונים להיכנס לתוך מרווח הפעולה האפשרי ולפעול בנושאים אלה, כשהם מדגימים בפעולתם חלק מהמחדלים של הממשל הישראלי בנושא. גורמים משפטיים פרטיים, כמו עורכי דין ונציגים משפטיים, התחילו לפעול בפניות לסמכויות ממשלתיות ומשפטיות כדי להשיג בחזרה חלקים של רכוש שהופקע מבעליו בתקופה שלפני השואה. בין היתר, נוצרה פניה יזומה לבנקים בשווייץ בענין כספים שנשמרו בחשבונות בנקים של יהודים משנות השלושים; סוג זה של פניה יצר, באופן טבעי, שאלות לגבי הגורם הראוי לקבל כספים כאלה לידיו – וברוח זו נמצאו ארגונים רבים שמצאו לנכון להציג עצמם כנציגי ניצולי השואה, ובהם "יד ושם".

סוגיית הייצוג הראוי בתחום זה עדיין לא הושלמה, אך בכל פעם שנוצר, בימינו, מעגל חדש של פיצויים, ופניה לגבי הדבר נעשית לישראל, שבה נמצאים עדיין רבים מניצולי השואה, נכנסים לתמונה גורמים הלוקחים על עצמם לברר את מידת הזכאות לגבי פיצויים של אחרוני השרידים מבין הניצולים. בירור זה נושא מהלכים ביורוקרטיים חדשים ועימו בעיות מחודשות, הנובעות בעיקרן מהטלת חובות הוכחה על כתפי הטוענים לזכויות. גם בתחום זה עולים, חדשים לבקרים, נושאים חדשים לבירור, אשר חלק מהם מתייחס לדרישות הפקידותיות המוטלות על כתפיהם הדלות של ניצולי השואה בימינו:

ניצולי שואה יקבלו החזר כספי על הכנת מסמכים לבדיקות רפואיות

עמירם ברקת ("הארץ" 7.6.06) מדווח:

"שר האוצר, אברהם הירשזון, ערך אתמול ישיבה מיוחדת... בעקבות טענות ניצולי שואה על כך שהם נדרשים לעבור בדיקות רפואיות ופסיכיאטריות כדי להוכיח את זכאותם לגימלאות. בישיבה סוכם כי הניצולים יוכלו לקבל החזר עבור הוצאות שהוציאו..."

"במקביל, משרד האוצר דחה את בקשת הועידה לביקורת המדינה להגדיל את ההקצבה לקרן לרווחת ניצולי השואה, המסייעת לכ-20 אלף ניצולי שואה נזקקים."

מאז הסכמי השילומים של שנות החמישים נמצא הטיפול בניצולים בתחום האפור שבין הגורמים הממשלתיים המעורבים לעובדות הנוגעות לקיומם של הניצולים אשר, חלק גדול מהם נמצא במצב של עוני רב. רבים רואים קשר בין מצב זה לעובדה שניצולי השואה בישראל הולכים ונכחדים:

בכל יום מתים כ-35 ניצולי שואה

דוד רגב, ("ידיעות אחרונות" 21.9.06) מדווח על כך ש"בישראל חיים כיום כ-260 אלף ניצולי שואה. רבע מהם – מתחת לקו העוני"

המידה שבה, כאמור לעיל, קשורות שתי עובדות אלה יחדיו, אינה ברורה. ברור, עם זאת, שתנאי החיים של אחרוני הניצולים שחיים בישראל רחוקים מלהיות מזהירים. בנוסף לכך, סוגיות בעייתיות רבות נותרו פתוחות מתקופת השואה. דבר זה בא לידי ביטוי בכתבה הבאה:

אתר לזיהוי רכוש יהודי שנבזז בשואה

נוח קליגר, ("ידיעות אחרונות" 11.2.06) מדווח על אתר חדש:

"חברה ישראלית השיקה בימים אלה מאגר מידע חדש, המסייע לניצולי שואה ולקרוביהם של קרבנות השואה לזהות רכוש ששדדו הנאצים ממשפחותיהם"

"במאגר נמצאים כרגע כ-20 אלף פריטים... ההערכה היא שבעולם נמצאים עדיין כ-100 אלף פריטים ששדדו הנאצים ולא הוחזרו עדיין לבעליהם החוקיים או ליורשיהם."

"...חברות גדולות העוסקות במכירות פומביות כבר בודקות באמצעות המאגר... במקרה ומתגלה פריט שדוד, הוא אינו מוכנס לקטלוגים המופצים לגבי המכירה הפומבית"

מן הכתבה ניתן ללמוד כי חלק גדול מרכושם של הנספים בשואה עדיין לא הוחזר להם. בין הסיבות כאלה שהן אובייקטיביות, כמו הקושי באיתור בעלי הרכוש. בישראל, "האפוטרופוס הכללי ומנהל מקרקעי ישראל הם המחזיקים ברכוש אלה שנספו בשואה" והפוליטיקה הישראלית מתנהלת, שנים רבות אחרי אירועי השורה, בדרך ש"עצלתיים" היא מחמאה גדולה לגביה. רק לאחרונה נעשה צעד נוסף בכנסת לטובת הענין, כשנקבעה "הקצאת 1,700,000 ₪ ע"י הכנסת לטובת בירור רכוש נספי השואה". בתהליכים מעין אלה אין כלולה התחייבות של בקרה תחומה בזמן, ולא מקרה הוא שיש החושדים כי כל עניני חקירת הרכוש ששרד מנוהלים בצורה שלוקחת בחשבון את התמעטותה המהירה של אוכלוסיית הניצולים.

די בסיפור דוגמה קצר ביותר, המתאר אירוע שהתרחש בקשר לירושה של אדם שנספה בשואה, כדי לתת לנו מושג על מידת היעילות שבה מטופל הנושא בישראל: 1,800 ₪ עבור 5 דונם בתל-השומר שולמו לתושב קנדה שהוכיח כי אביו שנספה בשואה רכש את הקרקע לפני המלחמה. כך, טחנות הצדק של מערכת המשפט הישראלית, קבעה פיצויים של פחות מאלפיים שקל עבור חמישה דונם של אדמה בתל-השומר, שערכה הריאלי בודאי שווה עשרות אלפי שקלים אם לא מאות, וגם זאת רק אחרי ש"הוכיח כי אביו נספה בשואה" וכי "רכש את הקרקע לפני המלחמה". יכולים אנו רק לשער מה היתה עלותה של ההוכחה, במונחים של זמן ושכר טרחה של עורכי דין – אך מעל לכל זועק היחס בין סכום

הפיצוי הסופי לבין הזמן הרב שעבר מאז השואה.

וזוהי, כאמור, רק טעימה קלה מההליכים ששרידי השואה אשר חיים עדיין בישראל מעורבים בהם.

נתונים נוספים