הגטו של בנט

הגטו של בנט

עבד עבדי עבדים

 

לקראת הבחירות הקרובות מדווחים הסקרים על עלייה משמעותית בכוחו של הבוחר הדתי והדבר מצכיע על כך שבכנסת הקרובה עשוי להיות מקומה של הציונות הדתית גדול מבעבר. עם זאת, בעייתו היסודית של מגזר זה נעוצה בתודעתו העצמית, אשר עדיין לא הגיעה לבגרות של חירות מלאה; שומר מצוות סרוג הכיפה עדיין לא החלים מהמצב של תפיסת עצמו כמשרת האדון הרע. למעשה, נראה שכל ההתקדמות שאזרח דתי כזה יכול לחלום עליה היא לזכות בהערכת הממשל הישראלי על שירותיו הטובים לטובת המדינה, על כל מחדליה ופגיעותיה בערכים אנושיים. בהקשר זה, נראה שגם נפתלי בנט, הכוכב הזוהר בשמי הפוליטיקה הדתית, רחוק מלהשיג בדעתו עד כמה יש עוד לתקן בסדר הדברים של המדינה שמוסריותה רחוקה מצדק ומוסר המבוססים על הדת.  

 

בעיני רבים, נפתלי בנט, המועמד לבחירות של ה"בית היהודי", הוא ההבטחה הגדולה של הישראלי הדתי; בנט הוא הכוכב הזוהר הזורח בימינו בשמי הציונות הדתית ובאמצעות הישגיו האישיים הגדולים בתחומי הצבא, ההיי-טק ובהנהגה הפוליטית, שבהם הצליח ביותר תוך זמן קצר יחסית תולים בו רבים מבני הציונות הדתית תקוות מרובות. באופן יוצא מן הכלל בולטת הצלחתו של בנט בתחומים רבים ומגוונים כמו השירות הפיקודי ביחידת עלית צה"לית, בייסודה של חברת הזנק בתחום המחשבים ומכירתה, ובהשיגו עמדות מפתח בממסד הפוליטי של ישראל גם כיועץ ומסבירן שתמך בנתניהו מחד ואף התנגד לו מאידך (במיוחד בנושא ה"הקפאה" שנכפתה על ישובי יש"ע). אלא שבכל ההישגים האלה הוכיח בנט בעיקר שהוא ...אינו נופל משום חילוני.

 

כי זהו הקוץ שבאלייה: נראה שבכור מחצבתו הורחני של בנט שלטת התפיסה שיהיה האדם הדתי כשרוני, יעיל ומוצלח ככל שיהיה, הוא לא יזכה להיות יותר מעבד מושלם של המדינה, שהוא התפקיד המסורתי והמעמד הרם ביותר שמוכנים לתת אדוני החברה הישראלית לאדם דתי גם במקרה הטוב ביותר. מי שזקוק להוכחה לכך די בכך שיסקור את העובדה שיהיו הישגיהם של חובשי הכיפה טובים ככל שיהיו בתחומי העשייה החברתית, הם לעולם לא יורשו להגיע בה למעמד שהוא יותר מ"השתלבות". הדבר המפחיד והעצוב בכך הוא שבחברה הישראלית-חילונית לא יוכל שומר מצוות לכבוש עמדת ניהול מלאה או, לפחות, להחזיק באוטונומיה שבה יוכל לנהל את חייו תוך חופש מלא.

 

מעשית, זו גם בעיית היסוד של "הבית היהודי": שביתו של שומ המצוות רחוק מלהיות מבצרו: בעשור האחרון במיוחד הוכח שיהיה ביתו הפרטי של האזרח הדתי בישראל מפואר כל שיהיה, הוא לעולם (או לפחות כל עוד לא תהיה למדינה הנהגה יהודית אמיתית) לא יהיה לגמרי בבעלותו - וכמו בגירוש גוש קטיף, הוא יגלה זאת רק כאשר יהיה מאוחר מדי; על אף שבימינו אלה כל שלטי הבחירות של התנועה מכריזים "יש לך בית" וגורמים לציבור הדתי-לאומי להאמין שעניניו נשמרים על ידי אלה שבהם בחר, תנועתו לא תוכל להגן עליו כנגד דרישות השלטון אם וכאשר יידרש להקריב את היקר לו לטובת "לחצים מבחוץ". במצב מסוג זה די לנו אם נזכור את בגידת הממונים על יש"ע במתיישביהם.

 

והגרוע ביותר בענין זה הוא ההונאה שהאדם הדתי בישראל מולך שולל על ידיה, וגם מנהיגיו הפוליטיים מולכים שולל על ידי מפלגת השלטון, המרמה את בוחריה – וגם היא, בהיותה נשלטת על ידי מנגנוני הממסד המכונן של מדיניות ישראל מאז שנת 1948 בבטחון, בכלכלה, במדע, בחינוך ובכמעט כל שאר תחומי החיים, איננה אלא מדינת שפחה חרופה, התואמת את העבד היהודי, המשרת את הממשל, המשועבד אף הוא, לאדוני העולם, המנחים את דרכו ביד רמה. כך, בישראל המשרתת את שליטיה מבית, אין האזרח הדתי יותר מעבד נרצע של אדון-שליט שהוא בעצמו כפוף לחילוני-אתאיסט. יכול האזרח היהודי להאמין כאוות נפשו בעקרונות החירות, האמת והצדק ובכך שחייו שואבים מהם את כוח משאבי מסורת ישראל, אך בפועל אין הוא ברוב המקרים אלא אסיר החי על פסק-זמן שאול בתחום מושב שאינו אלא גטו שהוקם עבורו בארץ הקודש.

 

מאז קום המדינה, הן מעמדם של אנשי תנועת הליכוד והן מעמד הציוני-דתי כה דומים זה לזה, ששניהם יכולים לשגות בדמיונות שווא לגבי שלטון עצמי ועצמאות – כל עוד לא ימרו את פיו של השליט האמיתי: השמאל. כי מאז קום המדינה הצליח שלטון השמאל של ישראל לנצל הן את שומרי המצוות והן את מנהיגי הליכוד לטובתו, ותמימים אלה הסכימו על כך שאין להם ברירה אלא לפגוע בערכיהם שלהם, בדיוק כפי שהם עושים עד היום בצייתם לו. במובן זה לא יכול בנט להבין עד כמה מנוצלים הוא ונתניהו על ידי מתנגדיהם.

 

בגטו המגזרי של ה"בית היהודי" שיושביו עלולים למצוא עצמם כל רגע מגורשים ממנו כחסרי זכויות ספק רב הדבר באם מבינים בנט וחבורתו כי שרשרת החטאים של מדינת ישראל מאז 48 היא רצף רע של פשרות עקרוניות שבהן הסכים האדם הדתי למחול על ערכיו אם יקבל מן המדינה את תנאי היסוד שקבעה זו עבורו; בישראל העכשווית עדיין נפטרים מדי יום ניצולי שואה הסובלים מדלות קשה, ממחסור בטיפול ואף מבעיות של רעב. דבר זה הוא רק אחד ממחדליה הקשים של מדינת ישראל, שלא הצליחה מאז קומה למצוא מזור לצרותיהם של שרידי אסון אלה. אך פצעים חיים אלה של מכות המפלצת הנאצית אינם סימניה היחידים של השואה אשר נותרו בגופו של עם ישראל דווה יסורי ה"פתרון הסופי": כי ברוח עמנו חיים וקיימים עדיין אותותיה של ההשמדה הנוראה. בחברה הישראלית של היום ניתן לראות עדיין סימני שואה כמו ביטויים לשוניים מובהקים ומאפיינים אסתטיים המקושרים אסוציאטיבית לשואה ש"לא נס ליחם"; אלה מתבטאים, למשל, בקריטורה הפוליטית שציירה לאחרונה את בנט, שבה הוא נראה מאחורי גדר הגטו.

 

פרסומה של קריקטורה זו ברשת החופשית (האינטרנט) כחלק מהמאבק הפוליטי נגד האיש, הצליחה לפגוע באחד הסודות הגלויים של מורשת הערכים שאותם ירשו מייסדי ישראל מאויבי העם לגבי דרך השליטה בו. ואין ההבדל בין מנהיגי הציבור הדתי-לאומי לבין מכיני רשימות הנוסעים ברכבות המוות בגטאות אירופה גדול כל-כך; בשני המקרים היו מקבלי מינויי ההנהלה סמוכים ובטוחים בכך שמבין כל האפשרויות, דרכם היא המעשית ביותר, כי בה ימצאו את מותם ואת אבדנם המספר הקטן ביותר של בני אדם...

 

לכל אנשי הממשל שתרים אחר עבד העבדים הצייתן ביותר - המנהיג הקהילתי שמסוגל לספק לשליטיו את המשרתים הטובים ביותר, הוכיח בנט את עצמו עד היום כמי שדילג על המשוכות החברתיות הרבות ביותר והשיג את דרגת היעילות הגבוהה ביותר שנדרשת ממשרת מושלם. גם היום, בעיצומה של מערכת הבחירות, ממשיך האיש לשדר אל החלל הציבורי את כל המבוקש והמתבקש ממנו הן כדי שהמצביע יאמין בו ויילך אחריו והן כדי לשכנע את יריביו הפוליטיים שאין הוא מהווה סכנה אמיתית לקיומו של הגטו; הרי ברור לכל אנשי שלומנו שמי שאת כתפיו מעטרות דרגות קצונה ובתשדירי הבחירות שלו מתפרסמת תנועתו מרובת הלוחמים בכך שהיא "הכי קרבית בכנסת" אינו מהווה יסוד לחשש של סירוב פקודה מצידו, וגם אין לציבור מה לחשוש ממי שאומר ש"ישלשבוראתהמונופוליםשלהטייקונים, ועדיהעובדיםהגדוליםומשרדהביטחוןשחונקיםאתהמשק" כי מה שנשמע נחוש, קשוח ותואם קצין נעוטר של סיירת מטכ"ל הוא כבר מזמן בגדר מוסכמות שגם איש הסתדרות מוכן לקבל. כל אלה נודפות ריח של הווה פרגמטי כאשר הן נישאות על ידי העבד הדתי המושלם, המוכיח כי הוא למד היטב מה נשמע טוב באזני דתיים וחילוניים כאחד – והוא ידאג כבר שלא להיות קטנוני ולדחוף את כיפתו למקומות ששם לא ירצו בה.

 

אמירותיו של בנט מופקות על ידו בכל הזדמנות תקשורתיות, ומתייחסות למדיניות, לכלכלה ול"ערכים" (שאותם הוא מבליט כבעלי חשיבות מיוחדת בעיניו), כמו הצהרות ה"אני מאמין" שלו, הכוללות דברים כמו "המפתחלצמצוםהפעריםהואשוויוןהזדמנויות" (ובכך הוא מגניב את המוסכם הכללי לגבי צמצום הפערים) או תכנית ה"ההרגעה" שלו שתביא לפתרון העימות עם הפלסטינים, ושתכלול "אזרוחמלאשלכ50,000 פלסטינים   "אםירצובכך" (ויש בה גם, כפי שהוא מצהיר, התמודדות מקדימה: "...עלמנתלשלולטענותעלאפרטהייד."(

 

בכל אלה מגלה בנט את מוכנותו לעימות פוליטי או מילולי אך לא באמת יכולת מוסרית. ואכן, אין היעדרם של נימוקי צדק, מוסר וערכים ישראליים גורע ממימד היציבות של חומות הגטו שמוקם בעזרת המגזר כאן ועכשיו ליהודי ארץ הקודש. יציבות זו איננה נזקקת לכגון אלה; לה די בכך שהיהודי החדש של 2013 יוכל לספק לגוי את כל מאווייו במסורת השיעבוד הגלותי.   

 

נתונים נוספים