פתרון צודק

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 953

מציאות למען הטוב, האמת והצדק

פתרון צודק

יתכן שבעיני העולם אנו הולכים ומנצחים דיפלומטית את יאסר ערפאת: כביכול, ככל שרבים קורבנותינו, יאסר ערפאת נראה פחות טוב... יש אי-מוסריות מחרידה ביסודה של תפישה זאת, אשר מבססת את התקדמותו של חלק אחד בעם על חשבון סבלו של חלק אחר. חובה עלינו להכיר בכך שאי-המוסריות של הסכמי השלום, של שביתת הנשק ושל הפסקות האש, אשר נחתמים ומופרים תדיר, איננה מתקיימת רק באויבינו – אלא גם בנציגינו שלנו; נציגינו אלה, אשר פעם אחר פעם מאמינים לשקרנים וחותמים עמם על הסכמים – ואינם אלה שמשלמים את מחיר הפרותיהם – לא מוסריים אף הם. אי מוסריותם חמורה במידה שדי בה כדי לשלול מהם לפחות את הזכות להמשיך ולייצג אותנו, אם לא למצות עמם את הדין באופן מלא.

אחריות אישית היא זו שעל הפושע לשאת בה בעת עשיית הצדק – וגם מיצוי הדין עם נציג ציבור צריך להתקיים על יסוד אחריות אישית. בדיוק מאותה סיבה שבגללה מקבל מדינאי מצליח רווח אישי, עליו להיפגע אישית מכשלונו; כשהסכם בין מדינות מקוים, מרוויחים המדינאים שהגו אותו רווח אישי רב במונחים של אשראי והמשך פעולה. בהתאם לכך, כשהסכם או פעולה מדינית אינם יוצאים אל הפועל, על מבצעיהם לשאת באחריות ולשלם את הנזקים ברמה אישית – חומרית ו/או פוליטית.

חברה אנושית מוסרית שומרת בקנאות על חוקי מוסר יסודיים כדי לשמור את עצמה חיה. חוקי המוסר, עבור אדם, הם החוקים המאפשרים לו לחיות כאדם. שבירת ערכי מוסר, במיוחד בתחום יחסי האנוש בחברה, פירושם הפיכת החברה האנושית לעדר של בעלי-חיים שבו כל דאלים גבר ואדם לאדם זאב. אין לאדם שפוי ומוסרי חפץ או ערך בחברת זאבים – וחברה לא מוסרית של בני אדם גרועה ומסוכנת פי כמה מחברת זאבים; בזמן שבחברת חיות טורפות עלול האדם להיטרף, אך עדיין ישמור, עד הרגע האחרון, על אנושיותו, עלול האדם החבר בחברה לא מוסרית להישחת בעצמו ולראות איך הוא מנחיל לעולם צאצאים מפלצתיים ומשחיתים כמוהו.

מחלת אי המוסריות פשתה כבר בחברתנו – והיא אוכלת בכל פה בנציגינו המדיניים. לא רק שהם אינם מכירים בטעויותיהם, ולא רק שהם אינם מוצאים לנכון לשלם על משגיהם – הם גם מוכנים לראות רוצחים כבני אנוש מוסריים – והם מתנהגים כאילו אלה שרצחו בנו הם בני שיח ראויים למשא-ומתן. זוהי הנקודה שבה חובר הטירוף האילם לרצחנות השותקת. לאט לאט, ללא מלים, בבטחה של בעל מקצוע, אנו מוקרבים על ידי נציגינו לאויבינו אל המזבח הממית את רוחנו. החזקים שביננו, אלה שרוחם איננה ניתנת לשבירה, יומתו בכוח הזרוע – והחלשים בינינו יידונו לחיי הסבל שלא יתואר של כניעה מתמדת לעריצות רצחנית.

כניעה מוסרית זו איננה בשמיים, במחוזות השטות, השגעון או הדמיון – היא קיימת כבר היום במחננו. היא קיימת בתודעתם של אלה אשר מעניקים לרוצחינו אפשרות לחזור לשולחן הדיונים.

הרעיון שערפאת יכול, בכל נקודה שיבחר בה, לחזור, אם הוא חפץ בכך, אל שולחן הדיונים, להגיע לפשרה – ולהמשיך ולתפקד כאילו כל מעשי הרצח שיזם לא קרו – איננו מוסרי או אנושי ועכשיו הזמן להוקיע את כל מי שתומך בו, מבית או מחוץ. תומכי הרעיון כבר מזמן אינם שייכים למחנה השמאל בלבד וכבר מזמן חרגו מתחום המדינאות, התקשורת או כוחות הבטחון. היום תומך ברעיון זה כל אדם הסובר שניתן לעבור לסדר היום על רצח.

מדינאי המוחל על רצח בני עמו הוא טיפש, חולה רוח או מושחת – ובכל מקרה אסור לו לייצג אנשים שאינם כאלה. לדאבון הלב, נוצר היום הרושם שרוב מדינאי העולם – כולל מדינאי ישראל – מחזיקים בגישה זו. האחרונים – עד כמה שנורא הדבר - כוללים גם את אנשי המפלגות הדתיות, האמורים לציית לכל המשתמע מ"לא תרצח".

בנושא כאוב זה לא תעזורנה שום אמירות על "ריאל פוליטיקה", "מעשיות", "השלכות" וכיו"ב: אם איננו זכאים, בתוקף היותנו בני-אדם חפים מפשע, לקוות שבראשנו יעמדו אנשים שאינם מוכנים להסכים עם רצח בשום צורה, איננו זכאים לשום צורה של שלום – וחברה כמו שלנו טוב לה שתיעלם מעל בפני האדמה; אין זכות קיום לחברה אנושית אשר מוחלת על דם יקיריה ואשר השותפים בה סוברים כי ניתן לסלוח, למחול ולעבור בשתיקה על רצח.

אין גם שום מקום להסכמה עם זוועה בשל התירוץ שהצד השני "חזק יותר". אפילו אם זה היה נכון – מה שלא הוכח ולא ניתן להוכחה (כי זה לא נכון) – על האדם המוסרי להגן על מוסריותו באופן עקרוני גם אם הוא מייצג את דעת המיעוט. לפי החוק, שותף לרצח גם הוא פושע. לפי החוק, הרוצח מאה או עשר – או היוזם ומשתף הפעולה של רצח כזה – אשם בדיוק כמו אדם אשר רצח "רק" אדם אחד. וחוק זה איננו רק חוק מדינה – זהו חוק טבע, אשר המדינה קיבלה אל תוך המערכת המשפטית שלה כדי לשמור על אנושיות, מוסריות ושפיות. המדינה, בנסיונם של מייסדיה להיות צודקים, ידעה כי חברה אשר אינה מוקיעה ומקיאה מתוכה באופן מלא ומוחלט את כל מי שיש לו יד במעשה רצח, איננה יכולה להחשב לחברה אנושית מוסרית.

הצבועים שבינינו דורשים עונש מוות לכל מי שרצח את בן משפחתו אך מוחלים לאלה שרצחו או שלחו לרצוח אנשים רבים. הגיונם ההפוך הוא אשר תובע מהם להפעיל את מידת הדין כנגד רוצח קטן ואת מידת העוורון כלפי רוצח גדול. הגיונם המתחסד הוא אשר תובע מהם לתבוע צדק כשמדובר בחלש מהם ולהתעלם מהצדק כשמדובר במי שמפחיד אותם. אך לנו, בעלי השכל הישר, שמור שביל הזהב שבין דרישת המוות למחיקת החובות: בניגוד לאויבינו, אין אנו דורשי מוות ו/או חיסול – אך גם איננו מוכנים לסלוח ולשכוח. אנו מוכנים להסתפק בראיית אויבינו מאחורי סורג ובריח, כשהם משלמים על פשעיהם בבילוי שארית ימיהם ברמת הקיום החייתי הראויה להם.

מותם של רוצחינו ושותפיהם אינו נחוץ לנו ואין שום סיפוק שנוכל להפיק ממנו – זולת, אולי, היעילות שבידיעה שלא ירצחו בנו יותר - אך המשך חייהם, בצורה שבה הוא מובטח היום, הוא עוול. מה שמדינאינו מוכנים לתת להם היום, בעקבות מה שעשו – הוא עוול. הוא עוול לא רק כלפי אלה שבהם פגעו הרוצחים, אלא גם כלפי כל מי שבא עמם במגע בכל זמן מן הזמנים, בעבר, בהווה ובעתיד. רוצחים ותומכיהם אינם יכולים להיות חלק מחברה אנושית מוסרית – וחברה אנושית מסוג אחר איננה חברה הראויה לחיי אדם.

לכן, בימים אלה, שבהם מנסים רבים וטובים להביא את עצמם ואותנו להאמין שנוכל לישון שנת ישרים בחברתן של חיות טרף, חשוב שנדע לומר כי אין אנו יכולים להשלים עם אי-צדק חמור מסוג זה; אין אפשרות אנושית מוסרית להגיע להסכם עם מי שאנו יודעים שלא רק שהוא מפר הסכמים קבוע – מה שהיה הופך אותו בכל הסכם אזרחי פשוט ביותר למי שאין לקחתו בחשבון כבר שיח – אלא שהוא רוצח מועד. אסור לנו ליצור במנהיגינו ונציגינו את הרושם המוטעה שנסכים לוותר על צדק מוחלט – על מצב שבו ישלם כל פושע כרשעתו וכל חוטא יועמד לדין.

לכן, פעם אחר פעם שומה עלינו להזכיר למנהיגינו כי עליהם להגן על זכויותינו ואין להם שום רשות לדחוף אותנו למצב של אי-מוסריות. דבר כזה יחשב על ידינו כבגידה וכהצטרפות מוסרית לאויב. בנפשנו היא: חמישים שנה של שחיקה מוסרית הביאו חלק גדול ממנהיגינו לביצת השחיתות המוסרית שבה אנו רובצים היום. אך יש בנו עדיין חלק בריא שהצליח לשמור את ראשו מעל לבוץ. גם אם חלק משחיתות זו נוצר מעוצם משקלה של מערכת לחצים פוליטית כלל עולמית, אסור לאדם מוסרי – או לנציגיו – להכנע. המוסר, עבורנו, איננו מותרות אלא צורך – והשאלה המוסרית העומדת לנגדנו היום איננו אם להשאיר את אויבינו בחיים אלא איך להשאיר את עצמנו בחיים – בחיים, ולא בקיום גרידא – בחיים אנושיים.

מציאות אגודה הגותית למען הטוב, האמת והצדק

מוסד ע"ש משה קרוי לחקר האמת, על יסוד הפילוסופיה של אין ראנד.

ת.ד. 23281, תל-אביב 61231, טלפקס: 03-682-1381, www.philosofia.org, This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.